חיילות שוברות שתיקה: "המדד - להשפיל ערבים"
בלעדי: שש שנים אחרי מקבץ העדויות הראשון של "שוברים שתיקה", מפרסם הארגון חוברת עדויות של חיילות ששירתו בשטחים, המספרות על השפלה שיטתית של פלסטינים, אלימות שרירותית, גניבה וטיוח. וזה רק חלק מהעדויות
"לוחמת צריכה להוכיח יותר, גם בשטח. שוב, לוחמת שמרביצה היא לוחמת רצינית, היא מסוגלת, היא תותחית. הייתה איתי אחת שכשאני הגעתי, היא הייתה שם לפני, היא הייתה וואלה, כולם דיברו על כמה היא תותחית כי וואלה, כי היא משפילה ערבים בלי בעיה. זה היה המדד. את צריכה לראות אותה, איך היא משפילה, איך היא מביאה להם כאפות, וואי, איזה סטירה ההיא הביאה להוא. חופשי מדברים על זה" (שוטרת מג"ב)
בשנים האחרונות משולבות יותר ויותר נשים בתפקידי שטח בצה"ל, במשמר הגבול ובתפקידי לחימה של ממש, ועוד ועוד מביניהן משלימות שירות מלא בשטחים, תוך מגע יומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, שם לעצמו ארגון "שוברים שתיקה" לעורר דיון ציבורי במה שהגדירו אנשיו "המחיר המוסרי שמשלמת החברה הישראלית בשל המציאות בשטחים". ב-2004 פרסם הארגון מקבץ ראשון של עדויות חיילים מחברון. אלו לוו בתערוכת תמונות שמהן ניבטו מעשי אלימות - ובעקבות זאת אף נפתחה חקירה בצה"ל. מאז ממשיך הארגון לפעול, ואף פרסם בשנה שעברה מקבץ של עדויות חיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה".
בשלוש השנים האחרונות החל הארגון לאסוף עדויות גם מחיילות. במסגרת הפרויקט נאספו עדויות של יותר מ-50 חיילות ששירתו במגוון יחידות ותפקידים בשטחים, מעזה ועד ג'נין. עדויות אלה מתפרסמות היום (ו') בחוברת הנושאת את השם "שוברות שתיקה".
"כל אחד נותן את הליטוף שלו, גם המפקדים"
העדויות המופיעות בחוברת (ולצדן עדויות נוספות שאסף הארגון ונמסרו ל-ynet) מקיפות תחומים רבים בעשייה של צה"ל בשטחים - מחסומי קו התפר, מחסומי דרכים, סיורים בכבישים ובריכוזי אוכלוסייה, מארבים נגד מסתננים על קו התפר, מעצרים, התמודדות עם הפרות סדר וחציצה בין פלסטינים למתנחלים.
שוטרת במג"ב קו התפר סיפרה על שגרת המרדפים אחר שב"חים (שוהים בלתי חוקיים): "בחצי שעה אתה יכול לתפוס 30 איש בלי להתאמץ". אלא שאז צריך להחליט מה עושים עם אלה שנתפסו - בהם נשים, ילדים וזקנים. "מעמידים אותם בח', ויש את השיר הידוע של מג"ב, 'וואחד חומוס וואחד פול, אנא בחיבכ משמר הגבול' - מכריחים אותם לשיר את זה. ותשירו, ותקפצו. כמו שמתייחסים לטירונים... אותו הדבר רק הרבה יותר גרוע. ואם מישהו צוחק או שמחליטים שהוא צוחק, אז מכניסים לו בוקס. למה צחקת? בוקס... זה יכול להימשך גם שעות, תלוי כמה משעמם להם. יש משמרת של שמונה שעות, צריך להעביר אותה איכשהו".
רוב החיילות מספרות כי כבר בזמן השירות הרגישו שיש כאן בעיה - אך לא עשו דבר. האזינו, למשל, לסיפורה של חיילת נח"ל, שרק רצתה קצת "אקשן" בצבא:
(קולה של החיילת עוות כדי למנוע את זיהויה)
החוברת מפרטת גם את עדותה של חיילת אחרת ששירתה במחסום ארז, וסיפרה לאנשי הארגון על מעשי אלימות שהיו טבועים בשגרת היום-יום: "נגיד היה נוהל, לפני שאתה משחרר פלסטיני לרצועה, לקחת אותו לאוהל ולהכניס לו מכות".
זה היה הנוהל? "כן, ביחד עם המפקדים". כמה זמן? "לא הרבה, בקטנה. תוך 20 דקות הם היו חוזרים לבסיס כבר, אבל עוצרים במוצב... שותים קפה, מעשנים סיגריה, והחיילים מהחפ"ק מכניסים לו מכות בינתיים". זה לכל שב"ח? "לא היו המון... זה לא משהו שאתה כל היום עושה, אבל נוהל כזה. לא יודעת אם הקפידו על כל אחד ואחד... לקח לי זמן להבין שאם אני משחררת בצד שלי שב"ח, עד שהוא יגיע לעזה הוא יעבור מסע גיהנום... עד שהוא מגיע, ומדווחים לי שהוא נכנס לרצועה, יכולות לעבור שעתיים-שלוש, ואז, במקרה של הילד, זה היה לילה שלם. שזה פסיכי, זה עשר דקות הליכה. אז היו עוצרים אותם בדרך וכל אחד נותן את הליטוף שלו. זהו, גם המפקדים".
"שברו לילד את היד על הכיסא"
חיילת בסחלב (פלוגת המשטרה הצבאית בחברון) נזכרה בילד פלסטיני שהתגרה באופן עקבי בחיילים, השליך אבנים וכיוצא בזה. פעם אחת הצליח להבהיל חייל, שנפל מהעמדה ושבר את רגלו. התגובה לא איחרה לבוא, לטענתה: "אני לא יודעת מי ואיך, אבל אני יודעת ששני חיילים שלנו הכניסו אותו לתוך ג'יפ, ושלא עברו שבועיים אחרי המקרה והילד הזה הלך עם גבס בשתי הידיים ושתי הרגליים... הם דיברו על זה בפלוגה די הרבה, על העניין הזה של איך הם הושיבו אותו ושמו לו את היד על כיסא ופשוט שברו לו את היד ככה על הכיסא".
שוטרת במג"ב מרחב התפר סיפרה אף היא על אלימות שרירותית נגד ילדים קטנים: "...תפסנו איזה ילד בן חמש... לא זוכרת על מה... נסענו להחזיר אותו לתוך השטחים או משהו... הרימו אותו, ככה 'כפכפו' אותו, פה שם, העלו אותו לג'יפ, והילד בוכה וזה, והשוטר שלידי ככה: 'מה, אל תבכה', מתחיל לצחוק אליו, ובסוף הילד ככה הביא איזה חיוך - וואו, פיצוץ לבטן. וואלה, זה פיצוץ שאני לא הייתי נותנת גם לבן אדם חזק. ילד, חמש, שבע גג. פיצי. פוצץ אותו. למה? 'אתה לא תצחק לי בפנים'".
היו גם התעללויות בנשים? "גם", השיבה אותה חיילת. מה? "כאפות וזה, בעיקר כאפות". מגברים? "גם, ממי שבא. זה בעיקר הלוחמות היו מרביצות. היו שתיים שמאוד אהבו להרביץ. אבל גם גברים לא הייתה להם בעיה לפעמים להוריד כאפה לאשה. אם היא צורחת וזה: 'סתמי', עם כאפה... שגרה של אלימות. היו השוטרים שלא עשו את זה - אבל כולם ידעו".
לפי חלק מהעדויות, לפעמים צריך להעלות "הפקה" שלמה כדי לספק את היצר האלים. "יש איזו תחושה של אלימות", סיפרה שוטרת ממג"ב ג'נין, "וכן, משעמם, אז בוא נמציא אירוע... נעלה בקשר: זרקו עלי אבנים ברחוב, ואז עוצרים מישהו, מתחילים לתחקר אותו... הייתה שוטרת שחשבה, 'וואלה, משעמם לי. טוב, יאללה, נמציא אירוע שזורקים עלי אבנים'. שאלו אותה מי. 'לא יודעת, איזה שניים עם חולצות אפורות, לא הצלחתי לראות'. תפסו שניים עם חולצות אפורות... היכו אותם. זה הם? 'לא, לא נראה לי'. וואלה, אירוע שלם, אנשים חטפו מכות. כלום לא קרה שם באותו היום".
מש"קית חינוך ממג"ב עזה לקחה בוקר אחד את חייליה לתרבות יום א' - הצגה בתל-אביב. כשהגיעו בצהריים לבסיס ברצועה, הזדעזעה מעומק הדיסוננס - רגע אחד מוחאים כפיים בתיאטרון, רגע אחרי זה מתנהגים כמו חיות אדם: "איך שעברנו את המחסום, זה כאילו עולם אחר... בצדי הדרכים הולכים פלסטינים בעגלות, בכרכרות, בחמורים... אז המג"בניקים במשאית לקחו כזה את הארגזים של השאריות אוכל, והתחילו לזרוק עליהם... קוטג', ירקות רקובים... זו הייתה החוויה הכי מזעזעת שלי בשטחים". לדבריה, היא ניסתה למחות ולהתלונן, אך הושתקה על ידי המפקדים. כשניסתה לעקוף סמכות ולפנות לפיקוד, נמצא הפתרון: "תוך כלום זמן, יצאתי לקורס קצינים".
בחברון "אתה לא מבין באיזה צד אתה"
כמה מהעדויות שפרסם הארגון מתארות מקרים של ונדליזם ופגיעה ברכוש פלסטיני - ואפילו גניבה ממש. אותה חיילת במחסום ארז סיפרה: "הרבה פעמים החיילים היו פותחים את האוכל של הפלסטינים". לוקחים גם? "כן. מה, במחסומים בשטחים לוקחים כל הזמן. לא תראה חייל בלי מסבחה. וזה משהו שהם הרבה פעמים נותנים... כל כך רוצים לעבור שהם כאילו קצת משחדים את החיילים...".
שוטרת מג"ב סיפרה על ילדים פלסטינים שהגיעו עם שקיות צעצועים למכירה - ואיך טיפלו בהם: "'טוב, תשפכו את השקית. וואלה, אני צריך בטריות'. ולוקחים, לוקחים מה שבא'". מה לוקחים? "צעצועים, בטריות... כל השמונצעס... סיגריות. כסף אני בטוחה שכן, אבל לא זוכרת ספציפית". היא מספרת על פעם אחת שהביזה נקלטה בעדשה של מצלמת טלוויזיה, והפרשה התפוצצה ברעש גדול. "אז אחר-כך המ"פ אסף אותנו ונזף בנו: 'איך לא חשבתם שעלולים לראות אתכם'". איש לא נענש: "באמת, האווירה הייתה שאפשר לכפכף, שאפשר להרביץ ולתזז ולהשפיל".
כמה מהסיפורים הקשים ביותר מגיעים מחברון. חיילת בסחלב סיפרה על תחביב של חיילי הפלוגה: אקדחי צעצוע - "הפלסטיקים האלה שממש כואבים... היו לנו מלא כאלה... אתה יושב בשמירה וטאק, יורה על ילד, טאק יורה על עוד ילד". היא סיפרה על מקרה שבו עיתונאית פלסטינית צילמה את אחד החיילים מכוון את האקדח לראשו של הילד. לדבריה, יצא "פטרול מיוחד" לחברון, וחזר עם התמונות. להערכתה, שילמו לעיתונאית, או איימו עליה. והתמונות הסתובבו בפלוגה? שואל המראיין. "לא, הושמדו באותו היום". מה המ"פ אמר על זה? "שאוי ואבוי אם זה היה מגיע לדובר צה"ל".
חלק ניכר מהעדויות מחברון עוסקות במלכוד שבו החיילים מצויים, בין הפלסטינים למתנחלים. כמה מהחיילות הזדעזעו מאלימותם כביכול של ילדי המתנחלים כלפי הפלסטינים. "הם היו זורקים עליהם אבנים, הילדים היהודים", סיפרה חיילת נח"ל, "וההורים לא אומרים כלום... אתה רואה את זה כל יום בתל רומידה". זה לא נראה לך מוזר שילד זורק אבן על ילד אחר? "בגלל שזה ילד יהודי וההוא היה פלסטיני, אז זה כאילו בסדר... ואז כאילו ברור שיהיה בלאגן אחרי זה. ואתה גם, אתה לא מבין באיזה צד אתה". ובכל זאת, לדבריה, "אני חייבת לעשות סוויץ' במוח ולהמשיך לשנוא את הערבים ולהצדיק את היהודים".
בתסכולה, אותה חיילת מספרת על מקרה שבו ירקה בעצמה על פלסטיני ברחוב: "נראה לי שהוא בכלל לא עשה כלום. אבל שוב, זה היה מגניב וזה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשביל, אתה יודע, אני לא יכולה להתגאות שתפסתי מחבל... אבל אני יכולה לירוק עליהם ולזלזל בהם ולצחוק עליהם".
חיילת בסחלב נזכרת באחת מילדות המתנחלים בעיר, כבת שמונה, "בלונדינית מהממת", שהחליטה יום אחד להטיח לדבריה אבן בפניו של פלסטיני מבוגר שחלף על פניה ברחוב: "ככה, בום. קפצה עליו ונתנה לו אותה כאן בראש... ואז היא התחילה לצעוק: 'איכס, איכס, הדם שלו עליי'". אותו פלסטיני, לדבריה, הסתובב לעבר הילדה - מהלך שהתפרש כאיום על ידי אחד החיילים במקום, שהוסיף אגרוף משלו. "ואני עמדתי שם מזועזעת... ילדה קטנה תמימה בשמלת השבת שלה... הערבי שם את היד על הפצע וברח". היא נזכרת בעוד מקרה עם אותה ילדה: "אני זוכרת שהיה לה אח בעגלה, תינוקי. היא הייתה נותנת לו אבנים ואומרת לו: 'תזרוק על הערבי'".
יד קלה? "בן תשע נורה 'באוויר של הריאות'"
עדויות אחרות מעלות תהיות קשות לגבי אכיפת נהלי הפתיחה באש בשטחים, בייחוד בנשק לפיזור הפגנות. שוטרת מג"ב סיפרה באחת העדויות בפרוטרוט על הנוהל הנקרא "לפרק גומי" - פירוק כדורי הגומי מצרורות של שלושה ("טמפון", שפגיעתו פחותה) לבודדים, וקילוף הגומי מעליהם. עוד היא מספרת, שלמרות ההוראות הברורות לירות באוויר לרגליהם של המפגינים, הנוהל המקובל הוא ירי לבטן.
שוטרת במג"ב ג'נין סיפרה על מקרה של ילד פלסטיני בן תשע, שניסה לטפס על הגדר אך לא הצליח, נמלט חזרה - ונורה למוות: "ירו, איך אומרים, באוויר של הריאות... כשהוא כבר היה בתוך השטחים ולא היווה סיכון. הפגיעה הייתה באזור הבטן, טענו שהוא עלה על אופניים ולכן אי אפשר היה לפגוע לו ברגליים". אך החיילת נדהמה בעיקר ממה שקרה לאחר מכן בין ארבעת החיילים הנוכחים: "באותו רגע הם תיאמו את הגרסה שלהם... עשו חקירה, בהתחלה אמרו שבאמת הייתה הריגה לא מוצדקת... בסוף טענו שהוא משהו, בדק פתחי מילוט למחבלים... ובזה סגרו את התיק".
חיילת מודיעין ששירתה באזור עציון סיפרה על מקרה שבו הצליח מארב צלפים להרוג ילד שנחשד ביידוי בקבוק תבערה. גם שם תיאמו גרסאות לאחר האירוע, ואותה חיילת הזדעזעה בעיקר מאווירת השמחה שאפפה את ההתרחשות: "היה רשום בהערכת מצב אחרי זה, שעכשיו יהיה שקט... זה היה ההרתעה הכי טובה שיש".
האזינו לעדותה של חיילת ששירתה בפלוגת סחלב בחברון, המספרת על מקרה אחר, שבו ירתה חיילת בבטנו של פלסטיני שכלל לא איים עליה. המקרה טויח, והחיילת לא נשפטה:
(קולה של החיילת עוות כדי למנוע את זיהויה)
קצינה ששירתה בעזה, וחזתה שוב ושוב בפלסטינים שניסו להתקרב אל הגדר ונורו למוות על-ידי פגז טנק, סיכמה את העניין: "כאילו זה מלחמה, במלחמה אין חוקים. זה כאילו ההלך רוח הכללי".
"הם לא יודעים לעכל את הבנות"
שוב ושוב, חזרו החיילות והזכירו לפני אנשי הארגון את הקושי המיוחד שלהן, כהגדרתן, בהיותן בנות שצריכות להוכיח שגם הן "פייטריות", אל מול הסביבה הקרובה - החיילים המדרבנים אותן מחד לכאורה, ומנגד והפלסטינים שמתקשים להתמודד עם אשה במדים. סיפורה של שוטרת מג"ב אחת מתמצת את העניין.
כשהמראיין שואל אותה אם ייתכן שהפלסטינים "סובלים אפילו יותר מהבנות במג"ב", היא משיבה:
"כן. כן. כי הם לא יודעים לעכל את הבנות. ברגע שבחורה נותנת סטירה לאיזה גבר, הוא כל כך מושפל, הוא כל כך מושפל, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו... אני בחורה חזקה וחסונה, זה עוד יותר קשה להם להתמודד. אז אחת ההתמודדויות שלהם זה לצחוק. הם ממש התחילו לצחוק עליי. המפקד מסתכל עליי ואומר לי 'מה, את תעברי על זה בשתיקה, תראי איך הוא צוחק עלייך"', ואתה בתור זה שצריך להציל את הכבוד העצמי שלך... אמרתי להם לשבת ואני אומרת לו לבוא... אמרתי לו להתקרב, התקרבתי אליו ממש, במרחק של כאילו אני הולכת לנשק אותו. אמרתי לו 'בוא, בוא, מה אתה מפחד ממני, בוא בוא!', ונתתי לו מכה בביצים. אמרתי לו 'למה אתה לא צוחק? למה את לא ממשיך לצחוק, כאילו, מה, מה קרה פתאום, למה אתה לא צוחק?'. הוא היה בהלם ואז הוא הבין ש... לא לצחוק. זה לא אמור להגיע למצב הזה".
נתת לו ברכייה?
"נתתי לו מכה לביצים, לקחתי את הרגל שלי, עם הנעל הצבאית שלי, ונתתי לו מכה בביצים. לא יודעת אם חטפת מכה בביצים, אבל זה נראה לי כואב. הוא הפסיק לצחוק לי בפנים כי זה כאב לו. אחר כך לקחנו אותו לתחנת משטרה ואמרתי 'וואי, איך אני מסתבכת עכשיו'. הוא יכול להתלונן עליי ואני יכולה לקבל תלונה במח"ש. הוא לא אמר מילה. אני פחדתי ואמרתי, פחדתי עליי, לא עליו. אבל הוא לא אמר מילה. 'מה אני אגיד, שבחורה הרביצה לי', והוא יכול להגיד אבל, ברוך השם, שלוש שנים אחרי לא קיבלתי כלום ואף אחד לא יודע על זה".
מה ההרגשה באותו רגע?
"כוח, עוצמה שלא הייתי צריכה להשיג אותה בדרך הזו. אבל לא התפארתי בזה, בגלל זה עשיתי את זה כאילו, אחד על אחד. אמרתי להם לשבת בצד, ראיתי שהזה לא מסתכל. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני שבתור בחורה שנותנת מעצמי מעל ומעבר ושווה יותר מכמה בנים - יצחקו עליי ככה כי אני בחורה. כי אתה חושב שאני לא מסוגלת...".
היום כשאת מסתכלת על זה שלוש שנים אחרי, היית עושה דברים אחרת?
"הייתי משנה את המערכת, היא דפוקה ביסודה".
מה זאת אומרת?
"המערכת דפוקה ביסודה, כל המנהל, איך שמתנהלים הדברים, זה לא נכון, אני לא יודעת איך הייתי... לא חושבת שפעלתי נכון בקטע הזה אבל זה מה שהייתי צריכה לעשות, זה כורח הנסיבות".
את אומרת שהחיילים הקטנים בשטח הם לא הבעייתיים, אלא הסיטואציה מסביב?
"כן, כל המצב הזה בעייתי".
מדובר צה"ל נמסר ל-ynet בעקבות הפרסום: "מדובר בעדויות אנונימיות, חסרות כל ציון של זמן או מקום, שלא ניתן לבדוק את מהימנותן בשום דרך. צה"ל הוא ארגון ממלכתי מבוקר, לומד ומפיק לקחים, המשתף פעולה עם כל גוף רציני במטרה משותפת למצות בדיקה כל אימת שנדרשת כזאת.הכוחות בפיקוד מרכז מנהלים מלחמה יום-יומית מול ארגוני הטרור. החיילים עוברים הכשרה מקצועית הכוללת התייחסות מיוחדת למגע עם האוכלוסייה הפלסטינית, הכנה מנטלית בהובלת אנשי מקצוע, חניכה שוטפת על-ידי מפקדיהם וביצוע שוטף של ביקורות. פן נוסף בפיקוח על פעילות צה"ל הינו הפן החקירתי-משפטי. בצה"ל מספר גופים שתפקידם לחקור מקרים בהם מתעורר חשד לפעילות בניגוד לפקודות - הפנייה לגופים אלו היא זכותו, אך גם חובתו של כל חייל או מפקד, החש כי פעילות כלשהי נעשית בניגוד לפקודות. חיילות ומפקדות מקבלות את אותה ההכשרה אותה מקבלים הלוחמים".
לפנייה לכתב/ת 
