יום האם והבן: אתה ואני בשביל ישראל
שנתיים וחצי לפני הבר מצווה, איתי נאור כבר מתכונן למסע שיעשה בגיל 13 באפריקה. יחד עם אמו, להלן כתבתנו היצירתית, הוא מתכונן במרץ במקטעי שביל ישראל. לרגל יום המשפחה חלקו עמנו הבן והאם את רשמיהם מהמקטע הראשון. היה רטוב ומגבש
אחרי שסיימתי לכתוב את הכתבה, קראתי לאיתי, שיכתוב את הגרסה שלו. אחרי הכל, מדובר בפרויקט משותף, וכל העסק הזה התחיל בגללו.
אחרי שהוא סיים לכתוב, וקראתי את מה שהיה לו לומר, הבנתי שני דברים: א. גנים אכן עוברים בתורשה; ב. אני צריכה לכתוב פתיח חדש, אחרי שהוא בחר בדיוק (!) באותו פתיח שכתבתי. שלו אגב, היה הרבה יותר תמציתי ומדויק.
הסיבה הצנועה שבגינה שנינו ישבנו לכתוב כתבה משותפת הייתה פרויקט הכנה לבר המצווה שלו: שביל ישראל. כך הוא גילה בגיל עשר וחצי, שהדרך להגשמת חלומות (ואפריקה) מתחילה מהבית. לא בנוף ים, בקיבוץ דן.
גם מסע גדול באפריקה מתחיל בצעד קטן בקיבוץ דן
"קודם תכיר את המדינה שלך דרך הרגליים", הכרזתי בטון מלא פאתוס, "ואחר כך צא למרחבי היבשת השחורה". אני חייבת להודות שהילד לא נרתע גם למראה הספרים, המפות והתרמילים שנשלפו לקראת היציאה לפרויקט המשותף שלנו.
מבחינתי, זה היה הגשמה של חלום כפול. להשלים בצורה מסודרת ועקבית את הטרק של המדינה, אבל חשוב מכך, הנה זה קורה: איתי ואני יוצאים לדרך משותפת, פרויקט ארוך ומתיש, שלבטח יזמן לנו אינספור חוויות. הילד המדהים שלי לא גילה אפילו רמז של הססנות.
נגמרו ההכנות, מתי יוצאים?
פעם קראו לזה יום האם. בידיים קטנות ורועדות היינו מביאים לגן מיכלי לֶבֶּן ריקים, צובעים את התחתית, והגננת, שאז עוד לא שמעה על החור באוזון, הכניסה את מיכל הפלסטיק הצבוע לתנור, וכעבור כמה דקות יצאה משם סיכה פסיכדאלית, שאמא נאלצה לענוד על דש חולצתה - לפחות עד יום האם הבא.
כיום, בעידן הכל כך פוליטיקלי קורקט שבו מתנהלים חיינו, זה נהפך "יום המשפחה". אנחנו האמהות, שכל כך עסוקות בעשייה, כלל לא הרגשנו איך גזלו מאיתנו את הנכס הכל כך יקר הזה. התעקשתי על יום האם/משפחה, ואולם ביומן גיליתי גם את ט"ו בשבט. הפור נפל: יוצאים לדרך בחג של האילנות, שבוע מנוחה, ואם מזג האוויר יאפשר זאת, יום האם/משפחה, יוקדש כבר לקטע השני.
כיאה לפרויקט לאומי, שביל ישראל, הנמשך לאורך 940 ק"מ, כולל לצדו תעשייה לא-מבוטלת של מפות, ספרים, עצות, ציוד, ורשימה מרשימה של אנשים טובים לאורך הדרך, המוכנים לארח, לעזור ואף להלין את היוצאים לדרך. למרות שזה פרויקט אישי של איתי ושלי, החלטנו להציע לחברים ולבני משפחה להצטרף אלינו, מתוך ידיעה שבחלק מהמקרים אכן נזכה לרוח גבית ואוהבת, ואולם מן הסתם, יוותרו לנו גם מספיק קילומטרים של צעידה בשניים.
איתי לא גילה אפילו רמז של הססנות
המסלול הראשון: מתל דן למרגלות האריה השואג בתל-חי
את הלילה שלפני היציאה עשינו בכפר הנופש המדהים במרום גולן. בקתות אבן מפנקות מסתתרות בין פיסות עננים וגורמות לך לחשוב שאתה בכלל נמצא בחופשת סקי באירופה. הטמפרטורות בחוץ נשקו לאפס, פסגתו של החרמון המושלג התנשאה במלוא גאווה מנגד, ולמרות ההתרגשות, אני חייבת להודות שהיה לנו קשה להיפרד מהמיטה החמה ולצאת לדרך.
בעלי, אחותי, גיסי והאחיינית בת השנתיים, ארוזה היטב במנשא גב, ליוו אותנו אל תחילת המסלול. 12 ק"מ, שאמורים להיות פתיחה קלה וידידותית, המתינו לנו מעבר לפינה של בית אוסישקין. עוד תמונה, עוד חיוך קצר ומבויש למצלמה, איזה משפט דרמטי של האמא הנרגשת, והנה התרמיל הכבד מונף על הגב, ואנחנו מתחילים.
בחסות השמש החורפית והצעידה הנמרצת התחלנו להפשיר אט-אט. שדות נפרסו לצדנו, מצודת נמרוד השקיפה עלינו מאחור ומדי פעם, גם החרמון שלח לעברנו מבטים מודאגים, מוודא שאנחנו לא טועים, לא סוטים מהדרך.
איתי התעקש לנווט. הוא אחז את הספר ומדי כמה דקות הקריא את הקטע הבא, תוך כדי חיפוש מתמיד של סימני הדרך המיוחדים לשביל ישראל. לבן-כחול-כתום. אלו שלושת הצבעים שיהפכו לחברינו הקרובים ביותר. הלבן מסמל את החרמון המושלג, הכחול הוא ים המלח שבאמצע המדינה ואילו הרי אדום הממתינים לנו בסוף המסלול, סוגרים את הסימון.
הנווט בפעולה
כאשר הקצה הלבן בולט קדימה, זה סימן שאתה הולך בכיוון צפון. אם הקצה הכתום מוביל קדימה, סימן שפניך דרומה. מכיוון שכמו רוב הטיילים גם אנחנו בחרנו להתחיל בנקודה הצפונית ביותר, לאורך כל המסלול אנחנו אמורים ללכת בעקבות הקצה הכתום.
צעדנו בעמק עוצר נשימה שהוא נקודת המפגש בין סוריה, ישראל ולבנון. כלניות בשלל גוונים פרחו מכל עבר, עיריות התנשאו וזרי רקפות ביצבצו מכל פינה. אפילו ניצני פריחה של תורמוסים סגולים נראו לאורך הדרך. שורה ארוכה של עצי צפצפה עירומים ניצבו מנגד, והזכירו לי פיסות מילדותי הנשכחת.
זה רק "בוץ"
כעבור כמה קילומטרים הבנו למה המסלול הזה אינו מומלץ בתקופת החורף. נכון שהכל ירוק ופורח ומקסים, ובשבת שמשית אפילו מזג האוויר ידידותי לצועד, אבל המסלול נהפך מהר מאוד מלכודת בוץ. נכנסנו לגן המשחקים של עדרי פרות שלא ממש הבינו מה אנחנו מחפשים בחצר האחורית שלהן.
שיכנעתי את איתי שמה שנדבק לנעלי ההליכה שלנו (וגם לבגדים) זה רק בוץ. הילד התחיל להבין את מהות הביטוי "לדשדש בבוץ". בתום מאבק נחוש וצמיגי במיוחד פגשנו את "כוכב המסלול" בפעם הראשונה. החצבני, או בשמו המעוברת - נחל שניר.
יוצאים לדרך משותפת, פרויקט ארוך ומתיש
מצד אחד הזדמנות מצוינת לנקות את הנעליים (לא יותר מאשליה קצרה, שכן ערמות בוץ שהיו מספיקות לבניית כפרים שלמים באפריקה המתינו לנו ממש מעבר לפיתול), מצד שני, טעימה מהטמפרטורה המקפיאה של מי השלגים השוצפים האלו. עוד שני קילומטרים בבוץ טובעני, חצי קילומטר בדרך עפר לצד שלטים המסגירים את העובדה שאנחנו נושקים לגבול, והנה אנחנו בפתחה של שמורת נחל שניר, בערך במחצית הדרך.
מים סוערים
חלקים רבים משביל ישראל עוברים דרך שמורות טבע או בגנים לאומיים, ואולם ברובם הכניסה אינה כרוכה בתשלום. בקטע הראשון, המצריך כניסה לשמורת נחל שניר, חייבים לשלם (אם רוצים לעשות את כל המסלול, הכולל קטע מדהים של קילומטר הליכה בתוך הנחל עצמו). תיפרדו מסכום סמלי ותוכלו ליהנות לא רק מאחת השמורות היפות בצפון הארץ, אלא בנקודה מושלמת לעצירה להתרעננות, ארוחת צהריים קלה וצבירת כוחות מחודשים להמשך הדרך.
זה הזמן להצטייד בעוד מים, ולהחליף לנעלי הליכה במים, שכן איך דרך לעקוף את הנחל האיתן, הזורם בכל ימות השנה.
בכניסה לשמורה פגשנו את זיו, עובדת המקום, שהודיעה לנו שיש סיכוי סביר שהמסלול סגור, בעקבות הגשמים העזים שירדו בימים שלפני, והזרימה העזה בנחל. מבט קצר על פניו של איתי הבהיר לי שאין שום סיכוי שהילד יתמודד עם נסיגה אלגנטית כבר בשלב הזה.
זיו הציעה לנו לרדת אל הנחל ולהתרשם מעוצמת הזרימה. בהפסקת צהריים קצרה בסמוך לבריכות השכשוך, התחלתי להכין את איתי לאפשרות שייתכן ונאלץ לוותר על קטע מהמסלול.
התמודדתי עם פרצוף ארוך ראשון לאותו יום. הילד שעד עכשיו לא קיטר על אורך המסלול, על הבוץ, על קטעי המעבר מעל לנחל כמו גם העובדה שכבר בשלב זה הוא נראה כמו ילד שנמלט ממפולת בוץ, האיץ בי לנטוש את הכריך שהיה הארוחה היחידה שלי באותו יום, ולצאת להתמודד עם הקטע שעובר על גדת הנחל.
דקות ספורות של הליכה בסבך הצמחייה הפראית הבהירו לי סופית מדוע קטע המסלול הזה מומלץ באביב, בקיץ או בסתיו. בפעם האחרונה שבדקתי, היינו עמוק בחורף. המסלול המרענן, שבתקופת הקיץ כולל הליכה במי שלגים עד הקרסוליים, הגיע עכשיו עד למותניים! אחרי כמה דילוגים וקפיצות לולייניות מגזעי עצים שנסחפו בזרם, ויתרנו על הניסיון המגוחך שלנו לא להירטב.
ללא קלישאות בעניין "קשר-אמא-ובן". התמונה מדברת בעד עצמה...
נצמדנו לטבעות עגינה המחוברות לסלע, והרגשנו חלק בלתי נפרד מסרט הרפתקאות המצולם בג'ונגלים פראיים - ולא בשמורה מוסדרת וחיננית כמו נחל שניר. בזכות כמויות האדרנלין, כלל לא חשנו במים הקפואים. כעבור שעה של מאבקים, הגענו לסופו של "הקטע הרטוב", שם איתי הרביץ פליק פלק לאחור, בבוץ החלקלק. זה היה הזמן המתאים לתת למתח לצאת החוצה בפרץ צחוק בלתי-נשלט. שנינו היינו צריכים להיכנס למכונת כביסה. דחוף.
אחרי כמויות האקשן שסיפק לנו נחל שניר, שארית הדרך נראתה ארוכה ומייגעת במיוחד. היינו רטובים, היבלות החלו להיווצר בתוך הנעליים הספוגות מים ובוץ, ושרירי הכתפיים נתנו אותות חיים נוכח משקלו של התרמיל. העייפות וחוסר הערנות גרמו לנו לסטות בפעם הראשונה - והאחרונה באותו יום - מן המסלול, ולהאריך את הדרך בעוד קילומטר וחצי.
הסוף, שהוא גם התחלה
חלפנו על פני מעיין ברוך, מטפסים בשביל המוביל אל מושב יובל וחוצים את הגשר העובר מעל לנחל עיון. המעבר ליד שער העגל, שדרכו נכנסו ויצאו חיילי צה"ל ללבנון, זיכה את איתי בשיעור בפוליטיקה. הילד היה עייף מדי מכדי להביע איזה סוג של מחאה. בעלי היקר הגיח מעבר לפינה, כשהוא יושב נינוח במכונית היבשה והחמימה שלנו.
החלפנו נעליים, נפרדנו מהתרמיל ויצאנו אל עבר הקילומטר האחרון במסע שלנו, עד לפסל האריה השואג בתל-חי. עוד לא ראינו את הסוף, אבל בהחלט יכולנו להריח אותו (בזכות הרפתות של קיבוץ כפר גלעדי).
בהזדמנות הזו איתי הוכיח לי שהוא אכן למד משהו בשיעורי ההיסטוריה בבית ספר. הוא פירט את כל מה שהוא זוכר מעלילות טרומפלדור וחבריו בתל-חי. החזה שלי התנפח עוד קצת, כיאה לאמא גאה.
כולם מכירים את השם טרומפלדור. אבל באותו לילה נורא בי"א באדר תר"פ, 1 במרס 1920, נהרגו שמונה ממגני תל-חי, בהם גם שתי נשים: שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר. אל חצר תל-חי, איתי כבר יגיע באחד הביקורים שלו במסגרת מערכת החינוך.
אחרי שקרסנו בתוך הרכב היבש והמזמין, בדרכנו דרומה חזרה הביתה, חלפנו על פני קרית שמונה. "העיר הזאת, שנוסדה אחרי קום המדינה, נקראה כך לזכרם של שמונת המתיישבים שנהרגו בתל-חי", אמרתי לאיתי. מהמושב האחורי עלתה דממה עמוקה. הילד הנפלא שלי כבר היה שקוע בשינה מתוקה.
דרך העיניים שלי / איתי
הכל התחיל לפני שנה, כששמעתי שאמא שלי טיפסה על ההר הכי גבוה באפריקה, הקילימנג'רו. מאז חפרתי לאמא שלי: "מתי נטפס על הקילימנג'רו? מתי נטפס על הקילימנג'רו?"
באחת הפעמים, כשהזכרתי לאמא את הקילימנג'רו, היא אמרה לי: "איתי, אם אתה רוצה לטפס על הקילימנג'רו - אז קודם כל תעשה את שביל ישראל". ככה הכל התחיל. אחרי כמה חודשים אני ואמי ארזנו תיקים ויצאנו לעשות את החלק הראשון של שביל ישראל עם בני משפחתנו, שהצטרפו לחלק מהדרך.
התחלנו את המסלול בתל-דן. צילמנו קצת בנקודת היציאה, ויצאנו לדרכנו. ראינו את החרמון, בהמשך ראינו גם את שרידי ליש הקדומה. אני כל הזמן חפרתי לאמי: "אמא, זאת ההרפתקה הכי גדולה שתהיה לי בחיים (לפני הקילימנג'רו)"
עוד שנתיים וחצי לקילימנג'רו. בינתיים אמא חופרת...
אחרי כמה קילומטרים הינו צריכים ללכת כמה מטרים על הסלעים מעל המים. לאחר עוד כמה קילומטרים אני ואמי עברנו קילומטר בתוך נהר החצבני. למרות שחלק מהדרך הייתה חסומה בעצים שנסחפו בזרם, התגברנו על כל המכשולים, החלקנו למים, לבוץ (ולעוד מקומות שאתם לא רוצים לדעת). בחלק הזה הרגשתי שאני ממש הרפתקן.
אחרי כמה קילומטרים כבר הרגשנו שזהו, שאי אפשר יותר, אבל למרות הקושי, היינו חזקים, המשכנו ולא נשברנו. לאחר עוד כשני קילומטר כבר ראינו את פסל האריה השואג מולנו. הצטלמנו איתו וחזרנו הביתה עייפים מאוד.
גזור ושמור
אורכו של שביל ישראל כ-940 ק"מ, המחולקים לכ-44 מסלולים בדרגות קושי משתנות. חלק מהמסלולים ניתן לחלק לשניים או יותר מקטעים.
המסלול הראשון יוצא מהרחבה שלפני בית אוסישקין הסמוך לקיבוץ דן, ומסתיים בפסל האריה השואג בבית הקברות של קיבוץ כפר גלעדי. אורכו כ-12 ק"מ, והצעידה נמשכת כ-6 שעות (כולל עצירה קצרה).
העונה המומלצת ביותר: סוף האביב, תחילת הקיץ.
ציוד נדרש: מפת סימון שבילים מספר 1 (חרמון ואצבע הגליל); נעליים להליכה במים; כובע; מים; מכנסיים להחלפה; מגבת וכסף בעבור הכניסה לשמורת נחל שניר. קחו כמה שקיות ניילון להכניס לתוכן ציוד שעלול להירטב בצעידה בנחל שניר.
החברה להגנת הטבע מקיימת תדריכי הכנה לקראת היציאה לשביל ישראל במשרדיה, רחוב הנגב 2, תל אביב. ההשתתפות בתדריך עולה 25 שקל.
טלפון: 03-6388719 דוא"ל: shvil@spni.org.il