שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כלכלה לכולם: מה יידע הדור הבא?
    איך מפתחים את המנהיגות הכלכלית-חברתית הבאה שלנו? שלושה כותבים, משלוש תוכניות חינוכיות שונות, מנסים לאבחן מהי הבעיה של הנוער היום ומהו הפתרון שיביא לצמיחה נכונה של המנהיגים, המדענים ואנשי ההיי-טק של העשורים הבאים
    השקעה בעתיד מתחילה העבר / ד"ר עידו חברוני לשבור את המונופול / דניאל דורון מצוינות ולא הצטיינות / ליזה מלניק 

    בזמן שרובנו מתאמצים להבין את תלוש המשכורת ולהסתגל לרעיון שכל אזרח צריך לנהל את כספי הפנסיה שלו, יש החושבים כבר על דור העתיד: מה ידעו ילדינו על כלכלה? האם גם עבורם היא תהיה אסופה של גרפים, נוסחאות ומושגים בלתי ברורים בלועזית?

     

    ואולי בכלל הדור הבא יתייחס לכלכלה כמו שאנחנו מתייחסים לאלקטרוניקה - כאל כלי שכל אדם בעולם המערבי חייב לדעת להיעזר בו כדי לנהל את חייו. האם צריך להשקיע במעטים המצויינים או להעניק לכולם ארגז כלים אחיד? האם ידע כלכלי מורכב מנוסחאות או מערכים חברתיים? שלושה כותבים, שלוש גישות שונות שמיושמות כבר היום.

     

    השקעה בעתיד מתחילה העבר / ד"ר עידו חברוני

    כשחושבים על נוער, חושבים באופן טבעי על העתיד, ו"עתיד" מתורגם אצלנו באופן כמעט אוטומטי למונחים של מחשבים מהירים, ננו-טכנולוגיה, הנדסה גנטית ורשתות וירטואליות. אם זהו העתיד, נדמה שמדינת ישראל צועדת בכיוון הנכון. אנחנו מעצמת היי-טק, יש לנו לא מעט זוכי פרס נובל, ויש אצלנו עשרות תוכניות לנוער שוחר מדע, ליזמים צעירים ולסטארט-אפיסטים קטנים.

     

    למרות הטון הציני, אני לא מזלזל בחשיבותן של התוכניות האלו. מדינת ישראל בהחלט צריכה להשקיע בביסוס עתידה המדעי והטכנולוגי. הבעיה שמטרידה אותי היא שמרבית התוכניות האלו אינן עוסקות בתוכן של חיי העתיד. כיצד נדאג שבמדינה המתקדמת שתצפה כאן לדור הבא יחיו אזרחים טובים יותר? כיצד נעניק לילדינו מציאות חברתית מתוקנת יותר ומרחב פוליטי יציב יותר, שבלעדיהם אין שגשוג - גם לא כלכלי?

     

    אנחנו עתירי טכנולוגיה מתקדמת ומעוטי יכולת הגותית, מוצפים באינפורמציה אך חסרי אוריינטציה, דוהרים כרכב שטח חדיש, ממוזג ומאובזר אך נטול מצפן. לאן נגיע?

     

    מורשת - המפתח לחיי משמעות

    אני מאמין שהשקעה בעתיד מתחילה בלימוד העבר. העיסוק במסורות העשירות המרכיבות את הזהות הישראלית – המורשת היהודית, ההגות מערבית והמחשבה הציונית – הוא בעיניי המפתח לחיים של משמעות והוא בסיס הכרחי לפיתוחה של מנהיגות ישראלית כלכלית-חברתית צעירה.

     

    הפילוסופיה של אפלטון, סיפורי המקרא, הגותו של הרצל, מחשבת חז"ל, מחשבה מדינית, כל אלה נושאים רלוונטיים לעתידה של מדינת ישראל לא פחות מאשר נוסחאות מתמטיות ויסודות הטבלה המחזורית.

     

    מניסיוני בעבודה עם בני נוער למדתי שבניגוד לתדמית התיכוניסט המצוי, הם יכולים בקלות לשקוע בחיפוש אחר הקשר בין תורת האידיאות האפלטונית למציאות הישראלית, לבחון כיצד אפשר ללמוד מהרצל על חיבור בין חזון לקריאת מציאות מפוכחת, ולתהות מה ניתן להסיק מוויכוח תלמודי על החופש שלנו לקבוע את גורלנו.

     

    השאלות ה"גבוהות" האלו, הנראות לכאורה מנותקות מהמציאות, חיוניות לא פחות מהשכלה מתמטית וכשירות טכנולוגית. השקעה בחינוך מדעי תקדם מן הסתם את היכולת שלנו בתחום ההנדסה הגנטית, אך מי ייתן למדען כלים להתמודד עם ההשלכות של המחקר שלו על החיים האנושיים בעוד 100 שנים? ומה ייתן לפוליטיקאי קריאות כיוון בנושאים של צדק חברתי שמדע הכלכלה אדיש להן? באילו כלים ימדוד הסטארט-אפיסט את השינוי החברתי שמחוללות הרשתות הוירטואליות שהוא מפתח? שאלות אלו נמצאות מחוץ לתחומו של המדע אבל נוגעות לחיים שלנו. קידומם של בני נוער שיש להם נטייה לעסוק בשאלות האלו חיוני להתפתחותה של חברה טובה יותר.

     

    כלכלה וטכנולוגיה - כוחות טבע

    לא רק מי שמתעתד לעסוק במדעי הרוח זקוק להכשרה כזאת. אני סבור שלימוד כזה צריך ליטול חלק משמעותי גם בהכשרתם של איש העסקים, המדען ואיש ההיי-טק. בעולם כיום יש נטייה לראות בכלכלה ובטכנולוגיה מעין כוחות טבע המתפתחים מעצמם. וכמו ביחס לטבע, האדם צריך ללמוד את החוקים של כוחות אימתניים אלו ולשרוד בתוכם או להיאבק בהם.

     

    לאנשי השוק הכלכלי יש נטייה לבחור בדרך ההישרדות הדרוויניסטית: החזק שורד והחלש קורס. אנשי הרוח והחברה נוטלים פעמים רבות את תפקיד המאבק בכוחות השוק. זהו מצב בעייתי. ככלות הכול, הכלכלה אינה כוח טבע אלא מערכת אנושית; הטכנולוגיה נועדה לשרת את האדם ולא לשעבד אותו. האתגר שלנו הוא להפוך את המערכות האלו לאנושיות יותר מבפנים. לשם כך יש להכשיר מדענים וטכנולוגים שיש להם תשתית תרבותית רחבה, שיכולים לשאול כיצד משפיעה הרשת הווירטואלית על ההוויה האנושית, ושאינם משאירים את אנושיותם מאחור בכניסתם למעבדה.

     

    ד"ר עידו חברוני הוא מנהל אקדמי של "רימון – הגות ישראלית צעירה", תוכנית התיכוניסטים של מרכז שלם, וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות.

     

    תוכנית "רימון", המופעלת על ידי מרכז שלם, בוחרת קבוצה קטנה של כמה עשרות בני נוער, העוברת, במהלך כשנתיים, סדרת סמינרים בסוגיות אתיקה, היסטוריה, פילוסופיה, ציונות, יהדות ועוד.

     

    חזור למעלה
    לשבור את המונופול / דניאל דורון

    לאחרונה נפגשתי עם צעירים מצטיינים יוצאי צבא שחזרו מחו"ל אחרי שמכרו שם, בקניונים, מוצרים ישראליים. היו להם המון סיפורים על הקלות שבה הם "סידרו" את הלקוחות הזרים, למשל על-ידי מתן עודף לא נכון - מה שבגסות אפשר לכנות גניבה.  

     

    סיפורים על התחמנות של ישראלים בעולם העסקים באים ממקורות רבים והם צריכים להדאיג אותנו לא רק מפני שהם מוציאים לישראל שם רע בעולם. אין מדובר במקרים בודדים של חוסר יושר אלא בהתנהגות שגרתית הנובעת מאמונה בסיסית כי מסחר יסודו בהונאה וב"ניצול". 

     

    האמונה הזו מעוגנת באתוס הישראלי המבטא עוינות, בין אם היא מודעת ובין אם לא, כלפי כלכלת השוק. הישראלי רואה בכלכלת השוק ג'ונגל, ביטוי לאינדיבידואליזם אנוכי, אנטי קולקטיבי ואנטי שיוויוני, המעודד "נצלנות" ולא תפיסת עולם המאפשרת לכל בני החברה להתקדם בצורה שיוויונית. הישראלי מאמין מילדותו שכל עיסקה מסחרית היא משחק סכום אפס, וכל מי שמרוויח עושה זאת על חשבון זולתו, המפסיד. זו נבואה המגשימה את עצמה, כי המתייחס למסחר כעיסוק נצלני ינהג בצורה בלתי הוגנת. 

     

    הקשר בין הון לשלטון

    העוינות כלפי הכלכלה החופשית מתבטאת בעוינות כלפי יזמות, כלפי לקיחת סיכונים וכלפי עשיית רווח. יש הטוענים שזו אחת הסיבות לכישלונם של הישראלים להקים חברות ענק מההמצאות האדירות שלהם, לנטייה שלהם למכור את המצאותיהם בשלב מוקדם מדי. עוינות כלפי עולם העסקים ה"נצלני" (כפי שהוא באמת בארץ) גם מצדיקה את השתלטות הפוליטיקאים על הכלכלה בתואנה שהם מתקנים "כשלי שוק". כך נוצר הקשר הרע בין "הון-לשלטון" המשחית את הכלכלה ואת הפוליטיקה. 

     

    אנחנו נוהגים להתגאות ביוזמות היי-טק נועזות, יזמים מבריקים, תעשייה מובילה בעולם כמו חברת טבע או זוכי פרס נובל. מנגד, מוזכרת ההתדרדרות במערכת החינוך והחשש שאולי בקרוב לא יהיו לנו יותר מצטיינים כבעבר.

     

    המעיין בנתונים, מבין, שזו אינה התדרדרות אלא חוסר מימוש, כבר שנים רבות, של הפוטנציאל הקיים באמת, שהוא הרבה יותר גדול. בשיטה הכלכלית בישראל, שיש בה הון אנושי מהטובים בעולם, ושהושקעו בה למעלה משלוש מאות מיליארד דולר זרים, העובדים המוכשרים מייצרים רק ממחצית מהתפוקה הממוצעת של העובד האמריקני. כתוצאה מהכשל הזה העובד הישראלי משתכר שכר בושה של כ-7,000 שקל לחודש, וכלל איננו מסוגל "לגמור את החודש". ההתדרדרות הנמשכת של מערכת החינוך שלנו מחריפה את הבעיה. על מנת להגביר את הצמיחה הכלכלית בישראל יש לעשות מהפכה בחינוך.  

     

    אח, איזו מהפכה?  

    התפיסה הסוציאליסטית ששלטה בציונות שיכנעה אותנו שהממשלה, המבטאת כביכול את רצון הכלל (האלטרואיסטי; בניגוד לרצון היחיד האגואיסטי), היא כלי מצוין להגשמת מטרות חברתיות. זאת על אף שנים של ניסיון, ולא רק בישראל, ובזבוז של מאות מיליארדים, שהוכיחו שהממשלה, והבירוקרטיות המסואבות שלה, נוהגים לפי שקולים פוליטיים. היא מרצה קבוצות לחץ ואינה מייצגת את "טובת הצבור". ממשלות בקושי מצליחות לפנות זבל. הן אינן מצליחות למלא בהצלחה אפילו חלק קטן מתפקידיהן המובהקים: שמירה על החוק ועל הביטחון, אך אנו מתעקשים שינהלו לנו מערכות חינוך ובריאות טובות.  

     

    רק תחרות יוצרת מערכות יעילות. תחרות אינה קיימת בתוך מונופול ממשלתי גם אם הוא מתיימר לעסוק בחינוך.

      

    המונופול הממשלתי דרדר את החינוך והביא לכך שמורים ותלמידיהם מקבלים ללא עוררין אופנות מחשבה שנרכשו בבתי ספר לחינוך שהם חממות לאידיאולוגיות רגרסיביות. זהו חינוך שיש בו רק דוגמה אחת שליטה. כל אלה מעודדים זלזול בידע התרבותי ובניסיון הנרכש מן ההיסטוריה כאילו היו סתם "נרטיבים".

     

    החזון הציוני ביקש לעשות אותנו לעם של יצרנים. במקום זאת - מערכת החינוך מעודדת תלות בממשלה, בהטבותיה, במערכת הסעד שלה, ובקיצור - במשטר החלוקה. היא דוגלת לכאורה בשוויוניות אך בפועל מלבה תפיסת "מגיע לי" תלותית, לא עצמאות ולא שאפתנות, לא תחרות ולא מצוינות – כל אלה מושמצים כ"מצליחנות" או רדיפת בצע. היא גורמת לישראלים לזלזל בערכים בורגניים כמו כבוד למסורת ולסמכות של בעלי ניסיון וידע, לעבודה יסודית, לדייקנות, למשמעת עצמית ולנורמות של לבוש ונימוס.

     

    שבירת המונופול הממשלתי

    לא נוכל להכשיר את צעירנו להצליח בהתמודדות עם עולם מתפתח ותחרותי וברור שלא ניצור תנאים להתפתחות של מנהיגות עסקית, כלכלית וחברתית חדשה אם לא נתקן את העיוותים שנוצרו במערכת החינוך שלנו. התיקון יחייב שבירת המונופול של הממשלה, הממסד החינוכי וארגוני המורים ההורסים את מערכת החינוך, על ידי פתיחת שוק החינוך לתחרות.  

     

    אפשר להשיג ביזור, בחירה ותחרות בחינוך בעזרת שיטת השוברים שהציע חתן פרס נובל בכלכלה הפרופסור מילטון פרידמן עליו השלום. השוברים ינתבו את כספי המסים שהממשלה מייעדת לחינוך לא דרך הבירוקרטיה אלא דרך ההורים שבעזרת ה"שובר" יוכלו לרכוש חינוך לילדם בכל בית ספר שירצו, כך שבתי הספר יצטרכו להתחרות על קבלת תלמידים.

     

    הם גם יאפשרו לסייע לתלמידים המגיעים מבתים ומאזורים חסרי אמצעים בעזרת שוברים בעלי ערך גבוה יותר, וכך יעצימו את כוח "הצרכן" במערכת החינוך ויעודדו בחירה ותחרות. בלי רפורמה יסודית כזו תיקונים ב"טכנולוגיה" של החינוך בלבד לא יביאו לשיפור המיוחל.

     

    דניאל דורון הוא מנהל המרכז הישראלי לקידום כלכלי וחברתי.

     

    המרכז הישראלי לקידום כלכלי וחברתי, מפעיל מזה כעשור תוכניות העשרה לתיכון ולסטודנטים בתחום הכלכלה והחברה, שנועדו לתת מושגי יסוד, לפתח דיונים ולעורר את המחשבה.

     

    חזור למעלה
    מצוינות ולא הצטיינות / ליזה מלניק

    במבט כולל על הנתונים מתקבלת תמונה לא נעימה: ירידה בהישגי התלמידים בישראל, הקושי בטכניון (כסמל לחינוך המדעי בישראל) ובמקומות אחרים "למלא את השורות" בסטנדרט גבוה מספיק, החשש מפני התפוררותו של ענף ההיי-טק ובריחת המוחות הטובים בעיקר לאמריקה.

     

    הטיעון המרכזי לגורם לכל אלה הוא "הולך ופוחת הדור". הילדים ריקים מתוכן, הטלויזיה והאינטרנט לוקחים אותם למחוזות נמוכים ואנטי אינטקלטואליים. אכן, אם המציאות היא כזו, יש חשש גדול שלא יצמחו כאן פקידי אוצר בכירים, מפתחי המצאות טכנולוגיות, מדענים ומנכ"לים.

     

    אוכלוסיית התלמידים משתנה?

    אולם, כיצד ייתכן שבמקומות מסוימים כן מתחולל שינוי? איך יש בתי ספר או כיתות שבהם אנו פוגשים נערים ונערות מרגשים, רחבי אופק ומחוברים לארצם בעוד שבאחרים אין זה כך? ואיך קורה שיש בתי ספר שעוברים שינוי, והופכים להיות בית גידול לאזרחים ערכיים, מובילים בחברה? איך תהליכים כאלה התחוללו בבתי ספר במגדל העמק, דיר חנא או בכפר הירוק? האם משתנה אוכלוסיית התלמידים?

     

    התשובה אינה נמצאת בתלמידים - אלא במנגנון, בתפיסת הלימוד ובמערכת שמסביב: הורים, מורים.

     

    התלמידים אינם צריכים להשתנות. בבית הספר יש היעדר משמעת ואין סמכויות מספיקות למורה, התערבות ההורים היא מטוטלת שבעבר גיבתה את המורה לחלוטין (לעתים קרובות מבלי לשמוע את התלמיד) וכיום – יותר מדי, היא מגבה את התלמיד על חשבונו של המורה.

     

    אחד המכשולים הקשים ביותר לבניית המנהיגות הבאה בתחומי המדע, הכלכלה והחברה בישראל הוא הקוטביות הגדולה מדי בכיתות. אין שיח בין החלש לחזק ויש פערים בלתי ניתנים לגישור. נוסף על כל אלה שוררת צפיפות תלמידים בכיתות, שאינה מאפשרת התייחסות לכל אחד.

     

    "הולך ופוחת הדור"

    במובן אחד צודקים הטוענים על "הולך ופוחת הדור" – הסיפוק המיידי שמעניקים האינטרנט, קצב החיים המהיר והטלויזיה יוצרים הרגל גרוע לצרוך חומר לעוס, קלות גירויים וסיפוקים מיידים. דבר שמערכת החינוך עצמה מזינה.

     

    ברור כי על מנת לגדל את הדור הבא של המובילים במשק, בכלכלה ובמדע יש צורך בתחושת שליחות אמיתית. זו תחושה שיש לחלק מן המורים, אבל רבים אחרים בוחרים את המקצוע מתוך נוחות. מעבר לכך יש צורך בהתמקצעות - פרופסיה (כמו פיסיקה או מתמטיקה) במקצוע הנלמד שעדיפה על תואר שני.

     

    התמקצעות זו גוררת ממילא תנאי שכר הולמים יותר, ועליה יש להוסיף דיפרנציאציה - תגמול של מורים על פי מדדים ותפוקות. מערכת כזו תיצור משיכה ממילא של כוחות טובים יותר כפי שקרה בכל מקצוע שבו עלו דרישות הסף, שבו יש תגמול על הצלחות.

     

    במרכז הפילוסופיה החינוכית הנכונה לטעמי יש להחליף את המונח "הצטיינות" למונח "מצוינות" – אך לא בפרשנות הבנאלית והשחוקה אותה התרגלנו לשמוע - הצטיינות מעודדת השגים של כל אחד לעצמו. מצוינות= ערבות הדדית לסובבים ולקבוצה ומערכת ערכים המלמדת על עקביות ונחישות למצות את מה שיש בך ובסביבתך.

     

    הפירוש הנכון של מצוינות הוא להציב אתגרים אינטלקטואלים למדוד אותם. לחזור למבנה כיתות הומוגניות מבחינה לימודית, ללמד לחקור ולפתוח הסקרנות. על אלה יש להוסיף הקפדה נכונה על גבולות, חוקים ומשמעת עוד מגן הילדים ללא פשרות ואפס סובלנות לאלימות. בצד הפיסי – כדאי לחשוב על יצירת רצף חינוכי שבו גן הילדים, 7 שנות היסודי ושנות החינוך הגבוה הם באותו המוסד – דבר המעמיק את תחושת השייכות.

      

    כולנו מכירים את הכח החברתי שלנו. הפילוסופיה החינוכית שתוארה כאן, מעניקה כח חברתי עצום לקשר בין האנשים, לקשר עם הסביבה. כדי לתמוך בה, בית הספר חייב להיות חלק מן הקהילה. כל תלמיד חייב לפעול למען הקהילה שלו כהרגל מגיל צעיר.

     

    הסביבה – בכל מעגל, תחזיר לו לא רק בקשר חם ובהכרה אלא גם במפגש עם מפעלים בסביבת בית הספר, במפגש עם מודלים לחיקוי – שיחות, דיונים ואינטראקציה עם מדענים מצליחים כמו שפע זוכי הפרסים ובראשם זוכי הנובל "מתוצרת" ישראל שגם הם מ"הסביבה", בביקורים באוניברסיטה וחשיפה לנפלאות המחקר.

     

    אינטראקציה כזו מעצימה את כוחה של ההשתייכות ויוצרת מצב של חיבור טבעי בין התלמיד, אחר כך האזרח, למדינה.

     

    ליזה מלניק היא מנהלת תוכניות העצמה במופ"ת.

     

    מופ"ת החלה כעמותת הורים לפני 17 שנה וכיום היא משולבת בתוכניות לימוד מתוגברות ייחודיות בכ-200 כיתות בחינוך העל יסודי, שנועדו לקדם מיצוי פוטנציאל בתחומי המדעים והמתמטיקה תוך שימת דגש על ערכי קהילה כחלק מתרבות הלימודים. 

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משחקי ילדים. נוסחאות או ערכים חברתיים?
    צילום: liquidlibrary
    מומלצים