יום כיפור - חג גדול לילדים

לפני כמה חודשים הגיעו הטרקטורים אל גינת הילדים הקרובה אל ביתנו. זו היתה גינה חביבה, לא משהו מיוחד, עם חול ומתקן עץ גדול, שהיווה מסלול אתגרי לילדים. היה בו מעין גליל מתכת גדול שהתחבר לגשר חבלים מתנדנד, המשיך לפרוזדור עץ מקורה והסתיים במגלשה צהובה די תלולה.

היו בגינה עוד כמה מתקנים: שתי נדנדות עץ, קורת עץ מחוברת בשרשראות ברזל, כך שאפשר להתנדנד עליה קדימה ואחורה. נחמד, לא משהו מיוחד. ואז הגיעו הטרקטורים, וכשהם עזבו, החליף את החול מסלול רקורטן משובח. בדיוק בדרגת הגמישות המבטיחה שאף ילד לא יפצע באופן חמור אם יפול מהמתקן. אבל אין מה לדאוג, כי אף ילד לא יפול מהמתקן. הוא הוחלף למתקן מתכת קטן הרבה יותר, בלי מסלול ובלי שום אתגר. שתי מגלשות נמוכות וזהו. גם קורת העץ המתנדנדת נעלמה לבלי שוב.

אני מתארת לעצמי שלא מעט כסף הושקע בגינה המתחדשת. מעכשיו, אף ילד לא יחזור הביתה מהגינה וירוקן גבעות חול על השטיח היפה בחדרו. הרבה מחשבה ואמצעים הושקעו בעיצוב גינת משחקים שתחזיר הביתה ילדים בריאים ובטוחים, נקיים ומסודרים.

לאט לאט משנות כל גינות המשחקים את פניהן. משטח הגומי הקפיצי מחליף את החול. את המתקנים הגדולים, המחוספסים, מחליפים מתקנים קטנים יותר, בטוחים יותר, מתקנים שמבטיחים שאף אחד לא יוכל לתבוע אף אחד על רשלנות, אבל גם אף אחד לא יוכל באמת לשחק בהם.

בהלת הפדופיליה ובהלת הכבישים

כמה אנחנו אוהבים את הילדים שלנו. נעשה הכל כדי להבטיח את שלומם ואת בריאותם. המאה האחרונה הציבה את הילד במרכז המשפחה. במקביל, הפסיכואנליזה גילתה לנו ששום זיכרון ילדות אינו הולך לאיבוד. הוא רק מודחק אל הלא מודע וממשיך לשרוט אותנו מבפנים כל חיינו. איזה פחד! כמה אחריות מוטלת עלינו! לאט לאט הפנמנו שאם אנחנו רוצים להיות מבוגרים אחראיים, אנחנו צריכים לעזור לילדינו להעביר את שנות ילדותם הקריטיות בלי שום שריטה. לא פיזית, לא נפשית.

אנחנו בפאניקה על נפשם הרכה של ילדינו ומנגנונים רבי עוצמה עוזרים לנו לפתח את הפאניקה הזאת, להעצים אותה ולחשוב שמי שאינו נגוע בה הוא הורה רע ולא אחראי. אחד הפחדים האיומים, ההרסניים ביותר, הוא הפחד מפדופילים. עד לפני כמה עשרות שנים, אף אחד לא חשב על פדופילים. הורינו לא פחדו כששלחו אותנו, מקסימום מלווים באחינו הבכורים, לשחק ליד הבית. בשנים האחרונות כבר אי אפשר לפתוח עיתון בלי שהחרדה תטפס לגרון. הם בכל מקום, הם אורבים לילדינו. אנחנו כבר לא יכולים לשלוח אותם לאף מקום לבד. הם צריכים להיות תחת השגחתנו בכל רגע ורגע של היממה או ש...

אני רוצה לראות את ההורה שינסה להילחם בפרנויה המפומפמת היטב. אני ניסיתי פעם. שלחתי את הילדה (היא היתה אז בת 7) עם חבר לשחק לבד בגינה הקרובה לביתנו – אז עוד היה בה חול ומתקן עץ גדול. את הזמן שהתפנה לי ניצלתי כדי לדבר בטלפון עם חברה שהזדעזעה לשמוע מה עשיתי.

"תגידי לי, את נורמלית?" היא מיד סיפרה לי שלל סיפורי אימה מכל המעגלים המקיפים אותה: מה קרה לה בילדותה, ומה קרה לשכנה אחת, ומה קרה לחברים של חברים ומה היא קראה בעיתון. תוך חצי דקה התייצבתי בגינה לאסוף את הילדים. אי אפשר לעמוד במתקפה כזאת. לא עושים אקספרימנטים על ילדים.

פדופיליה היא רק סכנה אחת האורבת לילדינו. בשנים האחרונות כולנו כבר יודעים לדקלם: ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד. זה בכל מקום. ברדיו, בטלוויזיה, על שלטים. אתם הורים לא אחראים אם הילד הולך למכולת לבד בגיל שמונה וחצי. עוד מעט תבוא המועצה לשלום הילד יד ביד עם המועצה לבטיחות בדרכים ושתיהן ביחד ישללו לכם את רישיון ההורות.

איך אפשר לעמוד בפני מנגנונים מייצרי חרדה כאלה? מה, אין פדופילים בעולם? יש. אין סכנה בכבישים? בוודאי שיש. לאט לאט גרמו לנו לחשוב על העולם כעל מקום חורש רע וצופן סכנות עבור הילדים. רק אנחנו ניצבים שם כדי להגן עליהם מכל הרוע הרוחש, מהאלימות שאורבת להם בכל פינה. ואם קרה משהו, חס וחלילה – זו תמיד אשמתנו. כי לא היינו שם, כי לא שמרנו עליהם מספיק.

אז למה להסתבך? שישבו בבית וישחקו במחשב (אחרי שסיננו את כל האתרים עם פוטנציאל הנזק, כמובן. גם שם אורב הרוע). אנחנו כבר נספר להם סיפורים על זמנים אחרים של משחקי שכונה ו"פינות" ותופסת.

עולם בלי סקס, בלי מוות, בלי כישלון

"חיכיתי, חיכיתי, / בכיתי, בכיתי, / ומי לא בא? / מיכאל?" (מיכאל, מרים ילן-שטקליס). עד סוף השיר הוא לא בא, מיכאל. אין סוף טוב. מי יעז לכתוב שורות כאלה היום? רוב ההורים שאני מכירה גם משנים את השורה "חיש הביתה, ילדה לא טובה!" שאומר האב לבתו בשיר / סיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין.

נפש הילדים נתפסת שבירה, פגיעה, זקוקה להעצמה בלתי פוסקת, לחיזוקים חוזרים ונשנים.

כמובן שאף אחד לא מספר כבר את הגרסאות המקוריות, האלימות, של אגדות האחים גרים, או ספרים כמו מקס ומוריץ ויהושע הפרוע. ילדים נשרפים שם, מוכים, נאפים בתנור, נבלעים על-ידי זאבים. מי צריך את זה?

יצירות הילדים של השנים האחרונות כבר לא צריכות צנזורה. לא תמצאו בהם סופים עצובים או אלימות. בטח ובטח שלא סקס. תמצאו בהם העצמה, העצמה ושוב העצמה. מילת הקסמים של החינוך במילניום החדש. אם יש תסכול, הוא תסכולצ'יק קטן בדרך אל ההפי אנד. ואם תדליקו טלוויזיה (ואתם מדליקים), תמצאו שם רק אנשים-ילדים כמו יובל ורינת ובטח יש עוד, עם חיוכי עווית על פניהם, מסיכות של עליזות תמידית, והם שמחים! שמחים! שמחים!

אנחנו מגוננים עליהם כל הזמן, לא רוצים שעיניהם הזכות יפגשו במוות, באובדן או בחוסר יכולת. ליסה סימפסון, מסדרת האנימציה "משפחת סימפסון" כתבה פעם שיר שהתחיל במילים האלה: "I had a cat named Snowball, she died! She died! Mom said she was sleeping. She lied! She lied!

אנחנו מורידים בשקט את המים בשירותים על הדג שמצאנו צף באקוואריום, בלי להבין שילדים חברים של המוות הרבה יותר מאיתנו. נפשם לא שבירה כמו שאנחנו חושבים. הם מסוגלים, הם רוצים לעמוד ביותר ממה שאנחנו מעיזים לתת להם לחוות.

ז'אן בודריאר, פילוסוף וחוקר תרבות צרפתי, כתב בספר "סימולקרות וסימולציה" – כבר בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת – על עולם שאיבד את הממשי והפך להיות היפר-ממשי. כדי להסוות את האובדן, הוא מייצר סימולציות – העתקים. "אנשים אינם נוגעים זה בזה, לשם כך יש תרפיות מגע, אינם הולכים, הם עושים ג'וגינג, ממציאים מחדש את המחסור או את הסגפנות או את הטבעיות הפראית שדעכה". בעולם שמתאר בודריאר, העולם שלנו, כבר אין מוות, בגלל שאין ממש חיים.

הסובלים העיקריים מעולם היפר-ממשי הם הילדים. ילדים צריכים את הממשי יותר מאיתנו. הם חיים דרך הגוף, דרך מגע פיסי בחומרים, באנשים, בחול, בנזלת. לילדים יש המון אנרגיה להוציא והמקום שנשאר להם לעשות את זה, הוא מכלאות ציבוריות קטנות, סטריליות וחסרות סכנה, מגודרות כדי שאף כלב לא יכנס ואף ילד לא ייצא, מרופדות במשטח מלאכותי ומנוטרות כל הזמן על-ידי הורים חרדים. אין מנוח מעיני ההורים.

יום העצמאות לילד החילוני

יש בארץ יום אחד בשנה שבו ילדים יכולים לחגוג עצמאות מסויימת. רק ילדים חילוניים. מדובר ביום כיפור. וזה, לדעתי, הרבה יותר מפורים, חג גדול לילדים.

ביום כיפור אין פדופילים ואין מכוניות. מאות אלפי ילדים נורים כמו כדורי תותח ליממה שכולה חופש. פתאום שוב רואים חבורות ילדים מסתובבות בכבישים, פתאום הלב כבר לא מפסיק לפעום כשהילד חומק מעינינו לכמה רגעים. השכנים יוצאים החוצה לרחובות ומדברים אחד עם השני, בלי לקפוץ כל שניה בבעתה: איפה רועיקי?

ביום כיפור גיליתי לראשונה שהבן שלי, בן 5, יודע את הדרך מהפארק הביתה. היינו בפארק והוא פשוט נעלם. ואני פשוט הלכתי הביתה, קצת מבוהלת, אבל לא בפאניקה מוחלטת שהיתה משתלטת עלי בכל יום אחר, ושם הוא היה.

הם חוזרים בלילה חבולים מתאונות אופניים, עייפים, מזיעים ומאושרים, ומזנקים למחרת, השכם בבוקר, לעוד יום של חופש אמיתי. עד קול מנוע המכונית הראשונה שמפסיקה את החג ומשגרת אותם בחזרה למכלאות.

ביום כיפור אני רואה על הילדים, בכל הגילאים, עד כמה חסר להם החופש, עד כמה אנחנו תקועים להם כל דקה ודקה בחיים בלי כל יכולת להשתחרר מאיתנו. כמובן שצריך רק מקרה אחד של אסון, מקרה שיפומפם בתקשורת מכל הזוויות, כדי שגם יממת החסד הזאת תילקח מהם.

אז מה הפיתרון?

כמובן שאין פיתרון. למעשה, המאמר הזה הוא בסך-הכל מנגנון יצור חרדה נוסף. הוא מצביע על הסכנות שאורבות לילדים שלנו בגלל הנסיונות האובססיביים שלנו להגן עליהם מפני סכנות. החרדה שלנו מדבקת. הילדים, בדיוק כמונו, שומעים את תשדירי הזוועה של הבטיחות בדרכים ולומדים שהמוות אורב בכל מקום. אם אמא ואבא לא יהיו שם כדי להשגיח – יהיה אוי ואבוי. מה מעצים בזה?

כמובן שלא צריך להבין שאני ממליצה על היתר גורף לפעוטות לחצות כבישים כרצונם. אין כאן המלצה לשחרר אחריות משלומם. רק נסיון להצביע על כך שאולי הגזמנו. לנסות ולחשוף את המנגנונים ששומרים עלינו פוחדים וחרדים.

כי מה יגידו רוב האנשים? עדיף לשמור עליהם קצת יותר מדי מאשר פחות מדי. האם יש דרך להתמודד עם הטענה הזאת? אולי כן. אם נשים לב לאיזה סוג של אנשים אנחנו מגדלים אותם. אנשים פוחדים וחסרי אמון בעצמם (למרות כל ההעצמות), אנשים שחסכו מהם אתגרים בילדותם ולכן אינם מסוגלים לעמוד מול הקושי הקטן ביותר. ילדים שלא התלכלכו, שלא נגעו בכלום ולכן לא יתנו לשום דבר לגעת בהם.

אולי אנחנו צריכים להפסיק לקבל כמובן מאליו את החרדה שמנסים לזרוע בנו מכל כיוון בקשר לילדים שלנו. להפסיק להאמין שאנחנו הורים פושעים אם אנחנו סומכים על הילדים ועל העולם. להבין שלניסיון שלנו להפוך עבורם את העולם לסטרילי, מכובס, יש מחיר כבד.

המחיר מתחיל בילדים שמרוב דאגה לשלומם, לא מתירים להם לעשות דבר מלבד להישאר בחדרם ולנסות לתקשר עם אחרים דרך המחשב. אז נכון, אין בזה סכנת מוות. אבל יש בזה סכנה לחיים.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.