עידן הברברים

ערמת הספרים שלא הצלחתי לסיים לאחרונה הולכת ומתגבהת. גם מספר הפעמים שאני מחשיכה את המסך או נפרדת מכיסאי בקולנוע לפני שעלו כותרות הסיום גדל, ואיתם גם מספר התערוכות שאני מחליטה להחמיץ. אכן מדובר בסימפטום חריף של יחסים מתערערים עם מבוע-היצירה של השנים האחרונות.

דווקא "משהו לספר לך", ספרו האחרון של חניף קוריישי, החריף בי את הכרה המהממת שהיחסים הבעיתיים במהותם בין הסופר לקוראיו, כמו גם בין יוצרים אחרים לקהלם, השתנו באופן דרמטי בעשור האחרון. את תוצאותיו המטורללות של השינוי הזה נסבול כנראה עוד שנים רבות.

קוריישי. חידד את ההכרה (צילום: מרטין הולטקאמפ)

מה שמשך את תשומת ליבי בספרו של קוריישי הוא חוסר האחידות הקיצוני של הטקסט: עמודים מבריקים לצד עמודים שנראים כאילו דלפו בטעות מהמחשב של הסופר, שם נמצאו בתיקייה תחת השם "טיוטא ראשונה – למחוק עם סיום הכתיבה".

היתה שם כמות בלתי נסבלת של חומר פורנוגרפי נמוך במיוחד, יחד עם הבחנות אינטילגנטיות על פעולותיו ההרסניות של עיקרון העונג. טענות חברתיות נועזות, משפטים מצויינים שנזכרים שנים אחר כך, פסקאות רהוטות וארסיות על עידן מרגרט תאצ'ר, לצד השתלחויות בטוני בלייר, ומיפוי מרהיב של חברת המעמדות הבריטית בעידן התקינות הפוליטית.

כל אלו לא יכלו להסתיר שלוליות עכורות ומרבצים גדולים של כתיבה גולמית וילדותית. התרגום הגרוע שקוריישי זכה לו בעברית לא הקל על עיכולו של ההיפר-טקסט המשונה שיצר מי שהיה לפני עשרים וחמש שנה הבטחה ספרותית גדולה; אבל גם בשפת המקור לא היה הספר יכול להעלים את העובדה הפשוטה שאבדה למחברו הדרך, וכי הוא תועה לכאן ולכאן בסבך של התקופה הזו.

הדיוטות בין המחיצות

התנועה שמאפיינת את העידן הסייברי הנוכחי, את המציאות הוירטואלית שבה כולנו חיים, היא כמובן סבך הנוצר מהתפשטות: רשתות תקשורת שבתוך עורקיהן זורם מידע כמו מחזור מואץ של דם. זהו מרחב המפגיש בין תרבויות זרות בשבריר שניה, מפיל מחיצות בין מלומדים להדיוטות כהרף עין, ומאפשר להמונים המתוסכלים - לראשונה בתולדותיה - לקחת חלק ממשי ביצירת התרבות.

התשוקה להישמע, לחדור ולהיטמע כדי להשתתף ב"חוויה של התרבות", הפכה את הצופים ואת הקוראים לרעבתניים, אחר כך לדעתניים, אחר כך לחסרי נחת כרוניים. הם התחילו לדבר באופן ישיר עם האמנים והסופרים, עם הביקורת, עם מוסדות התרבות דרך המרחב הדמוקרטי החדש - האינטרנט. אפילו את התערערותם המתמדת של הפקולטות למדעי הרוח ניתן לראות כחלק מהתהליך.

מהרגע שנוצרה הפלטפורמה, חדל ההמון להיות רק כוח צרכני. יומרות ומאוויים יצירתיים שלא מצאו את ביטויים מקבלים עכשיו הזדמנות להישמע, ועוד יותר מכך - להשפיע. כל מנגנוני התיווך הישנים מאבדים מכוחם לאחרונה או מתפרקים לגמרי לנגד עינינו: השפעתה של הביקורת פוחתת מדי יום, ובלוגרים אנונימים עד לא מזמן באים תחת פרסונות ידועות ופעמים רבות גם נפוחות מחשיבות עצמית.

סודות שהיו שמורים ונלחשו מפה לאוזן בקבוצות סגורות של מיוחסים, דולפים עכשיו לידיעת הציבור הרחב במהירות מסחררת. משנפרצו וקודדו לחיצות היד הישנות, סימני וטקסי ההשתייכות של הגוורדיה הישנה, כל תפרי האליטה התרבותית גלויים עכשיו לעין כל. יש משהו מלהיב ופרוע באובדן הסדר הטוב שהתרבות פיתחה בו תלות רבה מדי, עד שהסדר עצמו נעשה העניין, והתוכן התדלדל עד כליה.

די לבקר במוזאון ה"לובר" כדי להבין עד כמה מלכותית ומאבנת יכולה להיות המחיצה מהסיגנון הישן, בין היצירה לבין הצופה: באחד החדרים, מאחורי גדר עץ אליפטית בקוטר של שניים שלושה מטרים, מתגודד קהל רב, מעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים ומצלמותיהם הדיגיטליות, ומשימים את עצמם מתבוננים במונה ליזה.

למעשה הם מתבוננים באחרים, המשימים עצמם מתבוננים ביצירה הידועה, שהמרחק שנכפה עליה מהקהל לא פחות הפך אותה ללא ניראית ולמעשה ללא קיימת. יצירתו של לאונרדו דה ווינצ'י נמחקה מהתרבות בגלל הגנת יתר. כל מה שנשאר ממנה הוא טקס פולחני, שבו אנשים מציגים סימולציה של התבוננות.

סדר יצירתי חדש

לכן איוורור הכסתות הפומבי הזה, המתרחש בטוקבקים, בבלוגים, בהודעות הטקסט וברשתות החברתיות, מענג בצורה מגונה, ויש מידה רבה של צדק פואטי בהפיכה התרבותית של ההמון, ובעריפת ראשו של המלך בכיכר העיר וביצירתו של סדר חדש.

אבל בעוד ההכרעה האכזרית שעומדת בפני החברה בתקופה הזו, בין דמוקרטיה תרבותית ממשית הידועה בשם החיבה "תרבות הרייטינג" לבין דמוקרטיה יצוגית - שהיא השיטה הישנה שבה בוחרת החברה באדם מטעמה שייצג אותה - עדיין נידונה ומתבררת, התחילו היצירות עצמן לפשוט ולשנות צורה.

סרטים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ" ו"אדפטיישן"; הופעות אורח של דמויות מסדרות טלויזיה בסדרות אחרות, והתהלכותן הרפאית של דמויות היסטוריות, כולל הסופר עצמו ודמויות אחרות מספריו בספריו האחרים - כפי שעשה הסופר המהולל ג. מ. קוטזי עם אליזבט קוסטלו שלו - בתוך העלילות ובין הדפים, ביטאו את החרדה מדמוקרטיזציה מוגזמת, שבה מאבד היוצר שליטה על יצירתו.

לא מזמן הוזמנתי להשתתף במיזם אינטרנטי של סיפור שרשרת, שבו, אם הבנתי נכון, מתחיל סופר אחד לגולל סיפור וממשיך אותו אחר וכך הלאה. גם הקוראים מוזמנים פעמים רבות לתרום את חלקם בפיתוחה של עלילה. היצירה האינטראקטיבית הזו היא השתקפות מדויקת מאוד של מצב הדברים. ההיטמעות ההדדית הזו של הסופר והקורא כמו במשחק מחשב היא סיבה רצינית לדאגה.

מובן זה לא נאהב

חנפנות היא לא תכונה נדירה בקרב סופרים, גם ואולי בעיקר אצל הידועים שבהם. כשהיא מדוללת מאוד, מבטיחה החנופה אל הקורא יצירה פתוחה, קומוניקטיבית וברת השגה, שזה אינו דבר פסול או רע כלל ועיקר. אבל הרצון להיות מובן

אינו זהה לרצון להיות נאהב. הרצון להיות מעניין אינו זהה לנסיון להסיר כל מיכשול אינטלקטואלי. לרצון להיות קומוניקטיבי לא חייבת להתלוות שטיחות תימתית ורדידות לשונית.

הפיכתו של מסך המחשב לדו כיווני ברוח השקיפות החדשה, כך שהסופר והקורא כמעט מדברים זה עם זה במהירות הקלדה, הפכה את המרחב-הפרטי-לשעבר הזה למרחב של יחסים חברתיים. הקורא כמעט השתלט על היצירה. הוא והסופר נטמעו זה בזה והאוטונומיה היצירתית מתחילה להיות עניינם של בודדים בלבד.

"אנחנו חיים בדמוקרטיה של משוגעים, של קורבנות, של אקסהיביציוניסטים", אומרת אחת הדמויות בספרו של קוריישי", המדיה הפכה למופע של מוזרויות". אולי חיכינו זמן רב כל כך לבואם של הברברים עד שלא הבחנו שהם כבר כאן.

לקריאה נוספת

• איריס לעאל על קריאת ספרי קיץ
• על חשיבות סדנאות הכתיבה