הפתעה: האמת שלך קופצת פתאום מהקופסה
זה הזמן. זה הרגע. הוא לא יחזור. האמת יכולה להכות בך רק פעם אחת, וכל מה שקורה לפני וכל מה שקורה אחרי הוא רק מתאבן או קינוח לארוחה היחידה שיכולה להשביע את אותה תחושת רעב בלתי נשלטת הידועה גם בכינוי "חיי אדם". סיפור
יום אחד מציצה אליך מתוך קופסת הפתעות שנפתחת בקפיץ האמת שלך. מחופשת אולי כליצן, או כגמד ארוך-אף או כדביבון בעל עיני דבש טובות, ובכל זאת, האמת האחת והיחידה ששייכת כל כולה, לך.
אתה יושב על הכורסה הנוחה בחדר המגורים הנוח בדירה שבה אתה גר מזה זמן ומביט בקופסה הריבועית שמתוכה זינקה עכשיו, זאת שלא ציפית לה.
הלב שלך הולם.
זה הזמן. זה הרגע. הוא לא יחזור. האמת, תלמד מאוחר יותר, יכולה להכות בך רק פעם אחת, וכל מה שקורה לפני וכל מה שקורה אחרי הוא רק מתאבן או קינוח לארוחה היחידה שיכולה להשביע את אותה תחושת רעב בלתי נשלטת הידועה גם בכינוי "חיי אדם".
אתה מישיר אליה מבט. היא מתנועעת קלות על גבי סליל המתכת שהזניק אותה עד קרוב לפרצופך. היא צבעונית. עטוית בד. יש בה משהו שנראה מוכר והרבה מן הזר. אתה לוחץ אותה פנימה בחזרה לתוך הקופסה וסוגר את המכסה. היא נדחסת. מחכה.
אתה שואל את עצמך, האם יכול להיות שכך תישאר, שוכבת במקומה, בשלוות הקסמים שבביתה בעל שש הדפנות?
כן, אתה אומר בביטחון. מביט בקופסה המאוירת שאותה אתה מניח בשמחה על ראש השידה.
החלון נפתח. אולי זאת הרוח. ציפור מתיישבת על אדן החלון, מבשרת את בוא האמת. "צוויץ, צוויץ".
אתה מביט לאחור. דלת הקופסה נפתחת, והאמת שוב קופצת מתוכה.
אתה מחייך, חושב שזה משחק נחמד. "צעצוע בעל ערך אישי", כך אתה מגדיר את זה.
אתה סוגר את המכסה מחדש ואת החלון. נזכר בכמה דברים שרצית לטפל בהם. מכין רשימה לפי סדר החשיבות. בעדיפות עליונה, לנקות את התריסים המטונפים. לטאטא את הרצפה. לקפל את השטיח. להזיז רהיטים מפה לשם.
הקופסה שוב נפתחת. האמת מתפרצת.
אתה מעט חסר סבלנות אליה ברגע זה. סוגר אותה במשיכה אחת.
רשימת העניינים החשובים מתעכבת. אתה זוכר שיש עוד דברים שרצית לטפל בהם אבל לא זוכר מהם. כשאתה זוכר ש, אבל לא זוכר מה, הזיכרון הופך לכלי בידיו של התסכול.
כן, אתה מתוסכל, אז מה?
ביד אחת אתה סוגר את המכסה של הקופסה ברגע שהיא קופצת מול פניך. בזווית העין כבר ראית את זה קורה. הרגשת לכל אורך האצבעות.
"לא עכשיו", אתה ממלמל, כמעט כועס.
החוכמה של הליצן היא להגיח בדיוק ברגע שבו הקהל לא מחכה לו. לגרום לקהל לשנות את כל מה שחשב עד לאותו רגע. להעציב את הקהל. לשמח אותו. להוציא את האנשים מסכנת ההירדמות.
השקר תמיד מעייף יותר מהאמת
לא, אין סיכוי שתירדם, למרות שאתה עייף. השקר תמיד מעייף יותר מהאמת. אתה נזכר שאתה צריך לקנות שתי קופסאות תירס, דג לארוחת הצהריים, תבלינים.
הקופסה הזאת בטח מקולקלת, אתה חושב. האמת שוב קופצת מולך.
אתה סוגר את הקופסה בחבטה. מכה בה שוב גם כשהיא כבר סגורה. מעניש אותה. את מי אתה מעניש? את מי? את הקופסה? באמת! ואחר כך אתה מתפלא שאין בך שום תחושת גבורה?
זמן לשטוף את הרצפה. עכשיו. הקופסה לא נעלבת. זאת רק האמת שקופצת מתוכה. אתה ממלא דלי במים, משתדל לא להביט לכיוון השידה. הסמרטוט מתיישב על כף רגלו היחידה של המגב, ויחד הם מבריקים את הרצפה שהיא האדמה שעליה אתה הולך רוב שעות היממה. דבר לא צומח על האדמה הזאת מלבד גרגרי אבק שאפשר ללקט בכל עונות השנה. רוב האבק שבבית הוא תאים מתים של עור. העור שלך. זאת עובדה שאין לה חשיבות כרגע, אבל אלה בדיוק העובדות שאתה מחפש, כי כל השאר... כל השאר זה מה שמחכה שם, מול עיניך, כשאתה נתקל במגב, פתאום, ומחליק ונופל, וכמעט משתטח אבל מצליח להיאחז, במה, בקצה השידה, ואת מה אתה מפיל? את מה?
האמת שוכבת לידך.
אתה מחליט לשנות כיוון. זה לא ישנה באמת, אתה יודע. אתה סוגר את הקופסה בשקט, ברוגע.
לא, זה לא משנה. זה אותו הקפיץ, אותה הקופסה, אותם האיורים, אותם פני ליצן הזויים או אותו מבע זועף של הגמד בעל השיער המדובלל. כמה שלא תסובב את הקופסה, הם הרי יהיו שם. יציצו לעברך. כן, גם אם תניח את הדמות כשעורפה אליך.
הקירות הם מראות ענק בזמנים שכאלה, והעיניים הן רק סימן למה שאפשר לראות גם בלי לפקוח אותן כלל ובלי לכוונן אל מקום כלשהו.
זמן להתנשף. העייפות נוסעת במכונית מהירה בכביש מקביל כשמנסים לא להביט בפני האמת. כן, נגיד שאלה פני ליצן. או שאולי בכל זאת גמד או דביבון?
לא, זה לא חשוב.
הם מחפשים אותך.
אתה סוגר את הקופסה. מחכה. הנשימות ממהרות למסיבה שמישהו הזמין אותן אליה ללא ידיעתך. קנאי.
הליצן קופץ. אתה סוגר. מוכנית, אתה סוגר. כבר לא יכול לעמוד בזה. השערות שלך סומרות. השרירים מתקשים. אולי העצמות מתפוררות בלחץ.
שתה משהו.
אולי אחר כך.
הליצן קופץ. הוא מחייך אליך. חיוך אווילי מעט. האם האמת שלך אווילית?
תסגור!
אתה סוגר. יש לך כמה שניות של שקט. שיטת העבודה עכשיו היא ליהנות ממה שיש. מהשניות הטובות עד ש...
הליצן שוב קופץ.
אולי פטיש? ואם הוא יקפוץ גם אז?
אתה מישיר מבט. מישיר אליו מבט. לא סוגר את הקופסה.
הוא מפחיד אותך? מאיים עליך? תביט! תביט בו עוד!
בסך הכל האמת של חייך. של חייך הפרושים במלואם. איזה שיער מעניין יש לליצן הזה. לא הסגנון שלך. השפתיים דקות מדי. לחיים נפוחות. עיניים... כן, יש לו מבע דומה לשלך. מה זה אומר? הוא מצליח להפחיד אותך? מאיים עליך באיזו צורה? תביט! תביט בו עוד! יש משהו מרפא בלעמוד מול רוח רפאים, למשל, כך סיפרו לך פעם. זה התחיל כשקר, אמנם, אבל מי אמר שלא היה בזה גם מעט אמת. בדרך כלל זה וזאת הולכים יפה ביחד.האמת שלך חיוורת מעט, אבל לפחות היא משתדלת לחייך. האם זה חיוך נימוסי? חיוך שמכין לבאות? שמבשר טוב, שמבשר רע? כאילו שאינך יודע...
חששות.
האמת מתבלת את עצמה בחששות. זאת הדרך שלך לשפר את הטעם ואת הניחוח שלה. יש אנשים תתרנים, בכל מה שנוגע לה. ובכלל.
אתה גיבור.
אתה מביט בה.
היא נושמת.
כמוך.
אתה יודע מה לעשות.
המחשבות נופלות כמו קוביות של דומינו. אחת מפילה את רעותה, וזה מתחיל לנוע.
אוקיי, אתה אומר. אוקיי. אוקיי, אתה אומר, ושוב אוקיי. הכל בשליטה. היא לא מפחידה אותך. אתה פונה לעבר הדלת, פותח את הדלת ורואה את חדר המדרגות. אתה עושה צעד או שניים לתוך חדר המדרגות ומחוץ לדירה.
המדרגות האלה יפות מאוד. נבנו בשנות ה-30 של המאה שעברה ויש להן סגנון שאבד לאלה שבונים דירות בימינו. משהו אמיתי, ללא ספק. אתה מגשש בחשיכה אחר המדרגה הראשונה בדרך למטה. הנה אתה מוצא אותה. מכאן הדרך למדרגה שתחתיה ולבאות, מתקצרת במהירות.
אתה יורד במדרגות.
אתה רץ.
זאת ריצה מטורפת.
חמש קומות בסך הכל. מזל שהמעלית מקולקלת מהבוקר, כי אחרת היית נחשב כמשוגע, או משהו כזה.
אתה בורח. עכשיו אפשר להגיד את זה.
יש הקלה בחדר המדרגות.
קל למדרגות, קל לחלונות האיוורור, לארונות החשמל, לצינור כיבוי האש ולתאורת החירום שאולי לא עובדת יותר.
לכולם קל יותר.
אתה יוצא לאוויר העולם, שוב. אנשים, מכוניות, עצים, מטוס בשמיים, כמה ציפורים, מלאך או שניים. ממשיך ללכת. מהר. פה ושם רץ.
כעבור יממה אתה נוחת בדירה אחרת, במקום אחר, בזמן שהוא כבר לא הזמן שהיה. עכשיו אתה רחוק. הקופסה רחוקה ממך. הליצן לא מביט בך.
ניצלת.
אתה יכול להירגע. יש לך את החיים שלך. יש לך את השקט. יש לך את האמת. היא רחוקה. לא קופצת.
אתה מניח את הראש על הכרית ועוצם עיניים. לכרית יש ריח נהדר. משהו שאולי מתחרז עם ברושים. בשעות הערב תמיד אפשר לראות יותר מלאכים בשמיים ממה שניתן בשעות הבוקר. עניין של אופטיקה קוסמית.
עכשיו לנשום.
על המדף לידך כמה ספרים, אפשר לקחת אחד. אתה לוקח אחד. שוב החלון שליד, הפעם הוא פתוח. הרוח, זאת שנושבת בחוץ וזאת שנושבת בפנים, חלשה. לא מאיימת. עלעלי המחשבות שלך נוחתים בקלילות על אדמת חייך.
בעוד זמן מה עשוי הטלפון לצלצל.
זו תהיה האשה שאהבת.
הליצן יביט בך בחדר שבו אינך נמצא עוד, וכל גופך יצטמרר ממידת יכולתו של בריית הצעצוע הרחוק הזה לחדור לתוך לבך, כמו היה אורח הלן באחד מחדריו.
ותגיד לה... מה כבר תגיד לה?
או שפשוט תשתוק ותיתן לכל זה למות, לצדך. וריח המוות ימלא את האוויר ויאמר את דברו. האחד. היחיד. האמיתי.
זה שיביט בך ויוסיף.
זה שיביט בך כל עוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
