"יצירה חייבת קהל"

על קבר אחים בשטחו של בית החולים הפסיכיאטרי "קלרמונט דה לואיז" שבצרפת הונח ב-2007 לוח זיכרון קטן. "כאן קבורה סראפין לואי מאליאר שממתינה לתחיית המתים המבורכת", נכתב שם באותיות מוזהבות. אבל סראפין, ציירת תמהונית ועלומת שם, זכתה לתחיית מתים קצת אחרת. שישה עשורים לאחר מותה, היא צפה מתהומות הנשייה של היוצרים הנשכחים בזכות סרטו של הבמאי הצרפתי מרטין פרובו, שמגולל את סיפור חייה יוצא הדופן.

אף אחד לא האמין שסרטו של פרובו, "סראפין", שיוצא השבוע לאקרנים בישראל, יצליח להכות שוק על ירך שוברי קופות כמו "ברוכים הבאים לצפון". ובכל זאת הסרט הקטן והרגיש הזה, שנוגע בנאמנותו של האמן לאמנותו ובגבול הדק שבין היצר, היצירה והשיגעון, הצליח להפתיע כשגרף שבעה פרסי סזאר בפברואר האחרון.

הזכייה בסזאר הוציאה מאלמוניותה את סראפין, בת למשפחת איכרים ענייה שהחלה לרשום ולצייר בתחילת המאה הקודמת ציורים מרהיבים של טבע דומם, אך התפרנסה מעבודה כמשרתת. בתחילת המאה הקודמת גילה אותה אספן האמנות הגרמני וילהלם אודה. הוא תמך בה ואף הציג מיצירותיה בתערוכה של ציירי ה-Sacre Coeur בפריז לצד עבודות של רוסו, תגלית נוספת שלו.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה באירופה והמשבר הכלכלי שבא אחריה אילצו אותו למשוך את תמיכתו, מה שהוביל את סראפין לכדי שיגעון. ב-1932 היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי "קלרמונט דה לואיז" וסירבה מאותו רגע ואילך לאחוז במכחול. באותו בית החולים ממש נקברה, עשור לאחר מכן, בקבר אחים ביחד עם 3,500 חולי נפש שמתו מרעב וחולשה במהלך מלחמת העולם השנייה.

השאלות נותרות פתוחות

אבל הסרט של פרובו לא פותר את תעלומת חייה של סראפין. למעשה הוא מעורר סקרנות אדירה כלפי הדמות המרתקת שמאחורי בדי הציור הצבעוניים, אך ממעט להציע פרטי ביוגרפיה ושולח בכך את הצופה לחטט בנבכי האינטרנט. "לא רציתי לתאר את חייה כסדרה של רגעים חזקים", הסביר פרובו באחד הראיונות שהעניק. "הרעיון היה להציף חידות וסימני שאלה ולהתמקד במערכת היחסים בינה לבין וילהלם אודה, שנכנס לחייה ויצא מהם כמו שליח בטרגדיה עתיקה. הוא היה האחראי על חשיפתה לעולם".

מתוך "סראפין". אהבה ממבט ראשון בין השחקנית לדמות

את דמותה של סראפין מגלמת השחקנית יולנד מורו, מהדמויות המרתקות של הקולנוע הצרפתי העכשווי. מורו, שזכתה לפני שנתיים בפרס הסזאר על תפקידה

בסרט "כשהים גואה", עשתה את זה שוב, הפעם בתפקיד שביר שכולו ניואנסים וכוחו בדילוגים מרהיבים מעל מהמורות הקונבנציה שאליהן אִפְשר התסריט ליפול.

עושה הרושם שהדמיון בין הציירת לשחקנית אינו רק פיזי. הוא קיים גם במחויבויותיהן לאמנות שלהן, בסקרנות, במידת הריכוז בעבודה, בדרך העצמאית שבחרו ובפחד שמעורר בהן הכישרון. כמו סראפין, מורו עסוקה בשלה, חיה הרחק מהמרכז הסואן בפריז ומתעקשת לסלול לעצמה דרך עצמאית. "היא חיה במרווח מסוים מהאחרים ומהמציאות", אומרת מורו בראיון ל-ynet. "הדרך שלה והבחירות שעשתה היו יוצאות דופן וזה בא לידי ביטוי בציורים. יש בהם משהו חזק, מוזר, אישי. היא מצאה חן בעיני מהרגע הראשון".

לגלות את האישה שמאחורי התפקיד

כמו רבים אחרים, מורו לא הכירה את סראפין לפני כן. "דרך הסרט למדתי להכיר אותה והיא ריתקה אותי", היא אומרת. במבט ראשון, היא מודה, ציוריה של סראפין לא הרשימו אותה במיוחד. היה זה הביקור בתערוכה בפריז שבה ראתה לראשונה את הציורים בגודלם הטבעי ובמלוא הדרם, שמשהו בה טולטל.

"יש בציורים האלה משהו חזק שקשה להסביר אבל איכשהו זה מסתדר עם הדרך שלה", אומרת מורו. "היא הקדישה את עצמה לציור כי האמינה שלזאת ייעדו אותה השמיים. הרצון שלה להגשים את הייעוד היה כל כך חזק, שגם במהלך המלחמה היא המשיכה לצייר למרות הקושי. היא ויתרה על אוכל והמשיכה לקנות צבעים. זה היה חזק ממנה. היא לא התפשרה. אי אפשר שלא להזדהות עם זה".

מתוך הסרט. "הטירוף מושך אותי"

יש משהו בציורים של סראפין שמזכירים את ציוריה של פרידה קאלו. אולי זו הצבעוניות, התמימות או האגרסיות שחבויות מתחת לכל זה. מורו חוככת בדעתה ונעצרת על הסעיף האחרון. "זה נכון", היא אומרת. "יש משהו באלימות החבויה הזו שהוא לחלוטין לא נאיבי. זו לכאורה סתירה כי מדובר בשתי יוצרות שעבודתן הוגדרה כ'נאיבית', אבל למעשה לא היתה לגמרי כזו".

את הסתירות והמורכבות ביקשה מורו להעביר בפרשנות שנתנה לדמות. "זה מקום מסוכן, המקום שבו אתה עלול להפוך את הדמות לקריקטורה", היא אומרת. "השתדלתי לדלג מעל המכשול הזה. לא רציתי להפוך אותה למשוגעת נחמדה אלא למצוא את השכבות שבה. רציתי להימנע מלהפוך אותה למגוחכת".

עכשיו אני סראפין

הסרט יצא לאקרנים בצרפת במקביל לצאתו של "ברוכים הבאים לצפון", ששבר את כל שיאי המכירה. הצלחת שני הסרטים, ששונים זה מזה בכל אספקט אפשרי, מוכיחה שכדי להצליח לא חייבים לחקות את חוקי השוק - מספיק לשמור על כנות.

"כשהים גואה". התאבדות מבחינת התקציב

מורו מודה כי הצלחת הסרט הפתיעה אותה. "העובדה שהסרט הצליח למצוא את הקהל שלו, לא היתה לי ברורה מאליה", היא אומרת. "אנשים מצאו עניין בסרט ובמקביל גם פקדו את תערוכת הציורים של סראפין. אני חושבת שבזה עשינו את שלנו, סגרנו מעגל. זה נותן כוח ומעורר אמון ביחס ליכולת הבחירה של בני אדם".