הרגשתי שאני שומרת את הבתולים בשבילו

הפעם הראשונה שראיתי את אמיר היתה בבית החולים ביום שישי, כשחילקתי שם פרחים. כבר מרחוק ראיתי התקהלות ליד חדרו, וכשהתקרבתי ראיתי המון חתיכים, אבל בעיקר חתיכות, צובאים על הדלת ומתלחשים במסדרון. כשהתקרבתי עם הפרחים שלי ומדיי הלבנים הם פינו לי דרך. נכנסתי והצצתי בו - והתאהבתי בו על המקום.

הוא שכב חיוור ויפה, כמו שתמיד חלמתי שמלאכים נראים. גדול וחזק ושרירי, אבל מעולף וחסר אונים. הוא היה מחובר לכל מיני צינורות ואינפוזיות, חסר הכרה, ובכל זאת נראה לי מלא חיים עם עוצמה ונוכחות ויופי שמיימי. שמתי את אגרטל הפרחים על השולחן ליד מיטתו, לחשתי לו "שבת שלום" ויצאתי מהחדר.

לקראת סיום שעת הביקור חזרתי וראיתי את האנשים עוזבים, כמה מהבחורים נוגעים בכתפו, כמה בחורות מנגבות עיניים אדומות, ואחת אפילו נישקה את לחיו. גם אני הרגשתי לפתע חמלה ורצון עז שיבריא. הוא היה כל כך יפה, שניגשתי גם אני ונשקתי על שפתיו. זו היתה לי הנשיקה הראשונה בחיי.

זכרתי את תחושת שפתיו על שפתיי, חמות ויבשות

למחרת חזרתי לבית החולים, אפילו שלא היו לי פרחים לחלק. באתי מוקדם בבוקר, לפני כל האורחים. הוא שכב שם ללא תזוזה כמו אתמול, ועדיין זכרתי את תחושת שפתיו על שפתיי, חמות ויבשות. הוא לא היה לבד, היו שם הוריו ואחותו. האבא היה גם איש גדול שדמה לאמיר ונראה שפעם היה חזק כמו אמיר, אבל כעת נשען שחוח על הקיר, שותק כמו כולם. הבאתי להם כסאות וישבתי איתם בשקט, מרגישה כאילו אני בניחום אבלים.

"את מכירה את אמיר?" שאלה אמו.

"כן, אמיר חבר שלי", אמרתי. הרגשתי חמלה כלפיה, כלפיהם, ופרצתי בבכי.

"הוא כזה יפה וחזק ומתוק," אמרתי "הוא יבריא, הוא חייב להבריא".

האמא חיבקה אותי ואני חיבקתי בחזרה, רוצה לנחם אותה, להוסיף לה כוח. ואולי התביישתי בכך שאני בוכה. וכך ישבנו שלוש שעות, ואמיר בינינו, עד שהגיעה שעת הביקור, שהביאה איתה גל נוסף של חתיכות אדומות עיניים.

חזרתי לשם בערב עם פרחים טריים, ורק אמו עדיין ישבה ליד מיטתו. ישבתי לידה, והיא אחזה בידי. אמרתי לה שהיא יכולה ללכת הביתה ואני אשאר שם עוד כמה שעות. היא הלכה כעבור שעה, ואני ישבתי שם, מתבוננת בו, נזכרת שוב במגע שפתיו, מנסה לנחש את צבע עיניו.

היה מחוסר הכרה כבר שלושה ימים, ולא ברור אם יתעורר

עיינתי בגליון המחלה הצמוד למיטתו: אמיר החליק בחדר המדרגות של ביתו, וראשו נחבט במעקה הברזל. הוא היה מחוסר הכרה כבר שלושה ימים, ולא ברור אם יתעורר או מתי. רשמתי לעצמי את כתובתו. שתי אחיות הגיעו לטפל בו ושאלו אם אני אחותו. אמרתי שאני חברה שלו ויצאתי.

למחרת חזרתי מוקדם עם ספר בידי. הוא שכב חסר הכרה במיטה לבדו, מגולח וריחני, בעיניים עצומות. לא התאפקתי, נישקתי אותו שוב וקצת בכיתי. אחרי שנרגעתי פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא לו סיפורים של ש"י עגנון. ישבתי שם כל היום, אנשים נכנסו ויצאו, דיברו וצחקו ובכו, ואני המשכתי להקריא באהבה, אולי הוא שומע, אולי המילים שלי ייגעו במוחו הרדום ויעירו שם משהו.

באותו ערב הלכתי לביתו. כמו שקיוויתי, הוא שמר מפתח רזרווי בארון החשמל. הבית היה מבולגן ומלוכלך, ואני התחלתי לנקות ולסדר. השלכתי את המאכלים הרקובים שבמקרר, ואחרי שגמרתי לשטוף את הרצפות צנחתי על מיטתו, חיבקתי את הכר עם הריח שלו ונרדמתי עד הבוקר. בבוקר מוקדם לקחתי את הספר שהיה מונח על השידה ליד מיטתו ואת נעלי הבית שלו וחזרתי לבית החולים.

וכך, יום יום, במשך שישה חודשים ביקרתי את אמיר, קראתי לו בקול את כל הספרים מהספרייה שלו, השמעתי לו את כל השירים שהיו בביתו, עזרתי לאחיות לנקות אותו, חיבקתי את אמא שלו, שתקתי עם אבא שלו, קינאתי בכל החתיכות שבאו לבקר אותו, הקשבתי לכל הסיפורים שסיפרו עליו, עד שהרגשתי שאני מכירה אותו והוא חלק ממני.

ולפעמים, רק לפעמים, נישקתי אותו. לפעמים הציף אותי פתאום רגש אהבה אליו וחשבתי שהוא לא יתנגד, להפך, שזה ישמח אותו שאני שם ואוהבת אותו, ומדברת איתו כל יום, ומתפללת שיתעורר ויאהב אותי בחזרה, אפילו שהוא לא מכיר אותי. והרגשתי שאני מביאה לו מתנה נהדרת, שאולי אני לא כל כך מנוסה כמו כל החתיכות הצפוניות שכמעט הפסיקו להגיע, אבל אני עדיין יכולה להתחרות עם כל אחת שביקרה שם, אפילו שאני עדיין בתולה. הרגשתי שאני שומרת את הבתולים בשבילו, אוהבת אותו ונאמנה לו.

סיפרתי לו על אהבתי אליו. הרגשתי שהוא אוהב לשמוע, שמילות האהבה נוגעות לו במוח ומזרימות זרמים חשמליים בין הנוירונים, שהוא אוהב להריח את הבושם שלי, שהוא מכיר אותי, שהוא אוהב אותי. ידעתי שהוא יתעורר, ידעתי שלאהבה יש כוח אדיר, ושיחד נתגבר על התאונה הקטנה בחדר המדרגות.

כשאמיר התחיל לזוז ולהגיב, נמלאתי שמחה אבל גם פחד. ראיתי בראשונה את עיניו בוהות בי, ירוקות כמו הים. אמרתי לו שאני סיגל ואני אוהבת אותו ושהגיע הזמן להתעורר, אבל הוא עצם את עיניו ושוב נרדם לכמה ימים. חזרתי לביתו, חיבקתי את הכר כהרגלי ובכיתי משמחה, ואולי מפחד שהאהבה הראשונה שלי הולכת להתרסק, שהנשיקה הראשונה שלי תהיה ללא מענה.

ואז יצרתי את התמונה שלנו בעזרת פוטושופ וכתבתי לו את המכתב, שעד היום אני מצטערת שכתבתי אותו. הנחתי אותו מתחת למנורת הלילה וברחתי.

חזרתי כעבור שבוע ואתה חייכת אלי וקראת לי סיגל. נשקתי אותך, ואתה זכרת איך לנשק בחזרה. ישבתי ליד מיטתך וסיפרתי לך עלי וגם עליך. כל החתיכות התחילו להופיע שוב, אבל אתה לא זכרת אותן. אני נישקתי אותך בכל פעם שאחת כזו הופיעה. המשכתי לקרוא לך סיפורים ולהקשיב למוזיקה שלנו, החזקתי את ידך וראיתי דמעות שמחה בעיני אימך.

כשיצאת מבית החולים הלכנו לשפת הים. ושם, דקה לפני שהשמש שקעה, סיפרתי לך את האמת. היית בהלם בהתחלה, אבל אז נישקת אותי כמו שלא נישקת אף פעם ואמרת שאתה אוהב אותי. הלכנו לביתך, הנחתי את ראשך על הכר שהיה ספוג בשישה חודשי דמעותיי, ואתה לקחת אותי בסערה.

• נכתב בהשראת הסיפור של נביא זעם - האמנתי שבקרוב תהיה בעלי, עד התאונה הארורה