לא רציתי לבגוד, רק לדעת שעדיין יש לי את זה
אני מתרחקת מארנון, לא בטוחה לגמרי מה עשיתי כרגע. רועי, החבר שלי, יושב עם חברים שלו בקצה השני של הבר, ואני בדיוק דיברתי עם איזה בחור שאני ממש לא מכירה ואפילו קבעתי להיפגש איתו מתישהו, לא ברור מתי וגם לא לאיזה צורך...
מלכתחילה לא הבנתי מה אני עושה שם, מבחינתי סתם עוד ערב בבית מול הטלוויזיה פלוס סושי ויין היו מספיקים בהחלט.
"נו, תלך אתה מותק. זה בסדר. באמת אין לי כוח", אמרתי לו.
"יאללה, מחלקה גריאטרית, למה את תמיד עושה סיפור? מה איכפת לך, גם ככה אנחנו בקושי יוצאים", רועי לא שיחרר ואני אמרתי לעצמי: שיהיה, בירה בקטנה ומילאתי את חובתי למולדת.
ברגע שנכנסנו לבר חשבתי שאני מקבלת התקף קלסטרופוביה. הצפיפות הייתה מחניקה, הדציבלים גבוהים מדי והעשן של הסיגריות הרגיש כאילו ממש עכשיו סיימתי פקט מרלבורו אדום לבדי. חשבתי שבחיים לא נמצא את החבר'ה של רועי בין ההמון, אבל הוא החזיק לי את היד והבטיח: "חצי שעה היינו פה".
הגענו בשיאו של הערב. החבר'ה של רועי כבר היו במצב רוח מרומם, כשבאנו לקראתם הם החליפו צ'פחות כמו ילדים:
"יאללה, כמה זמן לקח לכם?", פנו אלינו.
"יאללה, מי דואג לי פה?", החלטתי להיות קלילה הפעם.
רועי חייך אליי במבט מעריץ. לא כל יום מוצאים חברה שזורמת עם החבר'ה שלך. הברמן התקרב לתת לי נשיקה ואני כבר קלטתי איך רועי נמתח בכיסא, כאילו מישהו בדיוק העיר לו שהוא צריך לשבת זקוף.
התקרבתי, נתתי לו נשיקה קטנה על הלחי, ואז הסתובבתי לרועי ואמרתי לו שלא יעז לחשוב כבר על הדרינק הבא (כמו שהוא עושה בדרך כלל), כי אני עייפה ונורא לא בא לי לחזור מאוחר. אבל, בדיוק אז קלטתי שני בחורים חדשים מתיישבים בקצה הבר קרוב לשירותים. הבטתי לעברם ולרגע יצאתי מאיפוס.
משהו לא נותן לי להוריד את העיניים, מאחד מהם במיוחד
הסתכלתי עוד קצת, מנצלת את העובדה שהם לא מביטים לעברי. הם נראו אבודים קצת, תוהים אם המקום שהברמנית מצאה עבורם באמת טוב. אני מנסה להפסיק להסתכל, אבל משהו לא נותן לי להוריד את העיניים, מאחד מהם במיוחד.
"בייב, מה בא לך לשתות? בייב?? הלווו??", רועי פונה אלי.
אני מקיצה פתאום וקולטת שהוא מדבר איתי. "אויש, סורי מותק, קצת חלמתי".
"כן, שמתי לב", אמר רועי.
"לא יודעת, מה שבא לך. מה זה משנה בכלל?", עניתי.
אני מחליטה לשוב לענייניי. בכל זאת, אני פה עם חבר שלי ונראה לי ממש לא לעניין להסתכל על אחרים, כשכוונותיי לא מהוגנות במיוחד.
ואז אני חושבת על זה רגע, מצד אחד שוקלת את מה שיש לי: זוגיות נהדרת, חבר שאוהב אותי ודואג לי, תוכניות משותפות, כבוד ואכפתיות, הרבה פירגון ורצון הדדי וכנה למשהו שיצליח. נכון שכמו כל זוג גם לנו יש לנו את הרגעים המיוחדים שלנו ואת אלה שפחות, אבל ב"בייסיק" אנחנו טובים ביחד ושנינו יודעים את זה.
מצד שני יש את הבחור הזה על הבר, עכשיו, ומאז שהוא הגיע אני קצת מבולבלת. אני יודעת שאני מחויבת לרועי ושלא הייתי עושה לעולם דבר שיפגע בו, אבל עם כל זאת, אני מרגישה שאני לא פחות מחויבת לעצמי, להקשיב לי ולכל מה שמשתולל בתוכי ומסרב להירגע.
אם הוא יפתח שיחה אגיד לו שיש לי חבר
רועי עסוק עם חברים שלו ואני מתחילה להשתעמם. עוד פעם אותן שיחות: "תראה, זו העונה שלו, שחקן כזה אין לו מה לעשות בארץ, הוא מתבזבז. באירופה כבר מזמן... גם אם הוא רק יושב על הספסל". אוף, על מה הם מדברים בכלל? אם אני אלך הוא אפילו לא ישים לב.
אני מחליטה שנמאס לי להיות על תקן עציץ ואומרת לרועי שאני קופצת לשירותים. מפלסת דרך בין האנשים, אני מרגישה איך קצב פעימות הלב שלי מאיץ מרגע לרגע. מנסה לחשוב למה בכלל קמתי מהכיסא והאם זה היה רק תירוץ כדי ללכת ולבדוק את הגבולות.
בעוד אני מתקדמת וחושבת מה להגיד אם בכלל, אני תוהה למה אני עושה את זה. האם זה בגלל שאני רוצה לדעת שאני חיה בעולם חופשי ושלאף אחד אין זכות על החיים שלי, או על המיניות שלי? או האם זה בגלל שאין לי שום טיפת כבוד לחבר שלי, או בגלל שרמות המוסר שלי שואפות לאפס בערך?
אני רוצה לסגור את הפינה הזו עם עצמי ולהשקיט קצת את הבלגאן שמתחולל בתוכי. אני ממשיכה להתקדם וכבר ממש קרובה. אם הוא יפתח שיחה אני אגיד לו שיש לי חבר, ורק אדע לפחות איך זה מרגיש במקום ההוא כשאת רווקה ומאושרת ואין לך אף חבר שמחכה (או יותר נכון שכח מקיומך) בקצה השני של הבר.
לא בטוחה וקצת מהססת, אני מחליטה לפתוח את הפה:
"היי", אני אומרת ונהיית נבוכה.
"ערב טוב", הוא מחייך אליי, ויש לו חיוך מקסים.
"אהה, מה העניינים?", אני לא בטוחה מה אני עושה, אבל ממשיכה.
"הכל מעולה!", הוא עונה.
"שחר, נעים מאוד".
"ארנון. נעים גם לי, וזה אלכס. את לבד פה?", הוא מתעניין.
"האמת שלא ממש, חבר שלי פה". אלוהים, תקבור אותי בבקשה פה, פה, ממש פה.
"ואללה, אז.. מגניב?!".
"כן, יותר מדי דיבורים על כדורגל.. הייתי חייבת קצת אוויר". יצאתי מזה איכשהו.
"חח.. רוצה להצטרף אלינו? אבל אני לא מבטיח שכאן זה יהיה שונה".
"לא, תודה, כבר נעלמתי ליותר מדי, נראה לי שאני אחזור", אוי, הוא חמוד, אני חושבת לעצמי.
"טוב, בכיף".
טוב, אז ביי. אחלה ערב".
"אז מה את אומרת, רוצה להצטרף לבנים מחר?"
אני כבר מסתובבת, מפנה אליו את הגב, מקווה שהוא לא מסתכל לי על התחת ומרגישה סתומה במיוחד.
"אז.. תגידי, שחר?", הוא קרא לי??? אני מסתובבת בחזרה.
"באת עד לכאן רק כדי להגיד לי איך קוראים לך?", הוא שואל.
"ממ.. אני מניחה. למה, יש לך משהו להוסיף?", אני מנסה.
"ממ.. לא, לא ממש, רק שזה ממש מגניב שבאת".
"תודה", אני מחייכת.
"אז מה את אומרת, רוצה להצטרף לבנים מחר? יש דרבי", הוא ממשיך.
"חח.. יכול להיות נחמד. אני אשקול את זה", אני עונה בחיוך.
הוא מחייך שוב ולפני שאני נעלמת אל האופק הוא שם לי ביד משהו שנראה כמו כרטיס ביקור.
אני מתרחקת מארנון, לא בטוחה לגמרי מה עשיתי כרגע. רועי יושב עם חברים שלו בקצה השני, ואני בדיוק דיברתי עם איזה בחור שאני ממש לא מכירה ואפילו קבעתי להיפגש איתו מתישהו, לא ברור מתי וגם לא לאיזה צורך...
לא, לא עשיתי שום דבר שעלול להיחשב כבגידה, אבל בכל זאת הרגשתי קצת מוזר. אני לא ממש יודעת ולא ממש בטוחה ואולי אחליט שלא אעשה כלום עם המספר שלו, אבל רק רציתי לדעת שאני יכולה, שעדיין יש לי את הזכות.
לפנייה לכתב/ת 
