שידוך מהגיהנום
מהתדמית האפלה והמצמררת של "בלאק סאבאת'" ועד הסרטים הפסיכוטיים של רוב זומבי: כיצד נולדה ברית הדמים התרבותית בין המטאל לאימה? סיפורה של ידידות מופלאה ומטרידה
מצד אחד מוזיקה זועמת ורועשת, מצד שני סרטים אכזריים ועמוסי זוועות. שני ז'אנרים תרבותיים שעוררו לא מעט זעם וביקורת בקרב נציגי המיינסטרים. נדמה כי דרכיהם של מוזיקת המטאל וז'אנר האימה חייבות היו להצטלב בשלב כזה או אחר, ולא פעם כך אכן קרה. מדורי "זירת המטאל" ו"פסגת הפחד" התכנסו לסקור את המפגשים הבולטים בין שני הז'אנרים המוקצים.
הכל מתחיל מאוזי
"הצד האפל של המטאל" - לפעמים נדמה שהמשפט הזה היה כאן מאז ומתמיד, עוד מצליל הדיסטורשן הראשון. החשכה הזו אופפת את המוזיקה כבר כ-40 שנה, ואת רוב התופעות של ארבעת עשורי המטאל שחלפו אפשר להכליל תחת אותה כותרת אלמותית. להקות הוקמו, מוסדות נוסדו, סרטים דוקומנטריים הופקו ואפילו דיונים נערכו בין כתלי בתי משפט.
האזינו לשיר "Black Sabbath"
עם השנים, הפך הנושא לשאלת הביצה והתרנגולת: האם המטאל העצבני צמח מתוך החשכה? האם המוזיקה היא זו שיצרה את העולם האפל? כך או כך, החושך הזה התגלגל במהרה גם לאלפי סגנונות קטנים ולסערת אימה של ממש. אך הכבוד הראשוני ניתן וכנראה תמיד יינתן לאחת וליחידה, "בלאק סאבאת'" של אוזי אוסבורן, טומי איומי וחבריהם.
אוסבורן. שליט המבוך (צילום: Gettyimages/Imagebank)
אף אחד בעולם לא העז לבצע מוזיקה כל כך מפחידה ואפלה בסוף שנות ה-60, שעתם הגדולה של ילדי הפרחים הצבעוניים. למעשה, האגדה מספרת שאחת הסיבות שהלהקה בחרה בשם המאיים (קודם בתור שם השיר, אחר כך כשם הלהקה), הוא סרט האימה האיטלקי של בוריס קרלוף, הנושא את אותו השם.
ענן אפור גדול כיסה את כל בריטניה בתחילת שנות ה-70, מלונדון היפה ועד לפרברים המלוכלכים ביותר, כמו אלה שבברמינגהם, משם הגיעו חברי להקת "בלאק סאבאת'". דלת עץ ישנה וחורקת נפתחת לאט לאט וממנה עוד רגע הולך לצוץ הרשע ובידו הסכין החדה: זהו אחד המראות המצמררים שחולפים בדמיון בהאזנה לאלבומים הראשונים של הכנופיה של אוזי. בבת אחת, "סאבאת'" הצליחה להכיל את הגיהנום בין מיתרי הגיטרה.
מה שמדהים עוד יותר במוזיקה של הלהקה הוא העובדה שהצליחה להכיל את כל הפחד הזה בצורה תרבותית למהדרין. ברור, אוסבורן היה ועודנו קצת מחופף בשכל. אבל הוא לא באמת חי בטירה תחת ענן שחור וגם לא היה הרוצח הסדרתי עם הסכין ביד (למרות "תאונת העטלף" שנים אחר כך, כשנגס בטעות על הבמה בראשו של היצור המסכן). אוסבורן פשוט היה מספר הסיפור, שליט המבוך. כמו בסרט אימה מצוין, הוא השאיר את הצופים מרותקים ומתוחים. כל להקת מטאל שהפחידה את הקהל ב-40 השנים האחרונות - ולוציפר יודע שיש לא מעט כאלה - חייבת את הכל לסאבאת'. היא זו שהפכה את כל מה שרע לטוב.
להקות הסלאשרים
המורשת של אוזי התפוצצה. 40 שנה אחר כך, ז'אנר האימה ומוזיקת המטאל הפכו בלתי נפרדים. מהלהקות המפחידות החלוצות כמו "ונום" או "דייסייד", דרך אדי, הדמות המפחידה שמקשטת את אלבומי "איירון מיידן" והופעותיה, מסיכות האימה של "סליפנוט" ועד למטאל כמו זה של "קניבל קורפס".
אפילו את "קיס" אפשר להכניס למאזן האימה. עבור חובבי המוזיקה מדובר בלהקת רוקנ'רול מבדרת, שחבריה מתאפרים ולבושים בטייטס. אבל דמיינו לעצכם איך ילד בן 5 מרגיש כשהוא רואה לראשונה את הלשון המדממת של ג'ין סימונס יוצאת מהלוע.
עם הזמן, נראה שהסקרנות הגדולה כלפי המטאל והאימה הולכת וגוברת. כמעט בכל חודש שומעים על להקה ברוטאלית חדשה, שכל עולמה מורכב ונראה כמו סרט סלאשרים מדמם. אבל ככל שהז'אנר הפך פופולרי, כך גם ההתנגדות לו. קחו לדוגמה את "קניבל קורפס": בגרמניה החרימו את האלבומים, באוסטרליה אי אפשר בכלל להשיג את שירי הלהקה בשום צורה ובארצות הברית בכירים בממשל האמריקני האשימו את הלהקה שהיא משחיתה ומסוכנת לציבור.
הלהקה הצליחה להכעיס הרבה מאוד אנשים והיא לא נאלצה לעשות הרבה בשביל זה - רק ליצור כמה עטיפות אלבום שנראות כמו סצנות מהסיוטים הכי גדולים ולקרוא לשירים בשמות מזעזעים. טוב, רוצים דוגמה? מה דעתכם על שם אלבום כמו "Butchered at Birth" ("נשחט בלידה") או שם של שיר כמו "I Cum Blood" ("אני גומר דם")? וזה רק קצה הקרחון במעגל האימה של הלהקה.
חברי הלהקה, כמובן, לא מתרגשים. מאז ומתמיד הם הרגישו בטוחים במה שיצרו וידעו לשים הכל בפרופורציות. "אדם שלא מכיר את סצנת הדת' מטאל ויראה עטיפה שלנו, יזדעזע", אמרו חברי הלהקה בסרט הדוקומנטרי "Metal: A Headbanger's Journey". "אם לא, סימן שלא יצרנו עטיפה טובה מספיק. זו אמנות. כן, זה מגעיל, אבל זו אמנות. אמנות מייצגת לא פעם דברים אמיתיים, דברים שיכולים לקרות. מן הסתם, עטיפות האלבומים שלנו לא כאלה. לא נראה לי שמפלצות הולכת לפרוץ מתוך גופות של בני אדם בעתיד הקרוב".
מסלול דו כיווני
באופן טבעי, הנטייה של כוכבי המטאל לעבר עולם האימה לא נעצרה בגבולות המוזיקה עצמה או עטיפות האלבומים. מאז שנות ה-80, ניתן היה למצוא מוזיקאים מהתחום גם בשוליה של הוליווד.
רוב זומבי הוא לא המוזיקאי הראשון מתחום המטאל שחצה את הקווים, אבל הוא בוודאי הדוגמה המוצלחת ביותר. אחרי קריירה מוזיקלית ארוכה בתחום המטאל, שהחלה עוד בשנות ה-80, הפך זומבי לאחד מבמאי האימה הבולטים של המאה ה-21.
אבא של פרדי קרוגר. אליס קופר (צילום: Gettyimages/Imagebank)
כמו במקרה של "סאבאת'", גם זומבי קרא ללהקתו "ווייט זומבי" על שם סרט אימה. הלהקה עלתה לגדולה בשנות ה-90 וזכתה להצלחה בעולם האלטרנטיבי האמריקני. אבל לקראת סוף העשור התפרקה, לאחר שמנהיג הזומבים החל בקריירת הסולו שלו. הוא הוציא את אלבומו הראשון, "Hellbilly Deluxe", שם ששילב לא רק את אהבתו לסרטי האימה אלא גם את חיבתו לדרום האמריקני ול"ווייט טראש", אותו נזכה לראות בהמשך בסרטי האימה שלו (שם האלבום הוא פרפראזה לשיר "Hillbilly Deluxe" של זמר הקאנטרי דווייט יואקם).
זומבי המשיך ליצור מוזיקה בעשור האחרון, אך בימוי סרטי אימה תפס את רוב הזמן בחייו, ובצדק: הם גם מוצלחים יותר מהמוזיקה. סרט הביכורים שלו, "House of 1000 Corpses", אמנם נשחט על ידי המבקרים בארצות הברית ובקושי נמצאה לו חברה שתואיל בטובה להפיצו. אבל בעידן של גרסאות מחודשות נטולות דמיון וסרטי המשך מאולצים, זומבי הפך די מהר לאחד היוצרים הנערצים ביותר על ידי הגרעין הקשה של חובבי הז'אנר.
"House of 1000 Corpses". קומדיה פסיכוטית או סלאשר טיפוסי?
זה קרה בעיקר בזכות תעוזתו ללכת למקומות קיצוניים ומקוריים יותר מהקולגות שלו. לטוב ולרע, "House of 1000 Corpses" היה שונה מכל סרטי האימה שכיכבו על המסכים במקביל, ולמרות מגרעותיו של הסרט, ניכר היה כי הכל אצל זומבי חסר גבולות וחסר כל ניסיון להתאים עצמו לז'אנר שבו הוא עוסק: רגע אחד הסרט נראה כמו סלאשר טיפוסי, רגע אחר זו קומדיה פסיכוטית ופסיכדלית.
עם "Devil's Rejects" מ-2005, סוג של סרט המשך רק אפל ומטריד הרבה יותר, הוא כבר סומן גם על ידי כמה מהמבקרים כאחד הקולנוענים המבטיחים של תעשיית סרטי האימה. בקיץ 2007, הוא עיבד מחדש את "האלווין", הסרט שנוצר כמעט 30 שנה קודם לכן על ידי ג'ון קרפנטר (שמצדו נתן לו את ברכתו והזמין אותו להפוך את היצירה לשלו). לא זאת בלבד שהגירסה שלו הפכה לסרט המצליח ביותר בסדרת סרטי "ליל המסיכות", הוא גם הוכיח שהוא משתלם לאולפנים.
"Devil's Rejects". מקולנוען זניח ליוצר מבטיח
השבוע הוציא זומבי את אלבומו הרביעי, "Hellbilly Deluxe 2". סביר להניח שגם הפעם השירים של זומבי יהפכו משניים לצד סרטיו המצוינים, אם כי את קיץ 2010 הוא צפוי להקדיש דווקא למוזיקה, ולקיים הופעות ברחבי העולם.
כותבים ומככבים
גם ברוס דיקינסון, הסולן המיתולוגי של "איירון מיידן", מצא את דרכו אל תחום הקולנוע. ב-2008 הוקרן בבכורה הסרט "Chemical Wedding", מותחן אימה ביזארי שדיקינסון כתב יחד עם במאי הסרט, ג'וליאן דויל (העורך של סרטי "מונטי פייתון"). בסרט השניים גוללו סיפור מצמרר ומסובך שהתבסס, במידה כזו או אחרת, על חייו ודמותו של אליסטר קראולי, אחד מאנשי הרוח התמוהים ומסתוריים ביותר אי פעם, שקם לתחייה בגופו של פרופסור ביישן בשנות ה-90. אותו קראולי אגב, למקרה שתהיתם, הוא גם "מיסטר קראולי" משירו המפורסם של אוסבורן.
"Chemical Wedding". לא כותב רק שירים
אבל כיאה למוזיקאים מתחום ששם דגש על אסתטיקה קיצונית, כוכבי המטאל מצאו עצמם לא פעם גם לפני המצלמה. אליס קופר הפך לאחת הדוגמאות הבולטות לתופעה, כשזכה לקריירה מכובדת כשחקן משנה בסרטי אימה: הוא גילם את אביו של פרדי קרוגר בסרט השישי בסדרת "סיוט ברחוב אלם", מילא תפקיד קטן ב"נסיך החושך" של ג'ון קרפנטר וגם תפקיד משמעותי למדי בסרט האימה המזעזע והזניח "Monster Dog" מ-1984 (וכמובן, לא שכחנו אותו ברגע מבריק בתפקיד עצמו ב"עולמו של וויין").
אוזי אוסבורן בנאום נגד מוזיקה בוטה ב-"Trick or Treat"
גם אוזי עצמו, זה שייסד את הקשר עם חבריו ב"בלאק סאבאת'", מצא הזדמנות לחצות את הקווים: ב-1986, הבמאי צ'רלס מרטין סמית' ניצל את הפוטנציאל של
החיבור הזה וליהק אותו ואת ג'ין סימונס מ"קיס" לתפקידים קטנים בסרטו "Trick or Treat". באחד מהפוסטרים של הסרט, השניים אפילו הופיעו זה לצד זה, למרות שתפקידיהם היו משניים לחלוטין.
אוזי, למרבה האירוניה, מגלם בסצנה הקצרצרה שלו כומר שמתארח בתוכנית טלוויזיה ונואם בגנות מוזיקת הרוק והמטאל. "מה קרה לשירי האהבה הפשוטים והישנים?" הוא שואל את המארח הפיקטיבי שלו ומכריז: "אלה אנשים חולים". ואולי במשפט הפרנואידי הזה, אוזי הצליח לבטא את המהות הבסיסית ביותר של הידידות המופלאה בין המטאל לאימה.
לפנייה לכתב/ת 
