"אני יודעת עליך הכל...", לחשה המסתורית באוזני
הרחוב היה קפוא, אבל לא היה לי אכפת. הדבר היחידי שעניין אותי באותו הרגע היה לדעת אם היא דיברה אמת. לא יכולתי לקחת את הסיכון שישנו אדם אי שם שבאמת יודע עלי הכל. המחשבה על עצם הסכנה שבכך הטרידה אותי. סיפור לסוף השבוע
לאדם תכונה נפלאה – היכולת לעוות פרטים ולשנותם לפי רצונו. סיפורים קטנים הופכים לאגדות, והמילים יודעות להתחבר זו לזו בתוך דמיוננו עד שלא תמיד ברור מהי המטרה העומדת מאחורי המעשיה ומול מה אנחנו עומדים. בסופו של כל תהליך ישנה אמת אחת ויחידה.
הרצון להכחיש או ליפות את המציאות יודע לעטוף את העובדות במסיכות מטעות של מאורעות אחרים, אבל כשהזמן עובר, גם הכיסוי היפה ביותר מתבלה ונקרע, חושף מאחוריו את זו שחיכתה להיראות מול העולם במלוא הדרה ובדממת ניצחון תהלך בינינו, חושפת את שידעה כל השנים, נותנת לנו להשתאות מטוהרה, גורמת לנו לקנא בה על עצם פשטותה הכנה. יותר מכל, עולה השאלה אם יש טעם לנסות לצעוד בשביל אחר, כשבסוף הכל כה ברור, ובמבט אחד היא אומרת לנו כי האמת גורלה פשוט להיות.
"אני יודעת עליך הכל...", לחשה באוזני, כך, משום מקום, ויכולתי לחוש בה מתרחקת במהירות. גם אם הסיכוי שדיברה אמת היה אפסי, לא יכולתי לקחת את הסיכון. עזבתי את כוס הבירה וכשאני טופח על גב חברי לשולחן, מסמן להם בידי שאני חייב לרוץ, ודלקתי אחריה.
הרחוב היה קפוא, אבל לא היה לי אכפת. הדבר היחידי שעניין אותי באותו הרגע היה לדעת אם היא דיברה אמת. לא יכולתי לקחת את הסיכון שישנו אדם אי שם שבאמת יודע עלי הכל. המחשבה על עצם הסכנה שבכך הטרידה אותי. יכולתי להבין כיצד הסקרנות תגרום לאדם למשוך עוד ועוד בקצה חוט המידע שגילה עלי, אבל לדעת הכל?
איפה היא לעזאזל, מלמלתי לעצמי, מדליק סיגריה ומשכנע את עצמי שהאש שלה תפשיר את גופי הקופא. התהלכתי עצבני, מחפש אחריה בכל פינה.
"עברה כאן הרגע בחורה?" שאלתי זוג שישב מחובק על ספסל ציבורי, קולט שכלל לא הספקתי באמת לראות אותה. רק הקול שלה נצרב עמוק בזכרוני, קול בטוח בעצמו. "אני יודעת עליך הכל", אמרה לי. כיצד היא יכולה להרשות לעצמה?
דמיינתי אותה עוקבת אחרי בעיניה
עוד סיפור:
הפתעה: האמת שלך קופצת פתאום מהקופסה
צבי יוליס
זה הזמן. זה הרגע. הוא לא יחזור. האמת יכולה להכות בך רק פעם אחת, וכל מה שקורה לפני וכל מה שקורה אחרי הוא רק מתאבן או קינוח לארוחה היחידה שיכולה להשביע את אותה תחושת רעב בלתי נשלטת הידועה גם בכינוי "חיי אדם".
שעות חיפשתי אחריה, נכנסתי אל חצרות בניינים ישנים ומקומות בילוי שונים, דמיינתי אותה עוקבת אחרי בעיניה כשניסיתי להבין היכן תתחבא מפני אחד שכמוני.
הדלקתי סיגריה ועוד סיגריה, והתסכול התחיל לבעבע ממני. "היכן את, גיבורה גדולה?" צעקתי אל השמיים. כשהעוברים והשבים ברחוב הסתכלו עלי כעל משוגע - צעקתי גם עליהם. "אתם לא מבינים, היא חושבת שהיא יודעת עלי הכל!" ניסיתי להסביר עולם שלם במשפט, נתקל במבטים מרחמים שרק גרמו לי כעס ומרמור.
ואז הבנתי. אם היא יודעת עלי הכל, הרי שהיא יודעת היכן אחפש אותה. אם היא יודעת כיצד מוחי עובד, בוודאי שתוכל להתחבא ממני לנצח, ולכן אם תרצה שאמצא אותה יהיה הדבר תלוי רק בה. היא הרי יודעת עלי הכל.
"את יודעת שבקרוב לא יהיה לי עוד אכפת אם אמצא אותך או לא", המשכתי לצעוק אל החשכה התלויה מעל ראשי, יודע שהיא שומעת ומרגישה כל מילה בקירבה. "את יודעת שלא ארדוף אחרייך מעבר ללילה הזה". הרגשתי שאני כועס עליה, מוותר לעצמי כשאני מוותר לה.
הדלקתי עוד סיגריה, בפעם המי יודע כמה באותו לילה, ואולי גם שתיתי עוד משהו מעבר לאותה הבירה שעזבתי בזמן שהגיעה כך משום מקום ולחשה אל תוך אוזני מה שלחשה. תחושת שלווה השתלטה עלי, הבנתי שגם אם אלחש תשמע אותי, שגם ללא מילים וללא קול תדע בדיוק את כוונתי, כי היא יודעת עלי הכל.
"אני לא יודע למה אני מדבר איתך בכלל", פניתי אליה, בעודי יושב על הספסל לבדי. "לא מגיע לך שאתייחס אלייך בכלל". לקחתי לעצמי עוד כמה שניות לסדר את המילים.
"בחורה כמוך, שמתחבאת לאחר שהבינה אותי? מה אני אמור לחשוב על עצמי? מה זה בעצם אומר עלייך?" התחלתי לצחוק, מבין שיש סיכוי סביר שאני באמת מדבר לעצמי.
"אם הבנת עלי הכל ואת בוחרת להמשיך לצפות בי מהמרחק, אז את יכולה ללכת לעזאזל..." לחשתי אל תוך האוויר הקר. כיביתי את הסיגריה והתחלתי לצעוד אל עבר הבית, מותש ממרדף צללים לא ברור.
"חבל..." שמעתי את אותו הקול כשסגרתי מאחורי את דלת ביתי.
"היכן את?" פניתי אל עבר הקול
קפאתי על מקומי, לא ראיתי מולי דבר. "היכן את?" פניתי אל עבר הקול, מחכה שחלקיקי האוויר יתאגדו לכדי גוף אשה.
"אני כאן, לידך", ענתה לי, ולפתע הרגשתי יד חמימה מלטפת אותי. "כל הלילה הייתי לידך, אתה פשוט לא הבחנת בי". היד המשיכה לגעת בי, חודלת מתנועת הליטוף ונחה על חזי, חשה את לבי. "כשיצאת אל הרחוב יצאתי אחריך, וכשצרחת אל השמיים עניתי לך, אבל נראה שאינך יודע לראות או לשמוע אותי. קיוויתי שאחרי שלמדתי עליך הכל, תדע אתה עלי לפחות מעט". שמעתי אכזבה בקולה, היד הפסיקה לגעת בי.
"אני רוצה לדעת עליך הכל", אמרתי לה, מושיט ידי ונתקל רק באוויר. מחכה לתגובתה.
"אני מצטערת", ענתה לי בקולה הנעים, "נראה שאתה לא מוכן לזה עדיין..." היד שוב נגעה בי, תומכת בלחיי, בזמן שחשתי מגע שפתיים חמות על שפתיי.
יד בלתי נראית פתחה את דלת ביתי, ודמות בלתי נראית עוד יותר עברה דרכה החוצה, מותירה אחריה דלת פתוחה וזכרון נשיקת פרידה מאחת שפספסתי רק מפני שלא ידעתי כיצד לראות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
