"מתי הילדים שלי יפסיקו לריב?"

"תחזור מהר הביתה. הם רבים!" הזעקתי בדחיפות את התגבורת שלי, הלא הוא הפרטנר.

עד לפני זמן קצר המושג "מריבות" לא היה מוכר לי מספיק. רגע לפני שתשלחו לעברי מבטי אי אמון ותסננו: "נו, זאתי מציירת הכל בצבעים ורודים מדי, ממציאה עכשיו את אגדות האחים גרין במהדורה מחודשת", אז רגע, קחו נשימה עמוקה ותקראו.

כן, הם רבו ביניהם, כמו כל הילדים בארץ ובעולם, אבל מריבות שאפשר בהחלט להגדיר אותן כמריבות חולפות. חילוקי דעות, מריבות קצרות, שלא כללו תגרת ידיים או ביטויים חריפים מרחיקי לכת, "מריבות מתורבתות", שבדרך כלל הסתיימו בשלום ואפילו מתוך הבנה הדדית.

"הם רבים בלי הפסקה!"

"מלי, אני לא עומדת במריבות!" אני זוכרת את קריאות התסכול של החברה שלי. לה היו שני בנים בגילאי הבנים שלי, והיא היתה מתקשרת אלי היסטרית. הבנים שלה היו חתול ועכבר מבוקר ועד ערב, ולא הבנתי אותה.

"נו, באמת!" רציתי להגיד לה שהיא מגזימה, שכן אז התמודדתי עם חמישה קטנים מול השניים שלה, ולא הבנתי על מה היא נזעקת.

"את לא מבינה, הם רבים בלי הפסקה! מהרגע שהם מתעוררים הם מתקוטטים על כל מה שזז ועל כל מה שדומם. במקרה הטוב זה מסתיים במריבה מילולית. במקרה הרע זה מגיע לתגרת ידיים מתמשכת", בקולה ייאוש.

היא הגיעה איתם מדי פעם כדי לבלות את שעות אחר הצהריים אצלי בבית. "אצלך הם עסוקים במשחקים עם הבנים שלך. הם שוכחים לריב אחד עם השני", אמרה לי במרירות ועקבה בקנאה אחר הבנים שלי.

היום, מול המתבגרים שלי, אני מבינה אותה ורוצה לחפש אותה ולבקש סליחה. שלושת הבנים שלי היו חברים טובים. הם מעולם לא רבו מריבות שנמשכו יותר מדקה-שתיים. שכן שימי, כיאה לבן בכור, היה ילד רציני שהתעניין יותר במסלול הכוכבים ובבניית מטוסים ומריבות לא עניינו אותו. בני, השני בשיירה, בתור ילד עדין נפש, שלא יודע מאיזה צד של החיים אפשר לריב, פשוט לא התחבר למריבות. ואילו חיים, שרצה לריב, מצא שני אחים שמתלהבים מהאנציקלופדיה החדשה, ולא נותר לו אלא להצטרף לקריאות שלהם. כך עברו השנים בנועם ובנחת יחסית.

עד ש... כן! עד שהם נכנסו בשערי עולם ההתבגרות, השילו את הקליפות, ופתאום התחילו לריב. ואז גיליתי, לחרדתי, שבכל השנים בהן הם לא רבו, זה לא היה בגלל החינוך המושלם שלנו, אלא משום שהם לא בעלי אופי של מריבות. נקודה.

רבים על שטויות

לאחרונה, שימי רב עם חיים, חיים רב עם שימי, בני רב עם חיים. על מה? תשאלו במילים פשוטות ועדינות. ואני מסמיקה מבושה ומשיבה: הם רבים על שטויות. רק שכל מריבה מלווה בטונים גבוהים (הקול שלהם מתחלף, ראה ערך התבגרות) ואם היא פורצה בשעות הערב יש סיכוי שאושרי יתעורר וכל השכונה יחד איתו.

זה כואב לי ומפריע לי. למען האמת, דודו ואביבה היו רבים מקטנות. הגדרנו אותם כ"חתול ועכבר". היא היתה עבורו סדין אדום. הם תמיד מצאו על מה לריב, אבל אנחנו הסתדרנו עם זה.

"איתם חייבים לעבוד בשיטת הפרד ומשול", טען הפרטנר, שצדק. תמיד בצהרי שבת או חג, כשכל המשפחה בבית, דאגנו שדודו ואביבה ישחקו במשחקים שונים, בחדרים אחרים, שהמגע ביניהם לא יגיע לכלל ניצוץ, עד שהם גדלו והחתול והעכבר עזבו את הבית ונשארו רק הילדים החמודים. נזכרתי במריבות שלהם מול הזעקות הקבועות החדשות ולא ידעתי אנה אני באה.

"אמא, הוא היכה אותי. ממש היכה!" חיים זעק מחדר הבנים. לקול בכיותיו רצתי לבדוק את השטח.

"למה אתה מרביץ לו? אתה לא מבין שזה מסוכן להרים יד?" הרמתי מבט לעברו של שימי - מטר שמונים וחמש גובהו. ונחרדתי.

"תגידו, אתם לא מתביישים בעיני עצמכם? אפשר לחשוב שאתם ילדים קטנים!" לא הצלחתי להתאפק מלנזוף בהם ולהבין מה קורה כאן.

"הוא מעצבן אותי!"

"חיים, למה אתה מעצבן את שימי?"

"כי הוא מעצבן אותי".

"נו, די. אתם כבר לא ילדים קטנים..."

האם איבדתי שליטה?

האם חלפו הזמנים הטובים? האם איבדתי שליטה. זהו, המריבות יהפכו ללחם חוקנו? הם רבים והפרטנר נזעק ואז הטונים עולים לגבהים נוספים. 

"הצילו, מה יהיה?" הפרטנר ואני ישבנו מול כוסות סיידר חם (הלהיט העכשווי בביתנו: מיץ תפוחים, מים רותחים ומקל קינמון. תנסו, טעים באופן מדהים!)

"אולי כדאי להתייעץ?" כמעט בכיתי. "שנים שהם לא רבו. מה יהיה?

"את חייבת ללמוד להתעלם. שיסתדרו לבד", העצה השחוקה והישנה. "הורים מוסיפים זרדים למדורת ילדים".

"מצחיק מאוד, אבל אתה לא מבין שאני מפחדת שהמילולי יהפוך לתגרה מלווה בידיים? וזה יכול להיות מסוכן גם אם הם לא מתכוונים לכך".

"אולי זה בגלל גיל ההתבגרות. כל אחד מחפש את המקום שלו?" הפרטנר הרהר בקול. השיחה הסתיימה לקול מריבה חדשה שפצחה.

מה זה השקט הזה?

לפני מספר ימים זה קרה. ערב שלם ללא מריבות? האומנם? מיהרתי להציץ לחדר הבנים. הם ישבו שם, שימי וחיים ובני ואפילו דודי הצטרף אליהם. על פניהם מרוח חיוך רחב.

"מה קורה כאן?" מיהרתי לרחרח.

"אמא, ששש... כנסי וסגרי את הדלת", הם בקשו ממני.

"ליעלי יש בת מצווה בשבוע הבא, ואנחנו מנסים להחליט מה לקנות לה. יש לנו סכום נחמד. כל אחד מאיתנו חסך את דמי הכיס במשך תקופה. מה את אומרת, אמא? שנקנה לה אמ-פי-4 או ארנק יקר. ממה היא הכי תשמח?"

הסתכלתי עליהם והלב שלי התרחב והפחדים שלי קצת נרגעו. הם עדיין אחים אוהבים, חברים טובים, שיהיו הראשונים לעמוד לצד אח או אחות שלהם. הם נרגעים במטלות משותפות וטוב לדעת את זה.

"אני כל כך אוהבת לראות אתכם כך, חברים טובים כמו פעם. זה נפלא!"

"נו, אמא, באמת. את יודעת שתמיד אנחנו אוהבים זה את זה. איך את אומרת? דם זה לא מים! אז מה אם יש חילוקי דעות". לכו תדברו עם בנים על רגשות...

"עכשיו, ברצינות. תקשיבו לי לרגע. אתם לא מבינים לאיזו עוגמת נפש המריבות שלכם גורמות לי". ואז מצאתי את עצמי יושבת עם חבורת נערים ומשוחחת איתם על רגשות ומחשבות ותהיות. כן, יש להם עולם שלם משלהם.

"תבטיחו לי רק שמהיום, גם אם יש ביניכם מתחים או מחלוקות, חילוקי דעות נאמרים בצורה מכובדת, שלא לדבר על כך שהם לא יחרגו מהפה".

"מבטיחים, אמא!"

שלחתי מבט אל שלושה נערים שעברו את גובה מטר ושמונים (טפו, טפו, בן פורת יוסף...) והאמנתי להם. הם מסוגלים להיות אחים-חברים ולשלוט בעצמם.

מאז השיחה חלפו להם שבועיים ימים. הם כבר קנו מתנה והם שומרים אותה ליעל ברוב התרגשות. וטפו טפו, השקט חזר לשרור במעוננו. חילוקי הדעות עדיין קיימים, אבל הם מזכירים זה לזה וגם אנחנו להם איך צריך לנהל ויכוח. אולי זה היה וירוס שהפיץ מחלוקת או אולי סתם בנים בגיל ההתבגרות שהיו זקוקים לשיחה אמיתית וכנה עם אמא שלהם.

עד המריבה הבאה.

מלי גרין , סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס עשרה, מחברת הספר "אמא. קום" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין לחצו כאן .

• לכל הטורים של מלי גרין