עסקה שטובה לכולם

במהלך 15 השנים בהן ניהלו ראשי הפתח מו"מ עם ישראל, נדון שוב ושוב נושא שחרור האסירים. אבל ישראל לא סייעה לצערי לקדם את המהלך. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא כי בעניין האסירים - מו"מ אינו הדרך.

ישראל זילזלה תמיד בחשיבותו של הנושא ועל אף שראשיה הביעו עניין לחזק את "הארגונים החיוביים", כהגדרתה וכהגדרת ארה"ב – הן עשו רק מחוות ריקות מתוכן שהיו מלוות בתעמולה רחבה. בפועל, מחוות אלו הסתכמו בשחרור אסירים שממילא אמורים היו להשתחרר תוך זמן קצר.

כולי תקווה אם כן שעסקת שליט תצא לפועל. לאחר יותר משלוש שנים אין עוד טעם לחכות. שני הצדדים, חמאס וישראל, נכנסו לדרך חד סטרית שהמוצא היחידי ממנה הוא בשחרור אסירים ובהחזרת גלעד שליט.

האופציה הצבאית לא נשאה פרי. אחרי ששליט נפל בשבי יצאה ישראל לפעולה גדולה, לאחריה גם ניסו לאסוף מידע מודיעיני, אך נראה שזה לא הסתייע. גם מלחמה כוללת בעזה לא הביאה לתוצאה, כך שהמוצא היחידי נותר מו"מ עם חמאס.

נניח שחלילה קצין ישראלי הרג את בני. כשאני מגיע למסקנה שצריך להגיע לשלום, עלי לוותר על נקמה, כיוון שמדברים על שלום לכל שכבות העם. פלסטינים שהושפעו מהסכסוך והרגו ישראלים, לא עשו זאת עקב היותם רצחניים, אלא משום שהם הושפעו ממצב המאבק.

כך גם אמנה מונא, לדוגמא, שעניין שחרורה עלה לכותרות. ישראל לא תשחרר אותה כמחווה או בכל דרך אחרת. הדרישה לשחררה לא נעשתה על מנת לתת לגיטימציה לפעולה שלה. אך חמאס דרש את שחרורה מתוך תפיסה שכל אדם שעשה מעשה מושפע מהסכסוך הפלסטיני-ישראל. הכיבוש, ההשפלה והדיכוי הביאו למנטליות מסויימת. אנשים לא נולדו כך. המציאות הביאה אותם לידי כך. מדובר בבני אדם שנאסרו כיוון שנלחמו או ניסו לעשות משהו כדי להביע מחאה נגד הכיבוש, במטרה להביא לסיומו.

פארס כדורא, יו"ר מועדון האסיר הפלסטיני