שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    דמיינו ביוגרפיה אחרת

    הספר "חייו של ג'ון לנון" מביא המון פרטים, אבל מי שמחפש תשובה לשאלה למה היה לנון אחד מענקי היצירה של דורנו, לא ימצא אותה כאן

    הביוגרפיה "חייו של ג'ון לנון" כתובה בחן, בשטף וברעננות. אבל רק מעט ישאר ממנה לקורא אחרי שיסיים לקרוא אותה, וחבל. החוכמה לגעת נגיעה קלה בנושאים כבדים היא אחד מסודות העוצמה, וגם אחד מסודות היופי, של מי שכתב את "Imagine".

     

    ג'ון וייז ג'קסון, מחבר הביוגרפיה, יודע לגעת בחומרי חייו של ג'ון לנון  בקלות סימפטית. אבל לגעת בעוצמה, למסור את תחושת הכובד של חומרי החיים - את זה הוא לא יודע. התוצאה היא ספר שמסכם מצוין הרבה פרטים של ביוגרפיה ושל מוזיקה, אבל מי שמחפש תשובה לשאלה למה היה ג'ון לנון אחד מענקי היצירה של דורנו, לא ימצא אותה כאן.


    לנון עם מקרטני בהודו (צילום: פול זלצמן)

     

    קשה להבין למה בחרה הוצאת "רסלינג" לתרגם דווקא את הביוגרפיה הזאת. תחומים רחבים של האסתטיקה של הרוק ויוצרים מרכזיים בה עדיין לא זכו לתשומת לב מחקרית מספקת. אין הרבה ביוגרפיות טובות של לו ריד, או של קייט בוש. אבל התמונה משתנה כאשר מגיעים אל הביטלס ואל בוב דילן. אותם כבר אימצה האקדמיה בארצות הברית ובאירופה, וגם בישראל יש התחלות. אפשר היה ונחוץ היה לבחור ולתרגם ביוגרפיה אחרת.

     

    חוקר אמריקאי בשם ריצ'רד פורייר כתב שהביטלס היו מן האמנים המעטים שהצליחו לתת חלום למיליונים של בני אדם. וזה היה נכס יקר במיוחד במחצית השניה של ה-20, בעידן של מציאות איומה ושל חלומות אבודים. עולמות של דימיון הם לא עניין קטן וזניח,הם לא מותרות ותפנוקים.

     

    בני אדם לא מסוגלים לחיות רק בעולם המציאות שלהם. "אנחנו חומר כזה שממנו עשויים חלומות", כתב שייקספיר במחזה "הסערה". אין חיים אנושיים, אין גם מציאות אנושית, בלי חלומות, בלי דימיון, בלי Imagine. לכן חשוב שתהיה לנו בעברית ביוגרפיה טובה של ג'ון לנון.

     

    מודל האישיות

    מבחינה מקצועית גרידא, עולם החלומות של הביטלס עוצב על ידי הרביעיה כולה, כאשר תפקידים מובילים מילאו

    גם פול מקרטני, וגם המנהל הגאוני והטראגי של הלהקה, בריאן אפסטיין. אבל ללנון היה "עוד משהו", משהו שעשה אותו לדמות משפיעה הרבה יותר משותפיו. רוק הוא בוודאי אמנות משולבת של מוסיקה ושל מילים, אבל הוא לא רק זה - הוא גם אמנות של אישיות. וללנון היתה אישיות – מעניינת, מלאת סתירות, הולכת בגדולות, נדיבה ומסתורית.

     

    השיר הפופולרי הוא לא אמנות סטרילית, הוא מגיע אלינו יחד עם גיבור תרבות שאישיותו הכוללת, ולא רק אישיותו האמנותית, משמשת לנו מודל. הוא מודל לדרך חיים, וגם להישרדות בתוך התנאים המדכאים שהובילו את "אלינור ריגבי" אל קבר עלוב בחצר כנסייה נידחת.

     

    לנון אכן שימש, ועדיין משמש, מודל למיליונים. עוד לפני שעזב את הביטלס ופתח בקריירה עצמאית מרתקת, היה לנון ראשון-בין-שווים גם בין הביטלס. לכן ביוגרפיה טובה של לנון היא לא חיטוט ברכילות, היא צלילה אל אישיות שהטביעה את עצמה אל עומק החלומות הקולקטיביים שלנו. ביוגרפיה טובה של לנון, כמו ביוגרפיה טובה של ג'ון.פ קנדי, או של זיגמונד פרויד – תסביר לנו לא רק אותם, אלא גם אותנו.


    ביטלס. עיצבו עולם חלומות (צילום: GettyImage)

     

    הביוגרפיה של לנון היא הסיפור על ג'ון וינסטון לנון שנולד בליברפול ב-1940 לאב ימאי ודלפון שחזר אל הים, ולאם שלא היתה מסוגלת לגדל אותו, ולכמה דורות של סבים וסבי-סבים שהיו מוזיקאים של בתי מרזח; והיא הסיפור על הילד הפרוע והכריזמטי שדודתו מימי לקחה אותו אליה, וגידלה אותו באהבה וברווחה יחסית, ושנים רבות לא סלחה לו על שלא נהיה למוזיקאי קלאסי והתעסק ב"שטויות" של מוסיקה פופולרית.

     

    היא גם הסיפור על לנון ומקרטני שגילו בגיל חמש עשרה שכשהם עובדים ביחד על מילים וצלילים, התוצאה המשותפת עולה על כל מה שכל אחד מהם מגיע אליו בנפרד; והיא הסיפור על ליברפול האנגלית כל כך שהיא גם עיר נמל, וכך מגיעים אליה מאמריקה צלילי הרוקנ'רול, ושני הצעירים הרעבים לכל חידוש משלבים במוזיקה שלהם מה את שהגיע אליהם מאלביס פרסלי, עם מה שלמדו משירי הערש האיריים ששרו להם בילדותם.

     

    כמו כן, היא גם הסיפור על השנה שעשו הביטלס במועדונים המעופשים בהמבורג, מנגנים כל מה שמביא להם פרוטה, נהנים מסקס עם זונות, מנסים כל סם אפשרי, וחיים את החלום של הסיקסטיז בחצר האחורית, ליד פחי האשפה של הסיקסטיז; והיא הסיפור על הרגע שלנון קלט שהביטלס הם לא עוד ארבעה ילדים זרוקים והכריז "כיום אנחנו יותר פופולריים מישו".

     

    היא הסיפור על בוב דילן שבא לבקר את הביטלס במלון דלמדיקו בניו יורק, והביא להם מריחואנה, ומן היום ההוא ואילך הם קיבלו מדילן את הוודאות שהם אמנים ולא זמרי רחוב; והיא הסיפור על יוקו אונו שמשנה את חייו של לנון, וקושרת אותו אל אישה אחת בעוצמה, שהיתה גדולה מספיק כדי לפרק את הביטלס; והיא הסיפור על מארק צ'פמן שחיכה לג'ון ויוקו ב-8 בדצמבר 1980 ליד הכניסה לבניין דקוטה בניו יורק, צעק לעברו "מר לנון" - וירה בו חמש יריות אקדח.


    לנון. עדיין מחכים לביוגרפיה אחרת (צילום: AP)

     

    כל הסיפורים האלה ורבים נוספים הם סיפורים מרתקים וידועים. לזכותו של ג'קסון צריך לומר שהוא יודע לספר אותם בדרך מרתקת, להוסיף פרטים גם למי שיודע הרבה, והוא יודע לצרף את המיכלול לסיפור מתפתח אחד. כך אנחנו מקבלים בספר הזה תחושה נחוצה מאוד של ביוגרפיה שרצה בזמן, ושל אישיות שאיננה משעממת לרגע, ושל ארבעים שנים קצרות שהרבה קרה בהן (גם המתרגמת, עידית שורר, תרמה את חלקה כדי שהטקסט העברי ישמור על הקצב ועל החיוניות).

     

    מרתק, אך לא מעמיק

    למה, אם כן, לא נעשה הספר המרתק הזה גם לספר מעמיק? בגלל שתי סיבות עיקריות: ג'קסון מביא כמה ציטוטים שבהם לעג לנון (לשון חדה והומור בריא אף פעם לא חסרו לו) לניתוחים מלומדים שנעשו על שירי הביטלס. ככל שעוברות השנים, וככל שהכתיבה על הביטלס מתרחבת וחודרת לאוניברסיטאות, אפשר למצוא עשרות ומאות מאמרים וספרים שאכן ראויים לחיוך הזה.

     

    זה קורה בגלל גנדרנות למדנית, בגלל פלצנות של תיאוריות שלא מסבירות כלום, ובגלל ניים-דרופינג של דרידה, אריסטו ומוצרט בדיון על הביטלס ,שמתחרה רק בניים-דרופינג של לנון עצמו, כששם את ישו בכיס הקטן שלו. אבל השטויות האינטלקטואליות ביחס לביטלס רק מעלימות את הרצינות האינטלקטואלית שהם ראויים לה.

     

    ומחברה של הביוגרפיה הזאת לא מייחס שום ערך לרצינות; בכל פעם שהוא צריך לעצור את השטף הסיפורי כדי להסביר משהו - בין שזה היחס בין התקפי הזעם הקשים של לנון לבין חדוות החיים שלו, ובין שזה האופי הייחודי של תקליט כמו "סרג'נט פפר" - הוא ממהר לעבור הלאה. הסברים מייגעים אותו. הקשרים משעממים אותו. העומק נראה לו פחות מעניין מפני השטח.

     

    בכך ממשיך ג'קסון את אחת הרעות החולות של המחשבה על הרוק: אנטי אינטלקטואליזם. כיוון שהרוק נולד מן הפנינים שהיו חבויות באשפתות של התרבות, כיוון שרבים וטובים מזלזלים ברוק עד עצם היום הזה – יש גם בתוך הרוק עצמו נטיה הרסנית ללעוג לכל מחשבה שזקוקה ליותר מחצי עמוד.

     

    יש ברוק גם נטיה הפוכה (בעיקר אצל מוזיקאים כמו לו ריד ומבקרים כמו גרייל מרקוס) להתייחס אל הרוק כאל "המוזיקה הרועשת הזאת עם היומרות הרציניות" (הביטוי הוא של מרשל ברמן, מבקר-רוק מעמיק בזכות עצמו). אבל המגמה של הרצינות האינטלקטואלית לא מחלחלת אל הספר הזה. היא מחכה לאוהבי לנון בספרים אחרים.

     

    משירי רחוב לאמנות

    אולי הרגע המאכזב ביותר בביוגרפיה הזאת הוא הרגע שבו לנון עצמו מבין - בהפתעה, בסערת רגשות, גם בפחד

    שהוליד כעס – שמה שהוא עושה הוא לא שירי הרחוב ששרו אבות אבותיו בשביל להרוויח פני, או בשביל להרדים תינוק בוכה, אלא משהו שאותו מכילה המילה הגדולה והמכובדת והמיסתורית "אמנות".

     

    ג'קסון יודע שהרגע הזה קרה. הוא גם מציע לתארך אותו לסביבות 1969. אבל הוא לא יודע, ולא מסתקרן לדעת, מה עבר על אדם שגדל בתוך אשפתות של תרבות ומצא את עצמו בתוך פסגות של תרבות? ומה עשתה התודעה של "אמנות" לשיר שלנון כתב; עד כמה היא הזיקה לו, ועד כמה היא הזניקה אותו קדימה?

     

    ומה היה הקשר בין לנון "האמן" לבין עוצמת האהבה שהופיעה בו כשפגש את יוקו אונו, שהיא עד היום גרוטסקה של אמן, ומה עשתה תודעת "האמן" ללנון כשהוא לא הסתפק בה, אלא רצה להיות יותר מ"אמן", אולי נביא, אולי מושיע, אולי ישו? חבל ששאלות כאלה לא הטרידו את מחבר הביוגרפיה.

     

    "חייו של ג'ון לנון", ג'ון וייז ג'קסון, תרגום: עידית שורר. 250 עמ', הוצאת רסלינג

     

    עוד בנושא

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חייו של לנון. בעיקר פרטים
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים