"רק אל תקראו לי עקרת בית"

מעל שמונה שנים עברו מאז שנטשתי סמי-קריירה (עאלק!) בהייטק, כדי לעשות לביתי, או במילים אחרות – הפכתי לאשת בית שלא יוצאת לעבוד בחוץ אלא מגדלת את הילדים בפנים.

ומאז ועד היום, עם כל זה שהשלמתי עם הבחירה המודעת שעשיתי, ולמרות שטוב לי בסך הכל ושחשוב לי להיות בבית עם הילדים שלי עד גיל שלוש; עם כל זה שזה נראה לי נכון לחכות להם בצהרים עם ארוחה חמה, ולשחק איתם, להכין איתם שיעורים וללמוד איתם למבחנים; למרות שאני בסך הכל שלמה עם זה ולמרות שזה נראה לי הכי בריא לי ולמשפחתי - אני מרגישה הרבה פעמים שלסביבה קשה עם הבחירה שלי. וכן, אני מרגישה רגשי נחיתות!

"אני... אההה... ככה... בבית עם הילדים", גימגמתי.

"אה, עקרת בית", חייך הבחור ביידענות, ונדמה לי שזיהיתי אצלו בעיניים ניצוץ קטן מהסוג המזלזל.

נתקע לי גוש בגרון. לא יודעת למה, אבל הצירוף "עקרת בית" עושה לי ויברציות, ומהסוג הרע.

נכון שהכוונה המקורית של הביטוי היא "עיקר הבית", אבל לי זה תמיד נשמע יותר כמו עקרה. לא במובן המיילדותי כמובן, אלא במובן הרוחני – בחומר שממנו אני ממלאת את ימי. כאילו שהעובדה שאני בבית עם הילדים הופכת אותי לאיזה יצור חלול, לא משכיל, לא מעורה. אה, וגם מוזנח, עם כפכפים ובגדים מוכתמים משפריצים של דייסה ואקונומיקה, שיער פרוע, גבות מחוברות שמשוועות ליד קוסמטיקאית וציפורניים אכולות. כזו שגיבורי התרבות שלי הם דורה, בוב הבנאי ויובל המבולבל. המממ... יש בזה משהו. ותודו שבוב הבנאי הוא גבר-גבר!

"המחיר לא כולל שירות"

כששואלים אותי מה אני עושה כל היום בבית זה אפילו קצת מעליב. להיות בבית זו משרה מלאה! אני גם האוס-קיפר - שמכבסת ומקפלת ומגהצת ומנקה ושוטפת כלים ומסדרת ברדק שמשאירים לי כאן בבוקר כל היוצאים ומתחזק אותו הדרדס שנשאר איתי. אני גם מורה פרטית - שנאלצת לגרד בתאים האפורים ולשחזר איך לעזאזל מחשבים שטח של מעגל, למה זה טוב משוואות עם שני נעלמים, ואיך לכל הרוחות מוצאים מושא ישיר ומושא עקיף במשפט.

אני גם בייביסיטר ("מי רוצה לעשות פאזל? לא פאזל? אז בואו נקרא סיפור. לא רוצים? אז אולי נשחק קצת ב"משחק השקט") וגם מזכירה-אישית שהיא סוג של סלקטור ("לא, ת' לא יכולה לבוא אלייך עכשיו. היא מכינה שיעורי בית. היא תחזור אלייך כשהיא תסיים. לא לא! דונט קול אס, ווי קול יו...").

ואני גם שוטרת ("מי לקחה את זה ראשונה?" "תרד ממנו. הוא לא חמור! זה לא כיף לו ככה", "אל תמשוך לה בשערות") וגם טבחית ומלצרית ("הצלחת הזו זה פנקייקס מקמח מלא, השניה מקמח לבן, השלישית זה לביבות גבינה. הפיצה שהזמנתם בדרך. כן, בלי בצל ועם זיתים. אדוני, המחיר לא כולל שירות!").

במילים אחרות – אני בחורה רבת פעלים, הלא כן? אם כך, למה אני עדיין מסרבת לקטלג את עצמי תחת הכותרת "עקרת בית"?

הבית - סוג של בריחה?

אני יודעת שזו כנראה בעיה שלי. זו אני שמרגישה רגשי נחיתות מול חברות שסיימו דוקטורט, פיתחו קריירה משגשגת והופעה ייצוגית כשאני החלפתי חיתולים ורקדתי "עוגה עוגה". זו אני עם הדעות הקדומות על אמהות שכמותי, למרות שאני מפריכה לעצמי את התדמית הזו יום יום ויודעת שיש לי בחיים עוד אתגרים ותחומי עניין ושאני לא באמת כזו בורה ומנוונת (אולי רק קצת).

אז למה אני, שבחרתי בדרך החיים הזו מרצוני החופשי, מלאה בכל כך הרבה רגשי נחיתות וסטיגמות על עצמי, כשאני יודעת בוודאות שזה ממש לא נכון? וואלה, שאלה טובה.

אולי כי זה מה שמשדרת לי הסביבה – שאני לא ממצה את עצמי, שאני עצלנית, שאני לא יוצאת לעבוד, שלא באמת הייתי טובה במה שעשיתי ולהיות בבית זה סוג של בריחה?

אולי כי אנחנו חיים בחברה שמקדשת את המיצוי העצמי וההגשמה הפרטית על חשבון דברים אחרים, ומי שבוחר שלא להיסחף עם הזרם מקבל תחושה שמשהו אצלו דפוק? אולי כי אני לא מספיק בטוחה בעצמי?

כנראה שכל התשובות נכונות. אני מקבלת הרבה פעמים מבטי זילזול על זה שאני בבית עם הילדים. לפעמים סתם הרמת גבה או תהיה "את לא משתגעת?"

אז כן, לפעמים אני קצת משתגעת. לפעמים בא לי לקום בבוקר, להשאיר את הבלגן ואת האחריות מאחור, להתלבש יפה, להתאפר וללכת למקום שבו התפקיד שלי לא מובן מאליו ושאני מקבלת עליו משכורת (בכסף!). וכשאחזור לבית זה יהיה בשקט שאחרי הסערה. שמישהו אחר יתמודד עם השיעורים והמריבות ביניהם ועם הצורך להיות צוות הווי ובידור 24/7.

ואז זה עובר לי. למה? ככה! כי הייתי כבר בסרט הזה וחוויתי את התסכולים כשמישהו אחר מגדל לי את הילדים ועל כך שאני לא איתם ברגעים משמעותיים יותר או פחות (וכן, גם כשהראש של אחד מהם חוטף כרית במלחמת כריות וגורם למעיינות הדמע לנבוע - זה רגע כזה!) ולי זה לא מתאים. יש כאלה שלא יכולות להיות כל היום בבית. אני לא יכולה כרגע לא להיות כל היום בבית. כזו אני. מה תעשו לי?

אז מה אני מבקשת? קצת אמפטיה. פחות ביקורתיות. וכשאני אומרת שאני בבית זה לא אומר שאני מתבטלת עם הרגליים למעלה. זה אומר שאני עובדת במשרה מלאה+++.

בתמורה אני מבטיחה לנסות ולא להזדעזע מזה שקוראים לי "עקרת בית". ואני גם מבטיחה להיגמל מ"דורה".

• ליטל אלקלעי, אמא אחת במשרה מלאה ל-6 ילדים.