אהבתי אותו, אבל לא רציתי שיתגרש מאשתו
ראשית, אני הייתי המקלט שלו ממנה, ושנית, ידעתי שוויקטור טרם ויתר על ילדים, ואם יתגרש - ייצא לצוד את אם ילדיו החדשה. אני עצמי כבר הייתי חד־הורית ועברתי את הגיל שבו נחשבתי חומר אמהות אידיאלי. לחיי הסטטוס קוו, סיפור מתוך ספר חדש
אנשי סודי חשבו שזו מחשבה אבסורדית במיוחד: ג'ואל וינטר. היא היתה צעירה ממנו בעשרים שנה לפחות; יתרה מזאת, היא היתה יפהפייה, לפחות בסגנון הוואספי בהיר־השיער המוכר; היא היתה בת לאחת המשפחות העשירות והוותיקות מצפון מדינת ניו יורק; והיא היתה מאוד אינטליגנטית. ייתכן שוויקטור היה מאוהב בה אבל לא סביר, שכן האיש היה מעשי מכדי לערוג למישהי כל כך לא בליגה שלו. אבל ג'ואל מאוהבת בוויקטור? זו היתה בדיחה. ג'ואל יכלה להשיג כל אחד — כוכב קולנוע, בן משפחת קנדי. ויקטור היה אמנם מושא הערצתי, אבל אין סיכוי שהיה מושא הערצתה של ג'ואל. כפי שציינה חברתי טרודי, ויקטור היה גבר פורטוריקני בגיל העמידה, נמוך ומדקדק בקטנות, ולמרות שתפקידו — מפקח אזורי על בתי ספר בניו יורק — נחשב למשרה טובה, הוא עדיין היה בעצם פקיד עירוני משודרג; מנגד, ג'ואל היתה אלילה מהממת, שמן הסתם עבדה כמורה אך ורק מתוך תחושה שהאצילות מחייבת.
בגלל קו המחשבה הזה הגיבו אנשים בתדהמה כשוויקטור וג'ואל הודיעו על אירוסיהם. אפילו אני הייתי המומה שכל כך צדקתי. אני חשבתי שהם מנהלים רומן; מעולם לא העליתי בדעתי שיתחתנו. טרודי גילתה תובנה והתאימה את דעתה: "נראה שניגודים נמשכים זה לזה". אך דבריה המוקדמים הותירו הד חזק יותר מאשר הקלישאה הזאת. מה באמת רצתה ממנו ג'ואל בכלל? הדבר היחיד שהעליתי בדעתי היה שהיא התכוונה להינשא לו כדי לקדם את הקריירה שלה, או שהיא מתחתנת איתו בהתרסה, כדי להתגרות בהוריה המיוחסים. השאלה היחידה היתה מה ירגיז אותם יותר, גילו או מוצאו הפורטוריקני.
היו אשר היו כוונותיה של ג'ואל בנישואים לוויקטור (היה לי ספק אם אהבה מילאה כאן תפקיד), לא היה לי מושג מה לעשות עם רגשותיי שלי. לבד מהקנאה העזה שאחזה אותי, לא ידעתי מה לעשות באהבתי אליו. אהבתי אותו שנים רבות כל כך; כיצד הייתי אמורה פשוט להפסיק? אבל כיוון שעמד להינשא הרגשתי שעלי למצוא דרך לעשות זאת.
לא חלף זמן רב עד שהחלו לצוץ סימנים לצרות
אולם חברתי הבודהיסטית טענה שאני טועה. העובדה שהוא עומד להינשא אין פירושה שעלי להפסיק לאהוב אותו. היא ודאי התכוונה לכך באיזה מובן זֶנִי שאני פירשתי בצורה שגויה, כי הבנתי מדבריה שעלי להמתין כמו עכבישה לסימן הראשון של צרות, ואז לנסות ולהרוס את הנישואים. ולא חלף זמן רב עד שהחלו לצוץ סימנים לצרות. יכולתי לטעון שחשתי רגשות אשמה וייסורי מצפון על שאהבתי גבר נשוי והמתנתי להתפרקות נישואיו, אבל לא. לתפישתי, ג'ואל מעולם לא שיחקה משחק הוגן מלכתחילה. אני הייתי אם חד־הורית על סף גיל העמידה, והיא היתה צעירה ויפה, וכן, חכמה — גם אם בערמומיות מסוימת. סירבתי להיכנע למגבלות גילי; סירבתי לתת לצעירה לנצח; סירבתי להעמיד את האלמותיות שלי לאיזשהו מבחן. בדיוק מלאו לי ארבעים, ולא היתה לי שום כוונה להפסיד בלי קרב במאבק על האהבה. החלטתי להיות סבלנית ולהיות מוכנה לעשות כל דבר.
ברור היה שבא אלי כמי שמגיע לחוף מבטחים
(...) הם היו נשואים קצת יותר משנה כשוויקטור ואני התחלנו לנהל רומן. זה החל בהיסוס. הוא הופיע בביתי ערב אחד, אחרי ישיבה של הוועד המנהל, והיה אבוד ועצוב. ברור היה שבא אלי כמי שמגיע לחוף מבטחים. ממקורות שונים שמעתי שהנישואים הפכו לזירת מאבק מהרגע הראשון, אם כי ויקטור לא הכביר פרטים. הוא כן שיתף אותי בכך שאחת הסיבות שנישא לה היתה רצונו להקים משפחה. הוא ידע שזה קצת מטורף בגיל חמישים, אלא שפשוט אף פעם לא היה לו זמן לזה קודם. ג'ואל נראתה בגיל הנכון ללדת ילדים. העובדה שזו היתה הסיבה שוויקטור נישא לג'ואל בלבלה אותי. זה היה כמו לקנות סוס מירוץ משובח כדי להשתמש בו לחריש האביב.
הרומן שלנו התפתח ממשהו שהחל כתוצאה מאומללות נישואיו של ויקטור למשהו נפלא ומלא תשוקה, יותר נפלא אפילו ממה שהרשיתי לעצמי לפנטז. הוא החל לבוא לביתי לעתים תכופות יותר, והיינו מבלים בנעימים, באינטימיות עילאית, ולא רציתי להיות בשום מקום אחר מאשר בזרועותיו. כשוויקטור קיבל משרה בהרטפורד, מרחק שעתיים נסיעה בלבד מניו יורק, הוא אמר שג'ואל אינה עוברת איתו, שהיא נשארת בניו יורק (בדירתם המרווחת שבריברדייל, המשקיפה על נהר ההדסון) כי כאן נמצאת הקריירה שלה. חוץ מזה, היא לא אהבה את הרטפורד. מבחינתה, לעבור להרטפורד זה כמו לחזור לאולבני, שם גדלה. יהיו להם נישואים־בנסיעות. ואז רמז לאפשרות שיוציא אותה בהדרגה מחייו, שיתגרש ממנה, ולפתע נתקפתי בהלה שבלי ג'ואל אאבד את ויקטור.
למרות שאהבתי את ויקטור יותר משאהבתי גבר כלשהו מימי, לא רציתי שיתגרש מג'ואל. היו שתי סיבות להשערתי כי יהיה שלי רק כל עוד יישאר נשוי לג'ואל. ראשית, אני הייתי המקלט שלו ממנה, ושנית, כל עניין הילדים. חוץ מזה, לא הייתי צריכה אותו גרוש. הייתי מאושרת לגמרי מן המצב כפי שהיה, במיוחד כשוויקטור בהרטפורד וג'ואל עדיין חיה בניו יורק. נראָה לי כי שלושתנו מרוצים מהמצב כפי שהוא — או שלפחות היה עלינו להיות. ג'ואל היתה עסוקה בטיפוס בסולם הקריירה בתחום החינוך, באמצעות סיוע לילדים קטנים מעוטי יכולת. בכך גם הגשימה את משימת האצילות־מחייבת שלה, ולא היה ספק כי ביום מן הימים תמונה למפקחת ובהמשך למנהלת מחלקת החינוך באחת ממדינות ארצות הברית, או משהו כזה. אני מודה שנדהמתי מהמיקוד ומהחריצות שהפגינה ג'ואל בגיל כה צעיר.
הוא דרש יותר מדי טיפול שוטף
תיאורטית, הייתי רוצה שוויקטור יתגרש ויתחתן איתי, אבל מעשית, ידעתי שלא אוכל להיות נשואה לוויקטור. הוא דרש יותר מדי טיפול שוטף, עם חולצותיו המגוהצות למשעי ורגישותו לרעש, לטמפרטורה ולכל דבר שלא נעשה בדרכו. האמת היא שהייתי עצלה מכדי להיות אשתו, מעמד שדרש גם השתתפות ביותר מדי אירועים מקצועיים ואירועי גאלה חינוכיים. אבל בעיקר ידעתי שוויקטור טרם ויתר על כל עניין הילדים, ואם יתגרש מג'ואל - ייצא לצוד את אם ילדיו החדשה. אני עצמי כבר הייתי אם חד־הורית וכבר עברתי את הגיל שבו נחשבתי חומר אמהות אידיאלי. מאז התחלתי להתחרות בג'ואל בזירת הנעורים והיופי נראיתי בהחלט מצוין, אבל את השעון הביולוגי לא היתה דרך להחזיר לאחור, מה גם שלא רציתי תינוק. כך שג'ואל לא היתה מכשול בדרך האושר שלי, אלא בעצם שמיכת ביטחון.
הרומן שלנו נמשך לאורך כל נישואיהם, ולמרות שכדי להצדיק את קיומו שכנעתי את עצמי שכולם מרוצים (אחרי הכל, אני באמת הייתי), הבנתי שהנישואים של ויקטור וג'ואל הם נישואים אומללים. שמעתי זאת מוויקטור. שמעתי זאת מחבריו של ויקטור, שמעתי זאת ממכרים של ג'ואל שלא ידעו דבר וחצי דבר על יחסי עם ויקטור. ולמרות זאת, בראש שלי, אומללות נישואיהם לא הפכה איש מהם לאומלל בפני עצמו. הפחדים היחידים שלי התעוררו רק כשוויקטור נעשה מדוכדך בגלל שאינו אב. קיוויתי שזה צער שיחלוף עם והגיל, ואכן, מרווחי הזמן בין פרצי הדכדוך שלו התארכו, אבל אף פעם הם לא נעלמו כליל.
באחד הערבים שביליתי בהרטפורד, ויקטור ואני צפינו בטלוויזיה, לבושים לחלוטין ותמימים למראה, ואז נשמעה נקישה בדלת. זו היתה ג'ואל. במקום לחשוב בהיגיון, להכניס את ג'ואל ולומר לה שקפצתי לביקור כי הייתי בסביבה (השתתפתי בכנס או משהו), דחף אותי ויקטור לחדר האמבטיה והורה לי לנעול את הדלת. מובן שכאשר נכנסה ג'ואל, אחרי שנאלצה קודם כל להמתין בחוץ וחשדותיה התעוררו, היא ניגשה היישר לדלת הסגורה של חדר האמבטיה.
ויקטור אמר בטון רגוע, "בואי נרד למטה ונדבר, נוכל לעשות סיבוב ולדבר בהליכה". אבל ג'ואל כבר היתה על סף היסטריה. היא תפסה את בעלה עם אשה אחרת ורצתה לדעת מה שכל אשה תמיד רוצה לדעת: מי היא?
"זה לא משנה", אמר ויקטור. "זה לא מה שאת חושבת".
היא בכתה והחלה לצעוק. "אני אפנה לתקשורת. אני אהרוס לך את הקריירה. אני נשבעת לך".
ישבתי בחדר האמבטיה החשוך והרהרתי לעצמי שאולי היא באמת אוהבת אותו. התפלאתי אפילו על כך שהפגינה סימנים שבאמת נפגעה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב כמה זה משעשע שג'ואל עושה כזאת סצינה בגללי. "הה־הה", חשבתי לעצמי, "הפילגש המבוגרת מנצחת את הרעיה הצעירה".
"התגעגעתי אליך", היא צעקה, "ונהגתי בגשם כל הדרך הנה כדי לראות אותך, ואתה מחזיק אשה אחרת נעולה באמבטיה. מי זו, ויקטור? תגיד לי מי זו".
"תצאי משם, הורסת בתים מזדיינת"
ואז היתה חבטה עזה על דלת חדר האמבטיה. "תצאי משם, חתיכת זונה מזדיינת. הורסת בתים מזדיינת. צאי כבר מהאמבטיה המזוינת הזאת".
הייתי מרחמת על ג'ואל אילולא היה המצב כה מבדר בעיניי. נהניתי מהעובדה שאני הבאתי את היפהפייה, העשירה, האמורה להיות נשואה לכוכב קולנוע, למצב כה פגיע (אם כי, מה שנכון נכון, אני זו שהיתה תקועה בחדר האמבטיה). נהניתי מכך שג'ואל בכתה ואיבדה את העשתונות. אני בכיתי מספיק כשהיא התחתנה איתו; עכשיו תורה. זמנית, שכחתי שאני זקוקה לג'ואל.
היא חבטה בדלת חדר האמבטיה וצרחה על ויקטור לסירוגין. הוא נותר רגוע והמשיך לבקש ממנה לרדת איתו למטה ולאפשר ליושבת באמבטיה לעזוב, אך היא סירבה בתוקף. היא רצתה לדעת מי הנֶמֶסִיס שלה, מי היריבה המנסה לגזול את בעלה.
"אם אומר לך מי נמצאת כאן תיתני לה ללכת ותירגעי?"
"כן", אמרה.
"את מבטיחה?" שאל. "את תיתני לה ללכת ותפסיקי לצעוק. בכל מקרה, זה לא מה שאת חושבת".
"מי זו?" היא שאלה.
"זו רק סוזן מונטז", אמר בטון אגבי, כפי שצריך היה לעשות כשישבנו על הספה בסלון ונראינו תמימים לגמרי.
"מונטז?" היא צרחה. "אמרת לי שאתה שונא אותה. נשבעת שאף פעם לא יהיה לך שום דבר עם מונטז".
"זה לא ככה", אמר.
היא חבטה בכף ידה בדלת חדר האמבטיה. "צאי משם, סוזן, יא חתיכת זבל מזדיינת. הוא הבעל שלי, לא שלך".
בנקודה זו הגעתי למסקנה שיש סיכוי טוב שאבלה את כל הלילה בחדר האמבטיה. יכולתי לשמוע את ויקטור מדבר איתה ומנסה להרגיע אותה, ואותה צורחת או בוכה, עד שלבסוף השתררה מידה של שקט. ויקטור נקש סוף כל סוף על הדלת ואמר לי שאני יכולה לצאת. פתחתי את הדלת באיטיות וכשיצאתי התנפלה עלי ג'ואל. שערה הארוך היה קלוע בצמה שנכרכה סביב ראשה ולגופה לבשה טי־שרט גדולה במיוחד. מעולם לא שמתי לב לכך שהיא בחורה כה גדולה, אבל זכרתי ששמעתי שבבית הספר הפרטי שלמדה בו השתתפה בחתירה בצוות. ויקטור נאבק לרסן אותה ואמר לי להזדרז, לברוח.
נסעתי בחזרה לניו יורק, שיחזרתי בראשי את ההתרחשות והתפלספתי ביני לביני על משמעותה. הייתי אמורה לחוש אהדה כלשהי לג'ואל ולא לחשוב שאירועי הערב מצחיקים בטירוף, אבל לא הרגשתי כך. תמיד קינאתי כל כך בג'ואל, לא רק בגלל שנישאה לוויקטור אלא גם בגלל שהיתה כל מה שאני תמיד רציתי להיות. בזבזתי את נעוריי על נישואים גרועים וקריירה אקראית, בעוד ג'ואל היתה ממוקדת, חרוצה, ידעה תמיד מה היא רוצה ותמיד הצליחה להשיג את מבוקשה. נכון, ויקטור היה מבוגר ממנה בהרבה, אבל הוא לא היה מפסידן. בנוסף, אני לא באתי ממשפחה מלאה בכסף, ולמרות שאני יכולה להיחשב אשה מושכת ביותר, מעולם לא היה לי היופי של ג'ואל. המצב שבו ג'ואל משפילה את עצמה ומתבזה בגלל קנאתה בי היה מאוד מאוד מצחיק בגלל שהיה כל כך אירוני, והתמוגגתי מהניצחון בקרב נגד הנעורים. הרגשתי אלמותית.
שבועות רבים אחר כך עקבה אחרי ג'ואל והתקשרה לביתי. שיעשע אותי שבעבר אני קינאתי בג'ואל ועכשיו היא מקנאה בי. התענגתי על המצב, בעוד היא ודאי שיגעה את עצמה בניסיון לפענח מה היה בי שלא היה בה.
החלק הלא מצחיק היה שהתקרית הקטנה הזאת היתה חלק מחומר הגלם שהוביל לגירושים. למרות שהתעללות בג'ואל היתה חוויה יקרה מפז, הסטטוס קוו יצר איזון שלא רציתי להפר.
נזכרתי בסרט דוקומנטרי שראיתי על ז'אק דרידה. כשנשאל על אהבה, השיב שהיא על "מי" ועל "מה". האם אנחנו אוהבים את האדם עצמו, את ה"מי", או שאנחנו אוהבים את מה שהוא עושה, את ה"מה". אני הייתי ה"מי" שוויקטור אהב וג'ואל היתה ה"מה", והבנתי שגבר עשוי לנהל רומן עם האשה שהיא ה"מי" אבל יינשא לאישה שהיא ה"מה", ואם ג'ואל תיעלם, ויקטור יחפש "מה" אחרת.
גירושיהם לא היו חוויה נעימה בעבורי, ואמרתי זאת לוויקטור. ממש סינגרתי על ג'ואל. הבטחתי לו שבעוד שנים אחדות ג'ואל תרצה ילד, כשתהיה, נאמר, בת שלושים ושלוש. נשים רבות הגיעו לשלושים ושלוש ואז רצו ילד. חוץ מזה, היא היתה האשה שתמיד חלם שתהיה לו. ניסיתי לשרטט תמונה נהדרת של ג'ואל, אבל ויקטור אמר, "אם את חושבת שהיא כל כך נהדרת, תתחתני איתה את".
מרגע שהתגרשו השתנו הדברים בין ויקטור לביני. לא שנראה היה שהוא אוהב אותי פחות, אבל הוא החל לבלבל ביני לבין ג'ואל ולהאשים אותי בדברים שהתחלתי לשער שג'ואל עשתה. (...) מרסדס גרסיה היתה זו שסיפרה לי שג'ואל ילדה.
"מה?" אמרתי.
"אה, ויקטור אינו האב, אבל היא היתה בהריון כשהם התגרשו".
ויקטור לא סיפר לי על כך. איזה אירוע הרסני, מרסק־אגו, זה ודאי היה בשבילו - הוא רצה ילד מאשה שנרתעה מלהביא איתו ילד לעולם, ואז הרתה לגבר אחר כשעוד היתה נשואה לו. חטאינו נראו די מינוריים בהשוואה.
ויקטור ואני המשכנו ברומן שלנו עוד שנתיים אחרי הגירושים. בשלב מסוים כמעט השתכנעתי שכבר ויתר על כל עניין הילדים. סתיו אחד נראה היה שהוא מאושר מתמיד והוא החל להגיע לניו יורק, להיפגש איתי, שלוש או ארבע פעמים בשבוע. היינו יוצאים לטיולים ארוכים בפארק, הולכים לקולנוע ועושים סקס. תמיד עשינו סקס. הוא גם התחיל לדבר על תוכניות נישואים ופרישה, ועל כמה שרצה להינשא מחדש. למרות שהתקשיתי לראות את עצמי נשואה לוויקטור, חשבתי שהוא ננעל על הרעיון להינשא לי.
טעיתי.
לילה אחד התקשרתי לביתו ואשה זרה ענתה לטלפון. היא אמרה שוויקטור לא בבית ושאלה אם ארצה להשאיר הודעה. "כן", אמרתי לה. "תגידי לו שארוסתו התקשרה".
"ארוסתו?" היא אמרה, מבולבלת. "אני ארוסתו".
"נו נו. אז כנראה שיש לו שתי ארוסות. תגידי לו בבקשה שהתקשרתי".
הוא תכנן להינשא לה מבלי להגיד לי, להמשיך איתי כמו תמיד, לשמר את הסטטוס קוו כפי שהיה עם ג'ואל. אבל ג'ואל כבר לא היתה, וזה היה טירוף מצדו לצפות ממני להסתגל לאשה חדשה. היא היתה מבוגרת ממני ולא נראתה מי יודע מה, אבל הוא התחתן איתה והם אימצו שלושה ילדים.
זה היה לפני שלוש שנים. הוא עדיין מתקשר אלי ותמיד נשמע אומלל. אני מקווה שהוא אכן אומלל. באשר לג'ואל, היא התחברה עם אבי ילדה, הם קנו מפרשית והם מתכוונים לשוט בה מסביב לעולם.
לפנייה לכתב/ת 
