"הקולנוע האמיתי לא ייעלם"

וים ונדרס נכנס לאולם ההקרנה בבית הספר סם שפיגל בירושלים בג'ינס, חולצת פסים בהירה וז'קט מחויט. לא מכופתר מדי, לא מזלזל. בניגוד ליוצרים בינלאומיים שהגיעו לכאן בעבר, ונדרס השאיר את האגו בבית. לירושלים הוא הגיע כדי לעבוד, לחלוק ידע. המפגש איתו מרתק. מידת הכנות והנדיבות שלו יוצאת דופן. אולי זה הגיל. אולי ככה זה, כשאתה אחרי הסערה.

ונדרס בירושלים. כנות נדירה (צילום: מרב יודילוביץ') 

במסיבת העיתונאים שנערכה בתחילת יום הלימודים הארוך שתיכנן לחלוק עם סטודנטים ישראלים, נשאל ונדרס האם יש עתיד ליצירה הקולנועית מעבר לבידור נטו. "שאלה טובה", אמר וקימט מצח. "כשאתה נוסע הרבה, אתה מבין שבכל מקום מאכילים אותך באותו זבל. צריך לחפור עמוק כדי למצוא קולנוע אחר.

"שוק ה-Art House מתכווץ מדי שנה, התקציבים קטנים וההפצה חונקת. צריך להיות אופטימיסט גמור כדי להכחיש זאת. מנגד, עומד קהל שרוצה מהקולנוע יותר. אנשים רוצים שנייצר עבורם זיכרונות. הם מאסו בג'אנק פוד.

הקולנוע האמיתי לא ייעלם, אבל קשה לו. אם 'מלאכים בשמי ברלין' היה יוצא כיום, היה צופה בו קומץ מצומצם של אנשים, וזה עצוב".

נותן לקולגות לענות

השאלה על עתידו של הקולנוע כאמנות הטרידה את ונדרס כבר בראשית שנות ה-80. "חדר 666", סרט תיעודי שיצר ב-1982, מקפל בתוכו ראייה למרחוק ותפיסת מציאות רגישה ומרגשת של יוצר ענק שלא שכח בדרכו לפסגה את הפקטור האנושי.

ונדרס הגיע לפסטיבל קאן כשהוא נחוש בדעתו לדבר על קולנוע. מתוך בליל היוצרים שהילכו על השטיח האדום באותה השנה, הוא שלה כוכבים. מיכלאנג'לו אנטוניוני, ריינר ורנר פסבינדר, ז'אן לוק גודאר, ורנר הרצוג ורוברט קריימר הם רק חלק מהיוצרים שהוּבְלו בזה אחר זה לחדר 666 במלון "Martinez" שאף אחד לא רצה לשכור. בקאן לא מתעסקים עם השטן, אבל ונדרס החליט שזהו בדיוק המקום להציב שאלות לאלוהי הקולנוע. 

בהיכנסם לחדר, התבקשו להדליק מכשיר סאונד ומצלמה ולענות על מספר שאלות בנוגע לעתיד הקולנוע. באקט הפשוט לכאורה, מצליח ונדרס לא רק לדבר על קולנוע, אלא גם להציג את העושים במלאכה באופן חסר תקדים. המונולוג של סטיבן שפילברג, למשל, נשמע יותר כטקסט של איש עסקים ממולח מאשר יוצר קולנוע. "עשו מה שאתם עושים ברצינות, אבל אל תיקחו את עצמכם ברצינות יתרה, זה מקום מסוכן להלך בו", נידב ונדרס לסטודנטים עצה בחינם לאחר הצפייה בסרט.

שפילברג.  יוצר קולנוע או איש עסקים ממולח? (צילום: רויטרס)

אחיזה במושכות ושחרורן, או המציאות כגורם הפתעה שחייב להילקח בחשבון במסגרת התכנון של יצירה קולנועית, היו הנושאים המרכזיים במפגש. ונדרס דיבר על "מלאכים בשמי ברלין", שזיכה אותו בפרס הבימוי בקאן. "כשהתחלנו לצלם הבנתי שאני חייב לתרגם את נקודת מבטו של המלאך דרך תנועת המצלמה כי היא העיניים שלו. ניסינו לגרום לה לעוף, לרחף, להתבונן במבט אוהב ורך כאילו היא המלאך.

"אבל איך מתרגמים אהבה לתנועות מצלמה? אולי כשמקרבים אותה לדמויות כאילו היא מבקשת לחבק אותן. ניסינו להגיע קרוב ככל הניתן לפתרון ויזואלי. המצאנו מיליון טריקים כדי להניע את המצלמה. המצאנו בסרט הזה את ה-Steady Cam".

ונדרס הגיע לסט ללא תסריט מובנה. "רציתי לכתוב תסריט, אבל לא ידעתי איך", סיפר. "על קיר אחד במשרד היו תלויים צילומים של כל מיני מקומות בברלין שחשבתי שהסרט צריך לעבור בהם. על הקיר השני היו פתקאות שעליהן שרבטתי סצנות אפשריות. לא היה לי סיפור אלא סיטואציות שהמלאכים יכולים לחוות. היה שביב רעיון על אמנית טרפז שבה מתאהב המלאך. ככל שהיו לי יותר רעיונות, כך הלך והתרחק ממני הסיפור".

מי שהציל אותו ברגע האחרון היה ידידו, המחזאי פיטר הנדקה. "פיטר הקשיב לרעיון ואמר שאצטרך לצאת בעצמי מהחור שזחלתי אליו", נזכר ונדרס. "זה נראה לו מופרך. יצאתי מהפגישה אבוד. לא היינו מוכנים אבל התחלנו לצלם". ארבעה ימים לתוך הצילומים, ונדרס קיבל מעטפה ובתוכה ארבעה עמודים. "זה היה הנדקה. הוא לא ידע אם התחלנו אבל החליט לשלוח מונולוג. 'אולי תשים אותו בסרט', הוא כתב", מספר ונדרס. "המונולוג הפך לסצנה שמתרחשת במכונית BMW. צילמנו אותה למחרת".

"מלאכים בשמי ברלין". הקסם הופיע בתוך מעטפת דואר

במהלך הצילומים התקבלו עוד מעטפות מהנדקה ולמרות שהשניים לא החליפו ביניהם מילה, כל הטקסטים של המחזאי מצאו את דרכם לתוך הסרט. את השאר נאלץ לכתוב בעצמו. "אני לא כותב דיאלוגים דגול", הוא מתוודה. "מול חלק מהסצנות שכתבתי, אני עדיין מתכווץ בכסא".

המוות נאה לו

אחד הסרטים המרשימים והמטלטלים ביותר של ונדרס שהופך את המוות לכמעט מוחשי הוא "ברק על המים", שמוקדש למורו ורבו, הבמאי ניקולס ריי, שחתום על מונומנטים כמו "מרד הנעורים", "55 ימים בפקין" ו"ג'וני גיטרה".

השנה 1979. זמן קצר קודם לכן סיים לעבוד על "החבר האמריקני" עם דניס הופר, שסחב לסרט גם את ניקולס ריי. הסרט הפך לכרטיס הכניסה של ונדרס להוליווד. ריי הפך לאב רוחני, מורה דרך, חבר. "הוא עשה את הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים", אומר ונדרס. "פגשתי אותו בניו יורק בהכנות ל'חבר האמריקני' והתחברנו מיד. שיחקנו הרבה שש בש. ניק היה במצב רע מבחינה כלכלית. הוא הציע שאתן לו תפקיד בסרט והסכמתי כמובן". 

חודשים ספורים אחרי צאתו לאקרנים צילצל הטלפון בביתו של ונדרס. "ניק סיפר שיש לו סרטן, שהמצב סופני ושהוא רוצה לעשות עוד סרט". ונדרסונסע לניו יורק. בלי להתמהמה הם כתבו ביחד תסריט. ונדרס גייס כסף ושבוע לאחר מכן החלו הצילומים של "ברק על המים", סרט שאמור היה להיות מכתב פרידה גאה של אחד מהבמאים המשפיעים בהוליווד שנבעט ממנה החוצה.

"היתה לו היסטוריה של סמים ואלכוהול", מספר ונדרס. "הוא פוטר על ידי האולפנים באופן מחפיר אחרי '55 ימים בפקין'. נאמר לו שהוא לעולם לא יעשה עוד סרט בהוליווד. לקראת סוף חייו, כשהוא עמד פנים אל פנים מול המוות, היה לו חשוב להוכיח שהוא לא איבד את זה".

במהלך עבודת ההכנה לקראת הצילומים, פורסמו ידיעות על צאתו לשוק של מכשיר המקליט נייד. ניקולאס ריי נדלק. "הייתי חשדן. אף אחד לא השתמש קודם לכן ב-VHS, אבל ניק התעקש", מספר ונדרס. את החומרים שהוקלטו ב-VHS הוא נאלץ לצלם ממכשיר הטלוויזיה כדי להשתמש בהם. התוצאה, לדבריו, היתה מכוערת מבחינה איכותית אך דיברה יותר אמת מכל מה שצולם בפילם.

"זה היה גילוי נורא. האמת התרחשה בוידאו המגעיל הזה שצולם במכשיר מגוחך, מסורבל ורעשני. האויב שהתגנב לסרט שלנו, הסרטן שבתוכנו, סיפר את הסיפור האמיתי. הבנתי שלחומרים האיומים האלה יש זכות קיום. לא יכולתי להתווכח עם זה".

הסרט, חלקו מתֻסרט, רוּבּוֹ תיעודי, עוקב אחרי ימיו האחרונים של ריי. הוא מלווה את גסיסתו המהירה של האיש והופך את הצופה עד לתהליך. "מהר מאד הבנו שהעבודה שלנו היא ללוות את ניק במסעו האחרון. יכולנו להעמיד פנים שאנחנו מצלמים, כי למעשה מה שהיה חשוב לניק זה להיות מוקף בצוות צילום ולהמשיך לעבוד. אבל הוא התעקש שזה יהיה אמיתי".

ונדרס מודה שקשה לו להתייחס לפרויקט המשותף הזה כאל יצירה קולנועית. "אני לא מתייחס אליו כחלק מגוף העבודה שלי, כי קשה לומר ששלטתי בתהליך עשייתו. זה לא התכוון להיות סרט. המשמעות היחידה היא המסע המשותף שלנו ביחד. זו עדות מופלאה למשהו שהתרחש מול המצלמה ומחוצה לה. ניק התעקש להפוך את זה לסרט".

לא על התסריט לבדו

אלמנט ההפתעה, אינטואיציה והסתגלות למצבים משתנים הם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלו. קחו לדוגמה את סרטו החדש, "לצלם את פלרמו", שמוקרן כעת בסינמטקים בישראל. הסרט צולם בפילם כיוון שלדידו של הבמאי, עיר עתיקה כמו פלרמו שמורכבת משכבות על שכבות של זיכרון תרבותי, אינה יכולה לקבל מרקם ויזואלי ראוי בצילום דיגיטלי. "פילם מאפשר לך עושר שלא קיים בטכנולוגיה הדיגיטלית", אומר ונדרס.

"זו סצנה שבהתחלה בכלל רציתי לצלם בשער ברנדנבורג, אבל לא קיבלנו אישור לצלם שם. בפלרמו חשבתי על הקטקומבות, אך זה נראה מוגזם. חשבתי על כנסיות נטושות, אבל זה לא הרגיש נכון. ימים ספורים לפני הצילומים, אחד מהצוות שגר מול הספרייה העירונית הציע אותה כלוקיישן. זה הזכיר לי את 'שם הורד'. זה בדיוק מה שרציתי. לפעמים המקום נותן לך את התשובות שחסרות לך ודרכו מתגלה הסיפור".

רגע לפני שונדרס משאיר את הסטודנטים לבד מול המסך שעליו יוקרן סרטו "מחברת על ערים ובגדים", הוא חוזר לרגע ל"חדר 666" ושואל משפט מהבמאי האיטלקי אנטוניוני.

"מיכלאנג'לו צדק", הוא אומר. "כדי להשתמש בטכנולוגיה חדשה, אנחנו צריכים להיות בני אדם חדשים". הוא קם לאיטו, סובב צעיף מצמר על צווארו ונפרד. "אני אותיר אתכם עם העבר, כדי שתוכלו להתקדם אל העתיד", הוא אומר כשהאולם מחשיך.