שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משהו נשבר, אולי לא ניתן לתיקון
    תמיד אמרתי לו שאם יירצה לעשות איזה סטוץ חד פעמי עם מישהי שאיני מכירה, וכל זמן שאינני יודעת, זה כאילו לא קרה. לעומת זאת, ניהול רומן יסיים את מערכת היחסים בינינו. בסופו של דבר זה קרה. היה קשה כמו סוג של מוות, כואב כואב כואב, כאב שלא נגמר ואלוהים יודע מתי ייגמר

    נכתב בתגובה לרשימה של שני זהבי מכתב לאשתו של אהובי

     

    המאהבות לא אשמות. הן רק חלק מזערי. הגעתי למסקנה וזאת לאחר חודשים רבים של טחינת הנושא, מי אשם, אני או הוא. אני אשה חמה ואוהבת, יודעת להבדיל בין היותי אם לבין היותי אשה, מכבדת, אוהבת אהבה אין סופית וחונקת גם אותי לפעמים (אהבה שנגמרה לאחר 20 שנה). אני נראית ועדיין טוב, גברים לא מורידים ממני עיניים, מקנאים בבעלי על השנינות והיופי של אשתו.

     

    ידעתי, ואני עדיין מודעת לכך, שגברים לא נאמנים. טוענים שזה משהו בגנים. תמיד אמרתי לו שאם יירצה לעשות איזה סטוץ חד פעמי עם מישהי שאיני מכירה, וכל זמן שאינני יודעת, זה כאילו לא קרה. לעומת זאת, ניהול רומן יסיים את מערכת היחסים בינינו. בסופו של דבר זה קרה. היה קשה כמו סוג של מוות, כואב כואב כואב, כאב שלא נגמר ואלוהים יודע מתי ייגמר.

     

    אני עדיין איתו, אבל כבר לא אוהבת. כי גיליתי שלצידי ישן גבר אחר, שאני לא מכירה, כיוון שהלך עם אשה נשואה. לשניהם היה נוח.

     

    גוף מכוער, גב גבנוני. אז למה? למה דווקא היא?

    שאלתי למה דווקא היא, אשה פשוטה, היופי שלה גובל בכיעור, טיפשה (אם כי מספיק חכמה להחזיק אותו במשך חמש שנים), גוף מכוער, גב גבנוני. אז למה? למה דווקא היא? זה פגע לי באגו, הרי בעלה לא מוריד ממני את העיניים.

     

    התשובה היתה: היא יודעת להקשיב, היא מבינה אותי. בקיצור, נתנה לו להרגיש את מה שרצה להרגיש. זאת הטעות שלנו, נשים נשואות ויקרות. הם רוצים אשה שתלטף, שתפרגן, שתקשיב להם, כמו שאנחנו רוצות שיקשיבו לנו וילטפו אותנו.

     

    שאלתי בעניין הסקס, והוא אמר: "הסקס איתך טוב יותר". הוא טוען גם שזאת לא בגידה, כי בלב תמיד הייתי שם. זה לא עזר במיוחד, כי זה הרבה מעבר. צריך ללמוד לסלוח, וזה קשה. הבעיה היא שקשה לשכוח, וכל פעם ברגעים הכי יפים אני מסתכלת עליו ומחשבות רעות עולות, וזה לא נגמר, חושבת איך הוא מסוגל כאדם לקיים מערכת אישות, עם על המשתמע מכך, עם אשה של גבר אחר. איך הוא מסוגל ללכת אליו הביתה, לשבת איתו, לדבר איתו כאילו הכל בסדר. כל כך מכוער, קשה לי להאמין שזה הגבר שאהבתי בכל ליבי ומאודי, כל הפלוסים שלו מתגמדים מאוד מאוד.

     

    הוא בכה לי בדמעות אמת ולא תנין שהוא לא מסוגל לחיות בלעדי, שיש לנו קשר שלא ניתן להתיר, שברגע שנתיר אותו משהו ימות פנימה בתוכנו, נחיה כמו שני נכים. וזה נכון. הקשר שלנו הרבה מעבר לקשר רגיל קשר שקל לרוץ לרבנות ויאללה, מתגרשים. וזה לא קשור לילדים. אני אשה עצמאית וחזקה שמסוגלת להסתדר לבד, אני מנסה לשקם לשנות את עצמי, להקשיב יותר, להבין יותר, לפרגן יותר. אבל משהו נשבר, ויש הרגשה שלא ניתן לתיקון, וזאת לאחר שאספתי את השברים והרכבתי אותם. אני גם לא מפסיקה לפרגן לעצמי ולעודד את עצמי, ואני יודעת שאני שווה וההפסד כולו שלו - הוא פשוט לא ראוי לאשה כמוני. אומרים שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים, ולכן הם מחפשים דברים רקובים שקל לאכול אותם. אבל הם שוכחים שזה ממש לא בריא.

     

    אני אשה צעירה, בת 40, נראית בת 30. ואני מאוד רוצה לחזור לאהוב כמו שאהבתי. אין כמו להיות מאוהבת. כשיש את רגש אהבה אתה מרגיש חי, מרגיש שיש בשביל מה לחיות. מצד שני, אני לא רוצה להיפגע שוב. לפעמים, כשעולים רגשות חבויים, אני מתלהבת: הנה, זה חוזר. אבל מנגנון ההישרדות כנראה מוחק לי אותם.

     

    אי אפשר לתקן את העולם. מה שהיה לאורך כל שנות קיום האנושות הוא שיהיה. פעם גברים היו הולכים לבית בושת מכובד בעיר להתפרק, היום הזונות נמצאות בכל מקום ויש להן שם מיוחד, הן "מאהבות". כאילו הנשיות ניתנה להן בלבד.

     

    מנהלות מלחמה עם אויב שלא יודע שהוא אויב 

    אבל לא הייתי אומרת שהן האשם העיקרי. הן חלק קטן ומזערי במערכת הזוגית, כמו תופעת אלרגיה זמנית שחולפת, ולאחר זמן מה מגיעה תופעת לוואי אחרת. נשים מסכנות אלו, והן באמת מסכנות, מנהלות מלחמה עם אויב שלא יודע שהוא אויב, מני שהיא (האשה האמיתית) לא יודעת שהמאהבת קיימת ושהיא נמצאת עכשיו במלחמה סמויה. הן, הזמניות, נשים חלשות שמתחבאות להן באיזה חדר (חמ"ל), נמצאות בסטנד-ביי, חייבות להחמיא לעצמן ולהאמין שהן תשועת העולם. אבל אנחנו הנשים האמיתיות, שהגברים לא יוותרו עלינו לעולם. לנו ניתנה הבינה היתרה. אנחנו שוות, יש לנו מה להציע, בחרנו להיות נאמנות, ואם ולמרות כל ההשתדלות של שני הצדדים זה לא עובד - אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה, ואולי לא זה עניין של בחירה.

     

    לסיכום: אם ניסחף ונחבור לנואפים והנואפות כי זה צו האופנה, מוסד הנישואים יישחק עד עפר. ומה יישאר לילדים שלנו? כדאי לנסות לשמור על הנישואים, להוכיח שזה אפשרי. אבל לא בכל מחיר. אני מאמינה בצו הגורל, מאמינה שמגיע לי להיות אדם מאושר, ולא משנה באיזה גיל. אני מאמינה שזה יקרה, עם בעלי או עם אחר. אחרי הכל, אני חיה, נושמת ובועטת.

     

     

    • גם אתם הייתם קורבנות של בגידה? כיתבו אלינו, ואולי נפרסם את זה כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אני מנסה לשקם את עצמי
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים