שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אשתך עבדה ואתה התבטלת? לא תקבל מחצית

    האשה פירנסה את המשפחה וצברה חסכונות, ואילו הבעל נמנע מלעבוד שנים רבות. בסכסוך הגירושים הוא תבע מחצית מהרכוש, כפי שקובע החוק. השופט העניק לו רבע בלבד, בהסתמכו על סעיף המאפשר לביהמ"ש במקרים חריגים לחלק שלא בשווה את הרכוש שהצטבר בנישואים בשם "צדק כלכלי"

    האיש שנכנס למשרדי אמר שהחליט להתגרש והוא דורש לחלק את כל הרכוש חצי חצי.

     

    "אז מה הבעיה?" תמהתי. כשהאשה דורשת מחצית מהרכוש, כפי שקובע החוק, לעתים קרובות הבעל הוא שמתנגד לתת לה חצי. מה קורה כאן?

     

    "קורה", הסביר, "שאשתי מתנגדת".

     

    "היא לא רוצה לקבל חצי?" שאלתי.

     

    "היא רוצה יותר", השיב והבהיר שאשתו צברה הרבה יותר חסכונות ממנו. "אני הייתי עקר הבית", המשיך, "זה היה התנאי שלה לנישואים. עכשיו היא אומרת שהיא עשתה את הכסף ומה פתאום שאני אהנה מהזיעה שלה..."

     

    שאלתי מה הוא חושב.

     

    "אני חושב שהזעתי לא פחות ממנה בגידול הילדים ובניהול הבית".

     

    אמרתי לו שהחוק קובע שכל הרכוש מתחלק בשווה, והחוק שוויוני וחל גם במקרים שבהם האשה חסכה יותר. אם תגיעו לבית המשפט, סיכמתי, קרוב לוודאי שתקבל מחצית מצבירותיה.

     

    הוא טילפן אחרי חודש: "אשתי ממשיכה להתעקש לקבל את רוב הכסף, ואני מוכן לוותר".

     

    אמרתי לו שפשרה היא מידה יפה, והוא ענה שלא מדובר בפשרה אלא בהצעה שהוא לא סירב לה: הוא פגש אשה בעלת אמצעים. "היא רוצה אותי גָּרוּשׁ אפילו בלי גְּרוּשׁ", הסביר, ואחרי שיהוי קל של מבוכה הוסיף שהיא "מוכנה להשלים את מה שאשאיר לאשתי".

     

    שאלתי אותו אם זה מה שקנה אותו בה. "לא רק זה", אמר. "היא מוכנה לעוד שני תנאים שלי. הראשון - שגם בנישואים איתה אני אהיה עקר הבית, כי הג'וב הזה מצא חן בעיניי".

     

    "ומה התנאי השני?" הסתקרנתי.

     

    "התנאי הוא שנחתום על הסכם ממון, שיקבע כי אם ניפרד - אקבל מחצית ממה שהיא תחסוך, בלי שאצטרך לחפש אשה עשירה נוספת..."


     

    הסיפור הנ"ל הזכיר לי פסק דין שניתן בימים אלה, בו קבע בית-המשפט למשפחה בירושלים (תיק 20964/02) שהבעל לא יזכה במחצית הרכוש המשפחתי אלא רק ברבע. זהו מקרה חריג, שבו עשה השופט בן ציון גרינברגר שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המקנה לשופטים סמכות לחלק את הרכוש שלא "מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע".

     

    ההוראה המרכזית בחוק יחסי ממון קובעת, שכל הרכוש שהצטבר בנישואים מעבודתם של הצדדים יתחלק ביניהם בשווה, ולא משנה מי צבר יותר. סעיף 8 הנ"ל קובע, כי מטעמי צדק יסטה בית המשפט מההוראה הזאת ויחלק את הממון באופן הנראה לו צודק. זה יקרה, כלשון החוק, רק "בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

     

    האשה: הבעל לא הרוויח ולא עזר בבית

    בני הזוג בפסק הדין שבו מדובר היו נשואים 22 שנים. האשה טענה בדיון כל כל שנות הנישואים לא תרם בעלה תרומה משמעותית לכלכלת המשפחה. הוא לא התמיד בעבודה סדירה ותקופות ארוכות אף לא עבד בכלל. למה? כי עמדתו העיקשת ו"העקרונית" היתה לא לקבל עבודה "מתחת לרמתו" ככלכלן בכיר.

     

    עוד טענה האשה שבעלה לא תרם לבית גם שלא בכסף - לא הושיט כל עזרה של ממש בגידול הילדים, כולל שיעורי בית, לא סייע בקניות, ניקיון, בישול וכד' והעדיף להשחית את זמנו לריק. מה עשה? גלש באינטרנט, צפה בטלוויזיה, שוחח בטלפון עד השעות המאוחרות של הלילה, ואם לא די בכך - גם בגד בה.

     

    האשה, לגירסתה, השקיעה את מלוא מרצה וזמנה בעבודתה בבנק ישראל במשרה מלאה. היא אישרה שהבעל ניהל את חשבון הבנק שלהם, ביצע תיקונים בבית ואף עסק בפיקוח ובביצוע של עבודות הקשורות להשלמת בניית דירתם החדשה, אבל, אמרה, מדובר בתרומה שולית לזוגיות, שאין לה ערך בהתחשב בהיקף הרכוש והזכויות שצברה.

     

    הבעל: "אמי העבירה אלינו סכומים רבים"

    הבעל הציג גירסה סותרת, כרגיל בסכסוכי אישות, כאשר לכל צד האמת משלו - כאילו כל העולם נברא רק בשבילו. וזו טענתו: הוא עבד מרבית הזמן, ותקופת האבטלה שלו היתה רק שליש משנות הנישואים. וכאשר לא עבד - קיבל דמי אבטלה שנכנסו לקופת המשפחה. עוד טען שבשנתיים האחרונות העבירה אליהם אמו סכומים רבים, ויש להתחשב בסכומים אלה כתרומה ממנו לכלכלת המשפחה.

     

    בנוסף טען הבעל, כי בעת שבנו את דירתם החדשה הוא רכש חומרים ואף עבד בעצמו בבנייה, ובכך חסך כספים רבים ותרם לצבירה הכספית של המשפחה.

    הבעל העיד, שבניגוד לדבריה של אשתו הוא כן טיפל בעניני הבית ועזר לילדים. השקעתו זו איפשרה לאשה לשהות במקום עבודתה שעות רבות ולצאת להשתלמויות, וגם לכך יש משמעות כלכלית שאותה צריך לקחת בחשבון.

     

    וכמובן, הבעל הכחיש שלא היה נאמן לאשתו. לדבריו, הוא רקם קשרים עם נשים אחרות, אבל רק לקראת הפירוד הסופי בין הצדדים.

     

    החוק מבוסס על ההנחה שקיים מאמץ משותף של בני הזוג

    השופט גרינברגר האמין לאשה. הוא לא קיבל את עמדת הבעל לגבי היקף עבודתו מחוץ לבית, כמו גם בבית פנימה. הוא גם לא האמין לטענתו שאמו נתנה לבני הזוג כספים רבים וכי עבודתו של הבעל בבניית הבית החדש חסכה כסף רב למשפחה. השופט יישם איפוא את הוראת החוק הקובעת כי בנסיבות מיוחדות וצודקות, רשאי בית המשפט לחלק את הרכוש שלא בדרך של "מחצה על מחצה".

     

    חוק יחסי ממון מבוסס על ההנחה של "מאמץ משותף": לכל בן זוג מגיעה מחצית הרכוש, ולא משנה על שם מי הוא נרשם, שכן כל בן זוג תורם את חלקו במרוצת הנישואים. התרומה יכולה להיות ישירה - בהכנסות מעבודה, אך גם עקיפה - בטיפול בילדים, ניהול הבית וכדומה.

     

    "כאשר בן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי, תוך שהוא מאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה", כתב השופט, "הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית".

     

    אילו היה מדובר במקרה של בן זוג המשקיע מאמצים סבירים למציאת עבודה ולא מצליח, המשיך השופט, נדמה כי זכותו לחלקו באיזון המשאבים לא היתה נפגעת - כל עוד עומדת התנהגותו באמות המידה של תום לב. לפעמים לא מצליח בן זוג למצוא עבודה למרות נסיונותיו, ואזי אין בהכרח לזקוף זאת לחובתו.

     

    אבל במקרה זה, קבע בית המשפט, "הנתבע לא הצליח להעלות בפני הסבר כלשהו לעובדת היותו מובטל, פרט לכך שלא היה מוכן לקבל עבודה אשר לדעתו אינה הולמת את מקצועו ומעמדו".

     

    בית המשפט, קבע השופט, "שואף לעשות צדק כלכלי בחלוקת משאבי בני הזוג", ובמקרה זה לא יהיה צודק לבצע את איזון המשאבים בשווה.

     

     

    אשמת בן זוג בגירושים אינה פוגעת בזכותו למחצית הרכוש

    אשר לטענת חוסר הנאמנות של הבעל קבע השופט, שאשמתו של אחד מבני הזוג ביצירת הקרע ביחסים אינה משפיעה על חלוקת הנכסים ביניהם בשווה. הדין הישראלי בנושא הרכוש מבוסס על הרעיון של "אין אשמה": התנהלותו של אחד הצדדים, שהובילה לגירושים, אינה מטילה עליו "קנס" כספי בחלוקת הרכוש (אך בבית הדין הרבני ייתכן שהמצב יהיה שונה). נושא זה נידון בהרחבה ברשימותיי הבגדת וגם קיבלת חלק מהרכוש? ו-לא לפיצוי כספי על אי קיום חובות הנישואים.

     

    לעומת זאת, התנהגותם של בני הזוג בכל הקשור למילוי חובותיהם הכלכליות עשויה להוות סיבה מיוחדת לחלוקה לא שוויונית של הרכוש. כל בן זוג, הבהיר השופט, אמור לעמוד בציפיות הכלכליות הנוצרות מעצם הנישואים, כשכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הכלכלי. הציפיות הן גם ליצירת סביבה תומכת בבית. וכאשר מי מהצדדים אינו עומד בציפיות אלה, אפשר והדבר יבוא לביטוי בכך שחלקו ברכוש שנצבר יופחת.

     

    השופט הוסיף כי לפעמים התנהגות אישית כלפי בן הזוג - שאינה חוסר נאמנות - כן עשויה להביא לחלוקה לא שווה של הרכוש, כגון במקרים של אלימות פיזית או התעללות קשה.

     

    עדותו של הבן: אבי לא עזר כמעט בטיפול בנו ובבית

    לא רק התוצאה, אלא גם הדיון בתיק הזה היה חריג, משום שהשופט איפשר להעיד את אחד מילדיהם הבגירים של הצדדים כדי ללבן את המחלוקת ביניהם בנושא הטיפול בבית ובילדים. הבן אמר מעל דוכן העדים, שתרומתו של האב לטיפוח ולגידול הילדים היתה מצומצמת ביותר ובאה לביטוי בעיקר בתיקונים בבית ובהסעות של הילדים לבתי הספר, לחוגים, לרופאים וכו'. האם, המשיך הבן בעדותו, היא שהתייצבה לאסיפות הורים, בישלה, הכינה שיעורי בית עם הילדים. השופט קבע כי הוא מאמין לבן.

     

    בסיכומו של פסק הדין הזכיר השופט גרינברגר כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו לחלוקה לא שווה "במידה ובמשורה, מאחר ויש בכך כדי לפגוע בזכותו הקניינית של כל בן זוג לקבלת סכום השווה למחצית מערכו של כלל הרכוש שנצבר במשפחה".

     

    במקרה שבפניו, המשיך השופט, אין מדובר במקרה כה קיצוני שיש לשלול מהבעל כל חלק בנכסים, שכן הוא בכל זאת תרם למשפחה בתחומים מסוימים. מסקנת השופט היתה, שחלוקה צודקת בין בני הזוג תעמוד על יחס של 75 אחוז לאשה ו-25 אחוז לבעל.

     

    המסקנה? בזוגיות לא שגרתית הסבירות לגירושים גבוהה יותר, לכן מומלץ לערוך הסכם ממון שיצפה אפשרות זו.

     

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "היא רוצה אותי גָּרוּשׁ אפילו בלי גְּרוּשׁ"
    צילום: ndexOpen
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים