ספרי ילדים: אבא, רד מהסולם
איפה נמצא אבא בספרי הילדים? או שהוא למעלה על הסולם (לאבא שלי) או שהוא בטלפון (הלו, הלו, אבא) אבל לפחות הוא משאיר מאחור מטריה ענקית שתשמור על הילדים (המטריה הגדולה של אבא). רינת פרימו חיפשה את האבות בספרי הילדים ועדיין מחפשת
הנה בדיחה מצחיקה: אמא נסעה להשתלמות ועל אבא הוטל להכין את הילד בבוקר. אבא קם מוקדם, הכין ארוחת בוקר לתפארת, לקח את הילד עד לגן ואפילו נכנס איתו. הגננת העיפה מבט אחד על הילד והודיעה לאבא שלא ראתה את הילד הזה מעולם. אבא העמיס את הילד על האוטו ונסע לגן הקרוב. גם שם לא הכירו את הילד ואבא לא התייאש ונסע לגן הבא אחריו. כשיצאו מהגן השלישי, אמר הילד שנורא נחמד לו לבלות כך את הבוקר, אבל אם הם לא ימהרו, הוא יאחר לבית הספר.
הנה בדיחה לא מצחיקה: אותו דבר, רק עם אמא במקום אבא. פתאום אנחנו נכנסים לתחום טיפה פחות הומוריסטי של הזנחה ועובדות סוציאליות, נכון?
החדשות הטובות הן שביותר ויותר מקומות עבודה כבר מקבלים את העובדה שאבות צריכים לצאת מוקדם יותר פעם או פעמיים בשבוע כדי להוציא את הילדים מהגן ולהיות איתם אחר הצהרים. אבל עדיין, ברוב הבתים שאני מכירה, מי שמתחזק את היום-יום, מי שיודע באיזה יום הילדה צריכה להגיע בחולצה לבנה או להביא פירות יבשים, איפה גרה החברה מהגן ובאיזו שעה מקובל לבוא לקחת את הילד ממנה, היא רק האמא.
ברור שמדובר בהכללה שנכונה לכולם חוץ ממך. אתה, האבא שקורא עכשיו וכוסס ציפורניים מעצבים וצורח מבפנים: אצלנו זה לא ככה! אני יודע מתי יש יום הורים! אני יודע עם מה הילד מעדיף את הסנדביץ' לבית הספר! בשבילך יש טקס חלוקת מדליות בסוף הטור.
נכון שאבות כבר מוכנים לשנע ילדים מנקודה א' ל-ב', אבל תודו שחוץ מלסחוב את המכונית על הכתפיים ולרוץ איתה, אמא עדיין צריכה לעשות את רוב העבודה: היא זו שמודיעה לאב המסור איפה נמצא הילד, איפה כדאי לחנות, מה מספר הטלפון במקום, איך קוראים להורים של החבר, מתי צריך לקחת אותו משם וכמובן, היא חייבת לוודא שהאירוע אכן קרה והילד נאסף בשלום.
וכשהמצב הוא כזה, אפשר להגיד שהאב עדיין לא נמצא שם בנוכחות מלאה. נוכחות אמיתית היא לא לצאת מדי פעם למתפרצת מול השער ולקצור תשואות על בעיטת מספריים מרהיבה (איך מטאפורות הכדורגל שלי? השקעתי בתחקיר), אלא היכולת להיות בכושר מספיק כדי לרוץ במשך כל תשעים הדקות בלי להתמוטט על המגרש חסרי נשימה. נוכחות מלאה היא לדאוג שבכל יום יהיה לילדים משהו לאכול ולא רק להכין אוסובוקו מושקע לארוחת השבת. נוכחות מלאה היא לא 'זמן איכות' מוקפד, אלא 'זמן כמות' שגרתי.
איפה אבא?
במשך תקופות ארוכות אבהות היתה קריירה שהתבססה בעיקר על היעדרות. האב פשוט לא היה נוכח, לפחות לא בגופו. ברוחו הוא היה נוכח ועוד איך. למעשה, את רוב סמכותו הוא שאב מכך שהוא נעדר. "חכה, חכה, שאבא יבוא הביתה" היו האמהות מאיימות על ילדיהן המבועתים. וזה לא משנה שלרוב, אבא היה מגיע שלוש דקות לפני שעת השינה, שומע דרך העיתון את תלונותיה של האם, מפטיר לעבר הילד: "אוי ואבוי לך אם תתנהג ככה עוד פעם" וזהו. וככל שאבא לא היה שם, כך צילו היה גדול יותר, משום ש'להיות שם' זה אנושי, אבל 'לא להיות שם' זה אלוהי.
מדהים לגלות איך ברוב ספרי הילדים, אבא אינו נמצא. הרבה פעמים הוא מת או נמצא במילואים, בעבודה שלא נגמרת או פשוט לא מוזכר. היצירה העברית הידועה ביותר על אבהות, המקבילה האבהית ל"אמא יקרה לי", היא שיר הסגידה "אבא שלי" של תלמה אליגון. "לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמים", פותח השיר ומתאר דמות אגדית, גדולה מהחיים, הכי בעולם.
אבל אותו אב כל-יכול, שהוא חכם מכולם, רעב מכולם ונדיב מכולם, כושל במשימה הכי יומיומית – להישאר ער מול בתו (או בנו. זה אינו מוכרע בשיר, אם כי נהוג לקרוא אותו כשיר של בת לאביה) ששרה לו שיר. אחרי כל הכתרים שקושרת לו הילדה, היא שואלת בסוף השיר: "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?"
גם ספרה של חנה הורן "הלו הלו אבא" מתאר אב יצירתי ומצחיק, שופע המצאות כרימון שתכונתו העיקרית היא שהוא נמצא בצידה השני של שפופרת הטלפון.
ללוין קיפניס יש סיפור נחמד בשם "המטריה הגדולה של אבא", שמספק דוגמא ספרותית מעניינת על מעמדו המיוחד של אבא כנוכח-נפקד. במהלך כל הסיפור האב לא נמצא בכלל. גשם יורד בחוץ ואמא של טל, חששנית ורכת לב, אומרת לו: "היום לא תלך אל הגנון, הגשם דופק על שמשת החלון". וטל עונה: "הגשם דופק – שידפוק לו! אני אקח את המטריה הגדולה של אבא".
אבא אולי איננו, אבל הוא גדול והמטריה שלו גדולה וטל יכול לצאת החוצה אל העולם הסוער בזכות הכוח שאבא השאיר לו בדמות המטריה הגדולה שמתחתיה הוא מקבץ גם את כל חבריו. הסיפור כולו טעון בעוצמה אבהית-גברית שעליה מעיד שמו: "המטריה הגדולה של אבא", אולי האב עצמו לא נמצא שם, אבל על שמו קרוי הסיפור כולו. עוצמתו מצויה בשם ובצל הענק והמגן שמטילה המטריה, לא בדמותו בשר-ודם.
פרויד, ובעיקר לאקאן עמדו על כך שחשיבותו של האב אינה בנוכחותו הפיסית, אלא במה שהוא מייצג. האב הפיסי הוא רק סוכן של הסמכות הגדולה, האמיתית של התרבות כולה ושל אלוהים. לאקאן קרא לזה "שם האב" משום שאבא נמצא שם "בשם האב", נציג עלי אדמות של הכוח והסמכות האמיתיים, המתווך שרותם את הילדים בעולו של החוק ובעולה של השפה.
הנה אבא!
בשנים האחרונות נכתבו ספרי ילדים בהם כן נמצא אב בשר ודם. אחד הידועים בהם הוא "אבא עושה בושות" של מאיר שלו. שלו מתאר, דרך עיניו של הילד אפרים, בית בו האם עובדת ככתבת חדשות והאב אמון על תחזוק השגרה היומיומית של הילד. אבל, כמובן, הוא לא עושה את זה בדרך אימהית משעממת. הוא עושה את זה בדרך הפרחחית, הילדית, היצירתית של האב.
אבא של אפרים שר בקולי קולות כשהוא מרכיב את בנו על אופניים בדרך לגן, הוא לא מתעורר בזמן ואפרים צריך לדאוג שיקום ויתלבש. הוא מתוק בסגנון הפרופסור המפוזר, זה שסולחים לו על הכל משום שהוא שונה-אבל-גאון. אפילו העוגה הצמיגית והשחורה שהוא אופה לגן הופכת בהינף סכין לעוגת פלא צבעונית שגורמת לאפרים להבין בסוף הסיפור שלא שפט נכון את אביו.
בדיוק כמו בבדיחה בהתחלה, ברור שאבא שעושה בושות הוא גיבור של קומדיה, אבל אמא שעושה בושות היא טרגדיה איומה ושורטת. אפשר לקרוא את "הקיץ של אביה" (ספר נוסף בו האב נעדר אך נוכח בשם של בתו ובשם הספר) כדי להבין שכאשר אמא עושה בושות, לא צוחקים אלא מאשפזים אותה.
גם בספר היפהפה "על עלה ועל אלונה" שכתבה שירה גפן, נעדרת דווקא האם ואילו האב נמצא בבית ואפילו מבשל מרק, אבל האווירה בסיפור היא אווירה של בדידות גדולה, של בית ריק, אולי אפילו מפורק. אלונה יושבת מול המרק שמסרב להתקרר בדיוק כפי שחזרה מהגן הביתה – לבד.
כדוגמא אחרונה ליצירות עבריות קלאסיות על יחסי אב ובתו ניתן את הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין. זהו סיפור אמיץ, משום שהאב מודה בסופו בטעותו ואפילו אוסף את הילדה לחיבוק פיסי, אמיתי. זהו חיבוק נדיר בין אב לבתו בספרות הילדים וכדאי להתעכב עליו. אבל אפשר גם לשים לב שכעסו של האב על הילדה וגם המחילה שהוא מעניק לה בסוף הם לא פחות מאלוהיים.
כמו אלוהים, גם האב יודע להפגין את חרון אפו וכמו אלוהים, גם הוא ארך-אפיים ויודע לסלוח על טעויות שנעשו בתום לב. כשאבא נושק לילדה, אוהב וסולח, נושקים לה השמיים כולם, בדמות הירח. גם כאן מוצגת הסמכות האבהית כסמכות אלוהית שמיימית שמשגיחה (כמו הירח) על כל צעדינו, רואה את טעויותינו, אך גם יודעת לחמול ולמחול.
האבות של היום נמצאים במצב לא פשוט. במידה רבה הם צריכים להמציא את תפקידם מחדש. ברוב המקרים הם לא יכולים לחקות את תפקודו של אביהם שלהם. דמות האב שמטילה מרחוק את צילה מעורר האימה, אך גם הטוב והמיטיב, כבר לא מתאימה לתקופתנו ובעיקר לא לבנות זוגם.
אבות רבים בחרו להיות 'פועלים פשוטים': תגידי לי מה לעשות, ואני אעשה את זה. יכול להיות שגם האימהות מעודדות את חלוקת התפקידים הלא-שוויונית הזו. גם אם אנחנו אוהבות להתלונן על אבות שאינם שותפים מלאים בגידול הילדים, הורות צמודה ותחזוקה שוטפת של היום-יום של הילדים הן לא רק עול, האמת היא שזה אחד התפקידים המספקים ורבי האושר שיש בעולם.
אבל מעניין יהיה לחפש בספרי הילדים, וגם בחיים, את האב שמצליח באמת להיות שם, בנוכחות מלאה, בשיגרה היומיומית של ילדיו, מעורה בפרטים הקטנים והגדולים של בקיעת ונשירת שיניים, של בליל המטלות מהגן ומבית הספר, אבא שלא רק אוהב את הבת שלו הכי בעולם, אלא גם יודע מתי היא מלכת השבת בגן ואיך קוראים לגננת.
טקס חלוקת המדליות
אם לא הבנתם שהורות של שיגרה היא בדיוק התפקיד שלא מקבלים עליו מדליות, לא הצלחתי להסביר כלום. חזרו לתחילת המסלול.
רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .
לפנייה לכתב/ת 
