התנשקנו בחצות, היה לילה כמו באגדות
הנשיקה היתה ממש מדהימה, ואחר כך הוא לקח אותי דרך רחובות יפים, סיפר סיפורים, הראה לי כיכר חבויה ונתן לי לעלות ולהסתכל לתוך בריכה מלאה פרחי נופר. ומה אחר כך?
מעיפה מבט סביב, סוקרת את הסביבה כמו ארנולד שוורצנגר ב"מחסל", עד שהכוונת ננעלת על בחור שנמצא מאחורי אחת החברות. ניתוח הנתונים מחזיר תשובה חד משמעית: חמוד. למרות שאין לי כוח לגינונים חברתיים, אני חייבת להודות שזה לא כזה מקובל שבחורה תתחיל ישירות עם גבר, אז אני הולכת על האופציה השנייה: חיזור מוסווה.
(הערת ביניים: חיזור מוסווה היא צורת חיזור פסיבית נשית ששרדה מימי הביניים, וכוללת בעיקר עפעופים וכאלה. היופי שבשיטה הוא שבסופו של דבר היא אמורה לגרום לבחור לבוא אלייך, כשהוא משוכנע שהוא בחר להתחיל איתך, מה שאומר שהוא משוכנע שהלך לו קלף לא נורמלי עם הבחורה שהכי עשתה לו את זה במקום, וזאת נקודת פתיחה לא רעה בכלל.)
זהו, הפתיון הונח, עכשיו צריך לבדוק אם הוא מעוניין
אז אני מתחילה במבטים, דואגת שלא יהיו ארוכים מדי, כדי שלא יוכל לדעת שהסתכלתי, אלא יקבל את הרושם שעינינו נפגשות במקרה. אחרי זה אני עושה כמה הסטות, גולשת הצידה ואחורה באופן שנראה טבעי, חלק מהריקוד, עד שבסופו של דבר אני רוקדת לידו, בלי להסתכל עליו. זהו, הפתיון הונח, עכשיו צריך לבדוק אם הוא מעוניין. לוקחת את עצמי והולכת לשבת בצד. תוך מספר שניות מבטו תופס את מבטי, מסמן בידו, לא יודעת מה, אז אני מנופפת לו. בוא. הוא בא.
הוא מנשק אותי, והעולם עוצר לרגע
הוא קצת דביל, המילים המגומגמות שלו לא מי יודע מעניינות אותי, אבל הוא חמוד, ועוד מעט 12, אז אני מחייכת בנימוס ומבליגה, וברגע שיש שיר יפה אנחנו חוזרים לרקוד. הוא יותר חמוד כשהוא זז, ושותק. 10, 9, אני מנמיכה ציפיות, זה בטח יהיה בינוני מינוס, 3, 2, 1. הוא מנשק אותי, והעולם עוצר לרגע. שֶר שרה שהדרך לדעת אם הבחור אוהב אותך היא בנשיקה שלו, אני לא חושבת שאהבה קשורה לסיפור, אבל נשיקה היא אחד הדברים הכי חשובים שיש. בחור שמנשק טוב יכול להיות תלת ראשי, ועדיין אשקול להישאר איתו. והדרך שהוא נישק... אני יודעת שמילים אמורות להיות הצד החזק שלי ואני טובה בלהעיף מטאפורות לא מובנות לכל הכיוונים, אבל גם אם אשתמש כאן ברכבת הרים, זיקוקים, שמש חמימה אחרי חורף ארוך, ואוסיף תמונה מהסרט במבי לסיום - לא אצליח לתאר אותה. בקיצור, ברור למה נשארתי איתו אחריה.
וטוב שנשארתי, כי אם לא הייתי נשארת לא הייתי מגלה שהוא בכלל לא דביל, אלא בחור ציניקן וחכם, שפשוט התבייש קצת בהתחלה ככל הנראה. אז נשארתי עוד, וכשכולם כבר הלכו פסעתי איתו ברחובות של תל אביב.
"את לא רוצה לקחת מונית? את עם עקבים", הוא מראה סימנים ראשונים לכך שהוא ילד טוב ירושלים, זה יתגבר בהמשך.
"אני אוהבת ללכת והולכת מהר, אל תדאג", עניתי, באותו רגע היה ברור לי שכל מה שיש לנו זה הרגע, ומה שרציתי כרגע זה פשוט ללכת איתו.
הוא לקח אותי דרך רחובות יפים, סיפר סיפורים, הראה לי כיכר חבויה ונתן לי לעלות ולהסתכל לתוך בריכה מלאה עלי נופר, והכל היה יפה ומקסים כמו בסיפורי אגדות ולא ממשי באותה המידה.
"בואי, תעלי לשתות מים", אמר כשהגענו ליד ביתו, עונה למשהו שאמרתי קודם.
"חשבתי שזה אמור להיות קפה".
"קפה זה כל כך 2009, מים זה 2010".
"אוקיי, באה, אבל אני לא הולכת לשכב איתך".
הוא מושך בכתפיו, "בסדר".
הוא בדק שוב ושוב אם נעים, כיסה שלא יהיה קר
עמדתי במילה שלי, והוא, ילד טוב ירושלים, לא ניסה מעבר למה שרציתי. בדרך כלל חוסר הביטחון שלי גורם לי לחשוב על כל תנועה, להסס, אבל כמו בנשיקה, הכל היה טוב מכדי שאחשוב, והחביבות שלו גרמה לכך שלא יהיה שום דבר מאיים במצב, כך שיכולתי לכבות את המחשבות ולתת לגוף לעשות את זה שלו, ולרגע הכל היה פשוט וברור. והוא, ילד טוב ירושלים שכמותו, בדק שוב ושוב אם נעים, כיסה שלא יהיה קר, הזמין אותי לישון ולא גילה התנגדות כשהנחתי ראשי עליו, נהנית מאשליית זוגיות רגעית.
וכבר בוקר, והוא צריך ללכת, עייף, ממהר, אבל מצליח להיות ציני וחמוד בכל זאת. "תישארי לישון", הוא מציע. אני מסרבת, הגיע הזמן ללכת. הוא מציע שוב ושוב, מתעקש, נראה מתכוון לזה, אני מופתעת אבל עומדת על שלי, מקבלת עוד נשיקה וחיבוק ומפליגה לדרכי במיני ומעיל בבוקר החם, משאירה את המספר שלי לבקשתו, למרות ששנינו יודעים שלא יעשה בו שימוש.
הסיפור של סינדרלה נגמר בחצות, הסיפור שלי התחיל בחצות ונגמר בבוקר, סינדרלה בהפוכה. החוקים הלא כתובים מאוד ברורים – יש דרכי היכרות שמאפשרות המשך, והיכרות של סילבסטר אינה אחת מהן. הכל בסדר, כל אחד שומר על התפקיד שלו בסיפור, אבל מה לעשות שאני אדם אמיתי ולא דמות, ולמרות שהתכוונתי לשים אותו בקוביה קטנה של אורח לרגע בחיים שלי, משהו השתנה במהלך הלילה. לא יכולה להגיד שהוא נסיך, לא יכולה להגיד שהוא האחד, שהוא יהיה אהבת חיי, פשוט לא מכירה אותו מספיק. הדבר היחיד שאני יודעת זה שהייתי רוצה להישאר ולראות מי הוא באמת. זה יכול היה להיות מאוד נחמד ורומנטי אם זה היה הדדי, למרבה הצער, זה שאני רוצה להישאר לא משנה שום דבר.
יכולים להיות לזה הרבה הסברים, החל מכך שנשארתי לישון אצלו, דרך המחזיק הנוסף והמיותם למברשת שיניים, שמרמז על אחת שהיתה והלכה, וכלה בהסבר הפשוט ביותר - לא עשיתי לו את זה. לא מקבלת את ההסברים האלה. ההרגשה שלי היא שמההתחלה הייתי דמות בסיפור האגדה של היום בו 2009 הפכה ל-2010, נכנסת לאותה הקטיגוריה עם הגמד שחילק סוכריות במסיבה. יכולתי להישאר לישון, יכולתי ללכת הביתה, יכולתי להיות הבחורה הכי חמודה, משעשעת ויפה בעולם, יכולתי לעמוד על הראש ולעשות פליק-פלאקים לכל הכיוונים, זה עדיין לא היה משנה, מההתחלה לא היה לי סיכוי.
אני אמורה להיות תל אביבית קשוחה, ריאלית, לא להתרגש בקלות, לקבל את המציאות כמו שהיא בלי למצמץ, בטח שלא להתרגש מבחור שאני לא מכירה. אבל אני רק בנאדם, ולפעמים הרגש מתמרד נגד הרציונל, והידיעה שהסיפור הזה נגמר כאן ואין שום דבר שאני יכולה לעשות מכאיבה לי.
הייתי רוצה לתפוס אותו בכתפיים ולטלטל אותו, להגיד לו שיפקח את העיניים, שלמצוא מישהו שכיף ומצחיק ונעים איתו זה לא כזה טריוויאלי, להזכיר לו שגם הוא הסתחרר מהנשיקה והיה מופתע לטובה מהגוף החבוי שנגלה לעיניו - אבל ידיי תופסות אוויר בלבד. אם הייתי יכולה הייתי אומרת לו שאנחנו היחידים שקובעים את החוקים, ואם היה כיף, אין סיבה להפסיק רק כי זה מה שאמור להיות.
אם הייתי יכולה הייתי אומרת לו שאנחנו יכולים להחליט שלסיפור הזה יהיה סוף שמח, או לפחות - סיכוי להתחלה.
