"למה אלוהים לא דואג לעניים?"

"אבל לא כתוב במחברת חגים שעושים את זה בראש השנה‭,"‬ היא מטיחה כלפיי בעודה סופרת את חסכונותיה בקופת המיקי מאוס. לפני שנצא בששון ובגיל לרכוש לה בובה ממותגת (ומכוערת. נורא מכוערת בעיניי) מדמי הכיס שחסכה, אני מזכירה לה שעשירית מזה מיועדת לעניים, ומתברר שמערכת החינוך, מחברת חגים ונוהגי ראש השנה כפי שהוסברו לתלמידי כיתה ב' לא חושבים כמוני: אין לעניים זכר בין ראש הדג לבין התפוח, בין הדבש לרימון.

חישוב מהיר מבהיר שיישאר לה די הצורך לבובה (המכוערת, כבר אמרתי) שהיא חושקת בה וגם לתרומה לארוחת חג למי שאין לו דג ורימון, ואז, כמו תמיד - ברגעים הכי לא צפויים, היא שואלת: אז למה אלוהים לא דואג לעניים? למה הוא ברא אותם עניים?

משהו במבט שלה תובע תשובה ארוכה ומיידית, ואני נושמת את הנשימה העמוקה הנחוצה לי כדי להתחיל ולהבהיר שאלוהים לא מתעניין במצבם הכלכלי של ברואיו. את זה, כמו המון מטלות אחרות, הוא משאיר לבני האדם תוך שהוא נותן להם אפשרות לבחור בין טוב לבין רע כמעט בכל רגע נתון בחייהם, וברור שהבחירה לסייע לעניים היא בחירה טובה. אבל, כך היא למדה להפתעתה, זה ממש לא מספיק.

עוני איננו אסון טבע או גורל אכזרי פרי קללת מכשפה, אני מנסה להסביר: יהיו אנשים שיגידו לך שהעניים אשמים בעוניים, ולצערי יש בישראל יותר ויותר אנשים שמאמינים בזה ברצינות גמורה. אל תתפתי ואל תאמיני לזה, למרות שנוח להאמין. עוני הוא מעשה ידיהם של אנשים ששכחו כי כולנו אחראים זה לזה וצריכים לדאוג זה לזה, ולמה שאמרתי עכשיו, ילדה, קוראים סוציאליזם או כל ישראל ערבים זה לזה, כשתהיי גדולה תבחרי לבדך בשם שמתאים לך. השם לא חשוב, העיקר המעשים.

אז מה עושים חוץ מלתת דמי כיס, היא מבקשת לדעת. מה אומר לה? שמגדילים תקציבי רווחה ומשקיעים פחות במטוסים? שמייצרים חינוך שוויוני לכל וגם דואגים למקומות עבודה בפריפריה? שמחליפים את הממשלה? שמעלים את שכר המינימום? היא בת שבע וחצי והיא צריכה תשובות ברורות, ואין לי, והיא מרגישה את המבוכה שמתלווה להסברים המהוססים שלי ואז קובעת, בביצפר אין ילדים עניים.

אי אפשר לדעת, אני אומרת, ומתברר שהיא חושבת כך משום שלאף אחד אין בגדים מטולאים ונעליים עם חורים גדולים, כמו לעניים באגדות ובסרטים המצוירים. אני מנסה נתון סטטיסטי: שליש מכל הילדים בישראל הם עניים. בעצם, קצת יותר משליש. נגיד שהמשולש הזה הוא כל הילדים? נוריד ממנו שליש, הנה תראי בעצמך. המון ילדים עניים יש בישראל. כמעט מיליון.

כשהמספר הגדול והמאיים הזה נקלט איכשהו, כשמשולש הנייר שגזרתי בידיה והיא מתבוננת בשליש ממנו, פתאום העיניים שלה מתמלאות בדמעות ואני בטוחה שהגזמתי, שלא הייתי צריכה להעמיס עליה את צער העולם בדרך לחנות הצעצועים. אני מחבקת אותה חזק חזק. מבעד לדמעות היא הוגה תוכנית: שכל הילדים יתפללו ביחד ויביעו משאלה אחת, שלא יהיו יותר עניים. זה יעזור?

כמה מאוד הייתי רוצה לומר לה שכן, ודאי. כמה מאוד הייתי רוצה לצבוע לה את עולמה העתידי, בו הילדים של היום יהיו העניים של מחר, בו היא ובני דורה ייאלצו בתורם להתמודד עם אנשים שאינם מאמינים שיש עוני, ואם כן - הוא ודאי אשמת העניים.

אבל הרצון הזה צריך כעת לסגת מפני חובה גדולה יותר שלי כהורה: לעזור לה להבחין בין מה שלא ניתן לשנות למה שניתן, במאמץ גדול ומרוכז, לחולל בו תמורות. השקפת עולמי גורסת שעוני אינו גזירת גורל רב-דורית, ושבצד החמלה והחסד והמשאלות והתפילות, כל אחד מבני המקום הזה צריך ליטול על עצמו את חלקו באחריות להפחתת ממדי העוני. וזה מתחיל בילדים. ובילדתי שלי. וממש עכשיו.

היא סופרת בזהירות את המעות שלה, שמה בצד עשירית, מוודאת שעדיין תוכל לקנות את הבובה ההיא ואומרת, "פעם כשהייתי קטנה? חשבתי שהדמי כיס שלי יספיקו לכל העניים. עכשיו אני כבר יודעת שלא, אבל לתת קצת זה יותר טוב מלא לתת בכלל, אפילו אם לא כתוב במחברת חגים‭."‬ אנחנו פוסעות אל חנות הצעצועים. הילדה שבתוכי, זו שמסרבת לגווע, רוצה להאמין שפעם, כשבני דורה של בתי יהיו גדולים די הצורך, כל ילדי הדור הבא ייפגשו שם. שם ולא בסטטיסטיקה.