נא להכיר: סוג של פו הדב

איזו חוויה מוזרה להחזיק ביד את הספר "בחזרה ליער מאה העצים", ספר ההמשך הרשמי בהחלט שאושר על-ידי חבר הנאמנים של קרן נכסי פו הדב. עם האיורים שהם כאילו כמעט אבל לא בדיוק, עם הטקסט שמזמין אותך למשחק המבלבל 'מצא את ההבדלים' שקשה לקוראת המבוגרת לזנוח אותו עד סוף הספר והוא נורא מפריע לקרוא ולהיסחף ופשוט ליהנות. אולי אצל ילדים זה אחרת. בטוח שאצל ילדים זה אחרת.

אני מודה, מהאות הראשונה בספר, למעשה עוד בשלב התודות, לא יכולתי להשתחרר מהנטיה לתפוס את הבנדיקטוס הזה (דיויד בנדיקטוס הוא הסופר שלקח על עצמו את המשימה לכתוב את הספר 'ברוחו של מילן') בזיוף, בטעות, במרמה, בגניבה. תנו לי עוד כמה מילים ואני אגיע גם לרצח. מה זאת אומרת "המו"ל מבקש להודות לחבר הנאמנים של קרן נכסי פו הדב... אשר תרמו הצעות ורעיונות טובים"?

בדמיוני כבר ראיתי את פו הדב נכתב על-ידי וועדה שמצביעה באופן דמוקרטי איזו דמות להוסיף לדמויות המקוריות ('היום נבחר בין לוטרה לארמדיל. הלוטרה היא דמות נקבית, שחסרה מאוד בספרים המקוריים וגם חיית מים שעדיין אין לנו. הארמדיל, על-פי מחקרים וקבוצות מיקוד, יתפוס חזק אצל קהל יעד של אבות צעירים בגילאים 29-36. מי בעד? מי נגד? ברוב של שמונה נגד שישה, מכניסים לוטרה').

מצד שני, חייבים להודות שכבר מזמן אין רק פו הדב אחד. הפו שכתב מילן ואייר שפרד הפסיד בטבלאות הרייטינג לפו אחר, הפו של וולט דיסני.

פו של דיסני נגד פו של מילן

דבר אחד ברור, הפו של דיסני הוא בטוח פו-של-וועדה. הוא עוצב על-ידי המוני מאיירים ונכתב על-ידי הרבה תסריטאים וכותבים. הרבה ישיבות תסריט, ישיבות הנהלה וישיבות יחסי ציבור, הפכו אותו למה שהוא. אבל אנחנו נקרא לו 'פו של דיסני', כי ככה יותר קל.

פו של דיסני הוא פו שרוב הילדים מכירים. זה הפו שמופיע על חולצות ועל מטריות, בספרונים קטנים גדושי מוסר השכל (לימדו לספור עם פו!), בסרטי קולנוע, בפרסומות, על מדבקות, כובעים, בובות פרווה ומה שתרצו או לא תרצו.

דיסני עשה לפו הדב מה שהוא עשה לרבים וטובים: שלגיה, סינדרלה, מרי פופינס, בת הים הקטנה ועוד ועוד. מצד אחד, בזכות דיסני אין כמעט ילד בעולם שאינו מכיר אותם. מצד שני, הוא מכיר רק בבואות שטוחות, ממותקות ושקריות שלהם. ההבדל בין פו של דיסני לפו של מילן הוא כמו ההבדל בין רינגטון למוסיקה.

בסרט האחרון, למשל, על פילנפיל, כבר לא יכולתי לשלוט בהתפלצותי. 'פילנפיל' בספרים המקוריים הוא חיה שנמצאת רק בדמיונם הקודח של פו וחזרזיר. כל המהות שלו בנויה על זה שהוא אינו קיים. כשפו וחזרזיר יוצאים לצוד פילנפיל, מי שנופל למלכודת שהם מכינים הוא פו עצמו. בדיוק כמו חיה מפלצתית אחרת – ה"תועל". כאשר פו וחזרזיר הולכים אחרי העקבות שמשאיר ה"תועל", מתברר שהם הלכו כל הזמן בעיגול, אחרי העקבות של עצמם. איזו דרך עדינה וחכמה להגיד שכל המפלצות מתחילות ונגמרות בראש שלך. דיסני לקח את הפילנפיל, נתן לו צורה והשתמש במלוא כובד משקלו כדי להטיח בקודקודם של הילדים את מוסר ההשכל: פילנפיל הוא חמודצ'יק! אין מה לפחד ממנו! הוא טוב! לא רע!

בעיני, מי שנותן צורה ל'פילנפיל' הוא פושע נגד הדמיון ונגד הילדים.

בנדיקטוס וחבר הנאמנים של קרן נכסי פו הדב ניסו לפחות לעקוף את הגסות ואת הפשטנות של דיסני ולחזור לפו הדב 'המקורי'.

 מתוך "בחזרה ליער מאה העצים", איור: מרק בורג'ס

מה זה פאן-פיק ואיך זה קשור לפו הדב?

יש ז'אנר חדש למדי בספרות שמצליח להקסים אותי, לפחות בתיאוריה. היישומים שלו עדיין דורשים ליטוש. פאן-פיק, קיצור של Fan Fiction, הוא סיפור שנכתב על-ידי מעריצים, על בסיס יצירה קיימת, תוך שימוש בדמויותיה ובחוקיה. הפאן-פיק הוא ז'אנר שיכול לשגשג רק בפורמט סובלני כמו הרשת. הוא דורש גמישות בכל הנוגע לזכויות יוצרים וגם, מה לעשות, בנוגע לאיכות אמנותית.

למרות שקל לזלזל בו, בעיני הפאן-פיק הוא ז'אנר מרתק, משום שהוא ממחיש כמה תופעות אופייניות לתקופתנו. למשל, טשטוש ההבדלים בין העתק למקור. אם פעם היה ברור שכל יצירת אמנות היא חד-פעמית ואינה ניתנת לשחזור, היום, בעידן של טכנולוגיה, רוב האמנויות חסרות מקור שניתן למששו.

בנוסף, הרשת הפכה להיות מן גלגול משונה של קיבוץ שבו 'הכל של כולם' ובחינם. מעולם לא היתה נכונה יותר האימרה "כל אחד כפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו". אנשים מתרגמים סרטים בחינם, מקלידים ספרים בשביל כולם, משתפים בקבצי מוסיקה. זה לא ההגיון הכלכלי שאנחנו מכירים. זה משהו חדש.

הפאן-פיק הוא גם המחשה נפלאה לתיאוריות הספרותיות שמעבירות את המשקל מהכותב אל הקורא. הרי השאלה הגסה ביותר שאפשר לשאול היום היא 'למה התכוון המשורר'. תהליך הקריאה נחשב לסוג של כתיבה והיצירה שייכת לקורא לא פחות, אולי יותר, מאשר לכותבת. בפאן-פיק הקורא כותב, פשוטו כמשמעו, את היצירה שהוא אוהב.

לכן, אפשר אולי לראות את "בחזרה ליער מאה העצים" כסוג של פאן-פיק. דיויד בנדיקטוס כתב את היצירה שכנראה מאוד אהב לקרוא ומרק בורג'ס אייר את האיורים שתמיד אהב. ובכל זאת יש שלושה הבדלים משמעותיים: היומרה, ההבדל הכלכלי והחותמת הרשמית. בעוד שפאן-פיק לעולם לא יכתב עבור כסף, הספר החדש של פו הדב נכתב כדי שיקנו אותו.

הבדל משמעותי אחר הוא אותה 'קרן לנכסי פו הדב' שהוזכרה בהתחלה, אשר נתנה את אישורה ליצירה החדשה. החותמת הרשמית אולי מבטיחה סוג מסוים של איכות כתיבה, אבל גם לא מאפשרת, כנראה, לעוף רחוק מדי עם השראה או תעוזה. אחד הנושאים החביבים בפאן-פיקים הוא הצלבות רומנטיות ומיניות בין דמויות שבמקור לא ידעו (כלומר, הדחיקו כמובן) שהן כאלה. אני ממליצה לכם לעשות חיפוש ברשת ומבטיחה שתמצאו אינספור סיפורים וציורים שעוסקים ברומן לוהט בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי. ברור ששום גוף רשמי לא יתן את הסכמתו ואישורו ליצירות כאלה.

נו, אז לקנות?

לא חשבתם, הרי, שזה יגמר בהמלצה חד-משמעית. החיים לא עד כדי כך פשוטים. בכל מקרה, אני ממליצה לא לכעוס על "בחזרה ליער מאה העצים". נכון שההרגשה היא שמישהו מנסה לכתוב את התנ"כ מחדש. אבל גם את התנ"כ, אפשר לזכור, אירגנה וועדה. לפחות את ההחלטה איזה ספר יכנס אליו ואילו ספרים ישארו חיצוניים לו. "בחזרה ליער מאה העצים" יוצר עירבוביה רגשית מרתקת אצל הקוראת שקשורה בעבותות לפו הדב. מכיוון שרובם המוחלט של הספרים משאירים אותנו אדישים לגמרי, אני מעדיפה ערבוביה רגשית על שעמום מוחלט.

• בחזרה ליער מאה העצים, ספר ההמשך לספרי פו הדב, מאת א"א מילן. דיויד בנדיקטוס. איורים: מרק בורג'ס. תרגום: עטרה אופק. הוצאת ידיעות ספרים.
  

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.