ילדה שלא רואה שהיא זרה

"היא הייתה בת כמה ימים, אולי שבוע. בהתחלה חיכינו שזאת שהתקשרה תיצור שוב קשר, אבל כלום. ובינתיים קריסל גדלה וגדלה, והתחלנו תהליך אימוץ". העיניים של ג'נט (44), ילידת הפיליפינים, זוהרות. קריסל יושבת לידה. "היא כמו מלאך בשבילי. מאז שאני בת 13 חלמתי שתהיה לי תינוקת. כשבאתי לארץ פגשתי מישהו, טורקי, והיינו שנתיים יחד. קיוויתי שאולי הוא האיש שייתן לי תינוק, אבל נפרדנו. ואז קריסל הגיעה, והתחילו חיים חדשים".

קריסל בבית עם המנדולינה. צילום: יעל קולטון

הן גרות בתל אביב, לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה. בדרך הביתה, לקומה רביעית, קריסל שולחת יד לגעת ביד שלי. בעדינות. ללמוד אותי. היא לא רואה. "כשהייתה בת שלושה חודשים ראיתי שהעיניים שלה שונות", אומרת ג'נט. "הלכתי לרופא, והוא אמר שהיא נולדה ככה. ניסיתי לבדוק מה אפשר לעשות, בגיל תשעה חודשים היא עברה ניתוח, אבל זה לא עזר".

"אני אוהבת כאן את האווירה, את השקט של שישי שבת"

ילדי העובדים הזרים בהפגנה נגד הגירוש. צילום: מאיה לבקוביץ 

ג'נט הגיעה לארץ לפני שמונה שנים. כשהיתה קטנה רצתה להיות דיילת, אבל בבית שבו גדלו היא ו-11 אחיה לא היה מספיק כסף לקורסים, שלא לדבר על השכלה גבוהה, ואחרי שש שנות לימוד בבית ספר יסודי כבר חיפשה עבודה. 18 שנים עבדה במספרה במנילה והשתכרה משהו כמו 200 שקל לחודש. בינתיים האב יצא לפנסיה,

המצב הכלכלי בבית הידרדר עוד יותר והיא ידעה שהיא חייבת לעזור למשפחה. "הגשתי בקשה לערב הסעודית, אבל אמרו לי שיש שם אנשים מסוכנים, וויתרתי. פה בארץ היתה לי הזדמנות לעבוד, אחותי בדיוק היתה כאן, והחלטתי לנסות".

"אני רוצה להישאר פה, כאן זה הבית שלי"

מהרגע הראשון היא אהבה מה שמצאה כאן. את האנשים, את היחס, את הרגשת החופש שאפיינה את תל אביב. עד השנה עבדה כמטפלת בקשישים והצליחה לשלוח כסף חשוב הביתה למשפחה בפיליפינים, גם לאמא שלה שהיתה חולה ונזקקה לתרופות. בחודשים האחרונים היא מנקה בתים. 

"אנשים פה טובים אלי, הם לא רוצים שאני אסע, נותנים לי הרגשה טובה. אני אוהבת כאן את האווירה, את השקט של שישי שבת, את זה שאנחנו מטיילות ומוצאות הרבה פארקים, בכל מקום יש פארק קטן, ואנשים באים, כל המשפחה, ועושים מנגל. אני אוהבת את זה שכולם ביחד". קריסל: "לפעמים אנחנו גם הולכות לבריכה. אני אוהבת לעשות את הסלטות האלה במים".

ילדי עובדים זרים בהפגנה נגד הגירוש. צילום: מאיה לבקוביץ

קריסל יודעת שיש עכשיו בעיה רצינית. היא רואה שאמא שלה פוחדת. "אני לא רוצה ללכת לפיליפינים", היא אומרת בקול של ילדה ישראלית בת שש ("וחצי!"), בלי שום מבטא זר. "נולדתי כאן, ואני פה בארץ, ואני יודעת הכל בעברית. שם אני רוצה להיות אורחת. אני רוצה להישאר פה, ולגמור פה את בית הספר שלי. כאן זה הבית שלי".

"ומה את יכולה להגיד לאנשים שאומרים שזה לא מגיע לך כי את לא יהודייה,

כי לא נולדת כאן, כי זו לא המדינה שלך?", אני מאתגרת את ג'נט. "אני אגיד, למה נזכרתם פתאום עכשיו?!! למה לא אמרתם שאתם מגרשים – לפני שנולדו הילדים? זה לא הוגן כלפי אנשים שעבדו פה שנים. קודם לא היתה בעיה, ועכשיו פתאום מגרשים אותנו? כרגע, אם אני חוזרת עכשיו לפיליפינים, אין שם עבודה, ולא יהיה לי כסף לקנות אוכל לילדה. אתם רוצים שנחזור? אוקיי, אבל אז תיתנו לפחות שנתיים-שלוש לפני שאתם מגרשים, איזושהי ארכה, שאפשר יהיה לחסוך כדי שנוכל להמשיך לגדל את הילדים".

"זו סיטואציה קשה", לוקחת ג'נט אוויר וממשיכה. "קריסל נולדה כאן, עברית זו שפת האם שלה. היא לומדת כתב ברייל בעברית, היא מכירה את הסביבה והתחילה ללמוד להשתמש במקל. יש לה כאן חברים. אני רוצה מה שטוב לבתי. פה אני יכולה לעבוד ולקנות לה בגדים ואוכל, לתת לה מה שהיא צריכה. אני מאמינה שבישראל יש הזדמנות לילד במצב מיוחד. כאן היא יכולה ללכת לבית ספר טוב, ללמוד, להתפתח, וזה מה שאני רוצה בשביל הבת שלי. שתוכל, כשהיא תגדל, לקיים את עצמה. בישראל היא תוכל לעשות את זה, בפיליפינים זה בלתי אפשרי".

• לכתבות נוספות במדור "שקופים" לחצו כאן .