סקס מזדמן לא גורם נזקים נפשיים. אז מה?

נדבר, אם כן, קודם על אותה ספקולציה, ואז על ממצאי המחקר. הם מעניינים.

חייבים לצייד את מערכת החינוך בטענה מנצחת

יחסי מין אקראיים, חסרי מחויבות, נראים רע מאוד בעיניים של אדם נורמטיבי. לא נתווכח כרגע בעד או נגד יחסים כאלה. השאלה שלי היא אחרת. כיצד ניתן, אם בכלל, להילחם נגד התופעה? מערכת החינוך היא זו שאמורה לעמוד בקו החזית, אבל נראה שבמערכה של חינוך מול הורמונים משתוללים, אין לחינוך סיכוי כל כך גדול. ואולי כן, אבל עדיין אין לזלזל בכוחם של ההורמונים להתגבר לפעמים על שנים רבות של חינוך.

חייבים לצייד את מערכת החינוך בטענה מנצחת. טענה מנצחת כזו יכולה להיות זו שאומרת שיחסי מין חסרי מחויבות עלולים לסכן את הבריאות. זה בפועל מה שקורה. מחפשים ומוצאים כל מיני טענות בריאות מנצחות.

זה עבד לא רע ברגע שנודע על מחלת האיידס ועל מחלות מין אחרות, לפני ואחרי. אלא שאז התחילו להשתמש יותר באמצעי הגנה יעילים. לא כולם משתמשים בהם, אבל מי שבאמת מרגישים מאוימים, יודעים מה עליהם לעשות. אם לא יגנו על עצמם, הרי שהם לא מאוימים, וטענת בריאות לא עובדת עליהם ממילא.

אז איזה איום בריאותי נותר כדי לחנך בכל זאת בהצלחה נגד מין מזדמן? הפתרון שתמיד עובד הוא האיום על בריאות הנפש. הוא יכול לעבוד יפה, מפני שהנפש היא איבר שאפשר להגיד עליו הכל, וגם אין לה אמצעי הגנה מגומי.

הפעם, כך נראה, יש בידי מערכת החינוך קלף חזק. יחסים מזדמנים לא ייעלמו מהעולם, אבל המודעות נגדם תשפיע כך או אחרת. האומנם?

במקום להוקיע, יש לטפל

הנורמות החברתיות למדו מזה דורות להגן על עצמן באמצעות הוקעתם של החריגים כמושחתים ורקובים. אהבה חד מינית נחשבה בגלל זה אהבה של מושחתים. אבל התרבות התקדמה מאז. התרבות הנוכחית היא תרבות של האינדיווידואליזם. המושג "חריג" נתפש היום כמושג יפה. חריג היום הוא מיוחד, וכולם רוצים היום להיות מיוחדים.

התפישה של המחלה כנשק יום הדין נגד תופעות שמאיימות על הנורמות שנשארו, כמו יחסי מין מזדמנים, מחליפה היום את המושג "שחיתות". על פי תפישה זאת, חולה הוא מי שחריג יותר מדי. במקום להוקיע אותו, יש לטפל בו. אפשר גם להוקיע, כפי שאכן גם קורה לעתים, אבל זה יוצא פחות יפה בתרבות של האינדיווידואליזם. מכל מקום, בלי שנעמיק יותר מדי, מחלה מהווה צידוק חברתי להשקיע בה משאבים חינוכיים.

ניתן עכשיו ליצור תזה חינוכית קלסית על בסיס של מקל וגזר. הגזר של החינוך מדבר על היופי שבנישואים מתוך אהבה. חיים עם מחויבות הם מסגרת חמה ותומכת, שגם מגדלת ילדים שהם העתיד שלנו. המקל של החינוך מדבר על הנזקים הנפשיים שעלולים להיגרם בעקבות יחסים מזדמנים. סקס חסר מחויבות אישית גורם, או עלול לגרום, נזקים נפשיים שאולי לא מתים מהם, אבל בהחלט יכולים לאבד בגללם את שמחת החיים. זאת הגישה.

נשים, כך על פי מחקרים, אולי נהנות מסקס מזדמן לא פחות מגברים, אבל חלקן הלא מבוטל סובלות ביום שלמחרת מתחושות מדכאות כמו חרטה, השפלה, ניצול ואיום על שמן הטוב. וגברים, שלפי מחקרים שונים ששים אלי מין לא מחייב פי שתיים יותר מנשים, מרגישים אמנם סיפוק רב למחרת בבוקר, תחושה של נחשקות וניצחון, אבל עם הזמן עלולים לאבד את הרגישות שלהם לזולת, בעיקר לנשים, ואולי גם את היכולת שלהם לאהוב, וכמובן שבעקבות אלה גם את שמחת החיים.

נראה בהחלט טיעון חינוכי מוצלח. אבל, אולי החיבור שאנחנו עושים בין מין מזדמן לבין נזקים נפשיים מצוץ כולו מהאצבע. מישהו בדק אם אכן קיים חיבור כזה? אולי, בכלל, מדובר בספקולציה חברתית? קודם חיפשו איך להתמודד עם התופעה המתרחבת של יחסים לא מחייבים, ואחר כך המציאו את הספקולציה הזאת.

התנהגות מינית ורווחה נפשית

זה בדיוק נושא המחקר של ד"ר מארלה אייזנברג (Marla E. Eisenberg). צוות המחקר אסף נתונים ממאגר נתונים של פרויקט EAT, שהוא פרויקט מתמשך הבודק דוגמאות שונות של פעילות מינית בקרב בוגרים צעירים. אוכלוסיית המחקר כללה 574 גברים ו-737 נשים ממינסוטה, גיל ממוצע 20.5, שנשאלו לגבי ההתנהגות המינית והרווחה הרגשית שלהם.

יותר ממחצית המשתתפים (55%) דיווחו על יחסי מין אחרונים עם בת או בן זוג בלעדיים, כאשר רבע מהם נשואים, ארוסים או נמצאים בקשר עם שותף לחיים. חמישית מהמשתתפים דיווחו על יחסים מזדמנים, מתוכם 12% דיווחו על יחסים עם אדם קרוב אבל לא בלעדי, ו-8% דיווחו על שותף אקראי.

פילוח התשובות של מי שדיווחו על מין מזדמן מגלה את הממצא הבא: יחסי מין אקראיים מקובלים פי שתיים יותר על גברים מאשר על נשים (29% מהגברים, לעומת 14% מהנשים). עד כאן, אין חדש תחת השמש. הפרט המעניין במחקר הוא הממצאים המתייחסים לרווחה נפשית.

במקביל לבדיקה של ההתנהגות המינית, המחקר בדק את הרווחה הנפשית של המשתתפים במחקר, תוך התבססות על מספר מדדים וכלים פסיכולוגיים בעזרתם נערכה השוואה בין הרווחה הנפשית של מי שמעורבים לאחרונה במסגרת של יחסים מחייבים לבין הרווחה הנפשית של מי שמעורבים לאחרונה ביחסים לא מזדמנים ולא מחייבים. המסקנה מובהקת: אין הבדל בין שתי הקבוצות מבחינה פסיכולוגית. נשים וגברים צעירים המקיימים יחסי מין מזדמנים, אינם חשופים יותר לבעיות ונזקים פסיכולוגיים בהשוואה למי שמנהלים יחסים עם מחויבות.

בזכות היופי שבאהבה

הנחת המוצא, על פיה יחסים מזדמנים עלולים להזיק לנפש, אינה עומדת אם כן במבחן המחקר. יחד עם זאת, עורכי המחקר מצאו לנכון להדגיש שהמחקר שלהם מתייחס אך ורק לבעיות נפשיות ולא לבעיות פיזיות. יחסים מזדמנים יכולים בהחלט להוות איום פיזי, אלא אם יודעים כיצד להתגונן מפניהן, אבל המחקר שלהם לא התייחס לתחום הפיזי ואין לו מה לתרום בנושא.

מערכת החינוך יכולה להמשיך ולחנך ליחסים בלעדיים, שופעי רגש וגדושי אהבה, אבל לא בגלל הצורך בנפש בריאה יותר אלא בזכות היופי שבאהבה והיופי שבנורמות הקיימות. בלי גזר ובלי מקל.

• יש לכם דילמה שקשורה ברגשות? כיתבו לנו, ואולי נוכל להתפלסף עליה כאן.