מי אומר שבאג 2000 לא קרה?

בשנת 1997 יצא לאור באנגליה ספר בשם "הארי פוטר ואבן החכמים". בשנת 2000 הוא יצא בתרגום לעברית של גילי בר-הלל. העשור שעדיין אין לו שם הגיע לסיומו ועד היום נהנים זקני השבט לצחוק על עצמם כשהם נזכרים בהיסטריה של באג 2000. מומחי המחשבים בעולם ניבאו אז תקלת מחשבים שתשבית את עולם התקשורת, תחשיך את העולם האמיתי ותחזיר אותנו לאבנים ומקלות.

אפשר להודות שהיום אנחנו קצת מצטערים שזה לא קרה באמת, אבל אולי ניתן לראות את סדרת הארי פוטר כסוג של באג: הוא מתפשט ומדבק, הוא הצליח להרחיק במידה מסוימת ילדים ממחשבי המחמד שלהם והוא אכן החזיר אותנו, לפחות בספרות הנוער, לאבנים (מכושפות) ומקלות (קסם), חרבות, שריונים ודרקונים.

מגמות מגומגמות

אני רוצה לטעון בזהירות שמול פריחה מו"לית והצטרפות מבורכת של הוצאות חדשות המתמחות בספרי ילדים, הכתיבה לילדים עד גיל ראשית קריאה אופיינה בעשור החולף באובדן דרך מסוים. מצד אחד, העולם משתנה במהירות, אופנות ספרותיות חולפות ובאות וכמות ערוצי הטלוויזיה לילדים בתוספת משחקי מחשב, מנביטים כאן דור שמאופיין, איך להגיד בעדינות, באופי שונה של קשב וריכוז.

מצד שני, חשים היוצרים שיש גבול עד כמה אפשר ליישם את כל השינויים הללו בעולמם של הפעוטות. עם כל הכבוד לספרות הפוסט-מודרנית למבוגרים, האם מאפייניה באמת מתאימים ליישום בספרות הילדים?

גם אם אנחנו, כמבוגרים, מבינים שאנחנו חיים בעולם של אובדן סמכות, שיש בו הרבה יותר מאמת אחת, עולם שהכל מתפרק בו לאינספור נקודות מבט שונות, האם אפשר להתאים את התובנות הללו לגיל הילדות המוקדמת? אפשר לנסות, אבל לא תמיד זה יוצא כל-כך טוב.

בעשור האחרון יצאו ספרים רבים על זאבים טובים, דינוזאורים צמחוניים או נסיכות שיוצאות למסעות ציד ונותנות לנסיך לבשל את מה שצדו. אלה ספרים שנשענים על המעשיות הקלאסיות, אבל יש בהם טוויסט שאמור להתאים לזמננו. הטוב לא טוב, הרע לא רע והנערה רוכבת על סוס ומכירה תיאוריות מגדר על בוריין.

אפשר להבחין גם בנסיונות להתאים את ספרי הילדים לעולם התקשורתי-שיווקי של האלף החדש. אם אנחנו לא יכולים להביס את כללי המשחק – אולי אפשר להצטרף אליהם. באזור הזה ניתן למצוא ספרי ילדים שמבוססים על סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ספרים שמקריאים את עצמם, ספרים-שהם-גם-משהו-אחר, כמו פאזל או משחק אלקטרוני. אם אני אתחפש לטלוויזיה, אולי לא יראו עלי שאני ספר.

לנוכח יצירי הכלאיים והנסיונות הדיגיטליים ליצור ספר שהוא גם משהו אחר, נוצרת תחושה שמישהו חושב שספר הוא מצרך שעבר זמנו וצריך להתאים אותו לדור החדש. מהי בדיוק ההתאמה הזאת? עדיין לא ברור, אבל מנסים.

הגל הרוחני והגל האקולוגי

כפי שהכתיבה הפוסט-מודרנית ניסתה לבצע התאמה לטף, אפשר לזהות נסיונות התאמה של אופנה נוספת של מבוגרים - הגל הרוחני. בניגוד למה שניטשה קבע, אלוהים לא מת, אבל מתברר שהוא הודי. ככל שהספרים הרוחניים דידקטיים יותר, כך בולטת הסיבה מדוע אינם מתאימים לגיל הרך.

האם אנחנו צריכים להגיד לילד לחיות "כאן ועכשיו"? להיות "אחד עם העולם"? הרי ילדים הם המאסטרים הגדולים ביותר בתחום. הם הרי המורים, לא התלמידים. אנחנו אלה ששכחנו מה שכל ילד יודע. לכן, בכל פעם שאני נתקלת בספר שמנסה להנחיל את עקרונות הרוחניות החדשה לילדים, אני מרגישה שזה הגיוני בערך כמו שיעור פיסיקה שאני אנסה להעביר לסטיבן הוקינג.

אופנה נוספת בספרי ילדים היא הגל האקולוגי. הנושא האקולוגי אמנם מתאים מאוד לילדים בגילאים שונים, אבל כמו כל ספרות עם אג'נדה נוכחת מדי, לפעמים המסר משתלט על האיכות הספרותית ואנחנו נשארים עם ספרות-פלסטיק (סליחה על הביטוי הבלתי מתכלה), שצידוקה היחיד הוא שהיא מצליחה לגדל דור שסוגר להורים שלו את הברז כשהם מצחצחים שיניים.

האחורה הוא הקדימה החדש

מול הנסיונות המהוססים, הלא מוצלחים תמיד, להמציא את הספרות של הדור החדש, ברורה ההקלה שבחזרה אחורה. השנים האחרונות התאפיינו בחזרה המונית לקלאסיקות עבריות ומתורגמות. הוצאות חדשות של סיפורים ישנים ומוכרים, דיג אחר יצירות נשכחות של יוצרים ידועים, לקטים ואנתולוגיות עם איורים חדשים, אינספור תרגומים חדשים - לפעמים לא יבש הדיו על תרגום חדש וכבר יוצא חדש ממנו.

לאה גולדברג, לוין קיפניס, אלתרמן, ילן-שטקליס, תרצה אתר וביאליק מעולם לא היו פופולאריים כמו היום. זו חוויה מבלבלת ומערפלת לעמוד מול מדפים עמוסי ספרים חדשים ולהחליט מה טוב, ואין כמו שם ישן ומוכר להרגיע את ההורה המבוהל (ואת המו"ל המבוהל), מול השפע.

כנסו! פרסימוס פאול שולטטטטטתתתתתת!!!

אפילו סופר כמו רוג'ר זילאזני, עם סדרת "אמבר" הבלתי נגמרת שלו, נחשב קצת פחות מסופרי מד"ב מבריקים כמו היינלין או ארתור סי. קלארק, שלא לדבר על אסימוב הפופולארי. במשך זמן רב חי המדע הבדיוני יותר בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע מאשר בספרות. ואז הגיע פוטר הצעיר ושום דבר כבר לא נראה אותו דבר.

יש משהו מקסים ומעודד בבני נוער שמשליכים את הדיאטה הספרותית שנכפתה עליהם בקטנותם ומעדיפים את הספרים שלהם בשרניים וגדולים. ספרי הפנטזיה הם ספרים שבהם הרעים הם באמת רעים. רעים מהסוג המרושע, שרוצים להחריב את העולם, לא פחות. וכדי להציל את העולם מפניהם, הטובים חייבים להיות טובים מאוד.

אם היינו נותנים לאנשי שיווק להחליט מה לכתוב לנוער, הם בוודאי היו מקטינים את מספר העמודים (כי מי קורא היום?), מגדילים את האותיות, מדללים שמות תואר ותיאורים (למי יש סבלנות?), הופכים את הספרים למקוטעים (כי הצעירים רגילים לקריאה מקוטעת במחשב) ואולי בכלל מבטלים את אגף ספרי הנוער ומעבירים אותו לפייסבוק.

הצעירים צחקו על כל התחזיות ההגיוניות בפרצוף. ז'אנר הפנטזיה, הפופולארי ביותר אצל בני הנוער, מורכב מאפוסים רחבי יריעה בני אלפי עמודים. פתאום, כשזה באמת מעניין, יש להם מספיק קשב וריכוז כדי להיכנס לעולם אחר, עולם של נומים ולפריקונים, אבירים ופיות, ערפדים ואלים יווניים, ולא לצאת ממנו עד שסטפני מאיירס ("דמדומים") משפריצה מטבעות זהב מהאזניים.

פריחת ז'אנר הפנטזיה מעידה על כך שגם לדור הס.מ.ס יש סבלנות לטקסטים ארוכים ומפותלים כאשר הסיפור מעניין מספיק. פרסימוס פאול (השם המקובץ שהמצאתי לסדרות ספרי פנטזיה לנוער כמו פרסי ג'קסון - ספטימוס היפ - ארטמיס פאול ורבים אחרים) לימד אותי בעשור שחלף, לא לנסות לנחש מהלכים ולהיזהר במיוחד מהספדים על ספרים ועל קהל קוראים.

הצמא הפתאומי, המפתיע, לסיפורים גדולים ורחבי יריעה ולגיבורי ענק מפוארים, יכול להרגיע אותנו, כי הוא מרמז על דור שגם אם האצבעות שלו כל הזמן על הסלולרי, הלב שלו עדיין במקום.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .