"לא רוצים ילד ערבי בביה"ס שלנו"

ראמזי בן ה-8 מנסה ללמוד בכיתה ב', אבל מכיוון שאינו יודע קרוא וכתוב הוא מתוסכל, הוא צועק, מקלל, מאיים ומפריע בשיעורים. "ברור שהוא כזה. זה בתרבות שלהם", זועקים ההורים בביה"ס ודורשים להוציא מיד מביה"ס את הילד הערבי שהצטרף לאחרונה. ד"ר רותי בן-זאב מביאה את סיפורו של ילד בודד ומבולבל

ד"ר רותי בן-זאבפורסם: 15.02.10 , 07:26

היה זה שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים. הם הגיעו לבית הספר ו"השתכנו" במסדרון. האב עמד בצד ושוחח עם נציג הרשות. האם ישבה על הספסל, מוקפת בילדיה הרבים. בנה הצעיר - שרוע בחיקה מנומנם - נראה כבן שנה. שלוש בנות, בשמלות ארוכות שמתחתיהן בצבצו מכנסיים צבעוניים, דלקו אחרי אחיהם הצעירים שהתרוצצו במסדרון והקימו מהומה.

נכנסתי לחדר המנהלת יחד עם האב ונציג הרשות. בישיבה הוסבר לנו שהמשפחה היא ערבית והיא שוכנה בפאתי היישוב (באחד הקרוואנים). הילדים פוזרו בין כמה מוסדות חינוך ואנחנו נקבל אחד מילדיהם לכיתה ב'. האב דיבר עברית עילגת, אבל היה שופע רצון טוב ואופטימיות.

יצאתי למסדרון כדי להכיר את המשפחה. האם בהתה בי בעיניים קרועות לרווחה. היא נראתה מסויגת ותלושה מכל הקורה סביבה. האב ניסה "להפשיר" את האווירה ודובב את הילדים להציג את עצמם בפני. הילדים הסתתרו מאחורי אמם ונראו מבוהלים. רק אחרי שפיתיתי אותם בסוכריות ו"הפתעות" ניאותו להתקרב אלי ולומר לי את שמותיהם.

ראמזי

ראמזי (כל השמות בדויים) היה הנועז מבין הילדים. רזה מאוד, יחף, שיערו המתולתל סבוך מאוד ומתחתיו זוג עיניים שחורות ועירניות שהתרוצצו ללא הרף. האב חיבק אותו והעיד עליו שהוא הבן החכם. למרות שהתקרב לגיל 8, הוחלט שהוא ישובץ לכיתה ב'. הסיבה להחלטה - ראמזי לא ידע עדיין קרוא וכתוב.

אירוע זה הביא עמו הרבה סמני שאלה. לא היה מקובל בעירנו עד היום לקלוט משפחה ערבית בבית ספר יהודי. לשאלתנו מדוע הם שוכנו בישוב זה ולא בישוב השכן (שהוא ישוב ערבי) נענינו: "מדובר במשפחה של משתף פעולה שפעל עם כוחותינו ברצועה".

ראמזי התקשה להשתלב בכיתה. הפער הלימודי בינו לבין ילדי הכיתה היה גדול. הוא השתעמם, הפריע למהלך הלימודים בכיתה, הציק לילדים בהפסקות והיה מעורב בקטטות רבות. בעקבות קשייו, החלטנו על תוכנית העשרה מיוחדת שבה ראמזי קיבל תוספת שיעורים פרטניים בשפה וחשבון, תרפיה באומנות וליווי משפחתי של עובדת סוציאלית.

חודשיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, נציגות של ועד ההורים התייצבה בחדר המנהלת. הדרישה היתה להוציא את ראמזי מבית הספר. לדבריהם - ראמזי ילד אלים. הוא מכה, דוחף, מקלל, צועק, מאיים, מפריע בשיעורים ומשרה אווירה לא נעימה בכיתה. כשהם הבינו שמדובר בילד ערבי-מוסלמי - הם דרשו זאת לאלתר. "עכשיו ברור לנו מדוע הוא כזה. זה בתרבות שלהם להתנהג ככה. הוא לא ישתנה לעולם! אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יתקרבו אליו".

ההורים שאלו שוב ושוב: "למה מביאים ילדים במצב כזה אלינו? אז מה אם אב המשפחה ריגל לטובת המדינה? הוא עשה את זה למען בצע כסף. אנחנו לא רוצים להתמודד עם הבעיות הללו. שהמדינה תפתור את הבעיה, אבל בטח לא על גב ילדינו!"

מה יעלה בגורלם של משתפי הפעולה?

בראיון שפורסם בעיתון "וסטי" אומר סגן אלוף בדימוס ויטליס חנן ששירת 25 שנה בשב"כ: "גורלם של משתפי פעולה, לאחר שהם הופכים מסוֹכנים פעילים לסוכנים 'שרופים' ומעבירים אותם לישראל, הוא לא קל. הם מגיעים לכאן ונפגשים עם סביבה עוינת. יהודים רואים בהם סכנה, ערביי ישראל שונאים אותם ולא רוצים אותם. כתוצאה מכך, האנשים האלה מקבלים סטרס חזק ונכנסים לדיכאון. בעיית שיקום משתפי הפעולה לא נפתרת ביום אחד. זהו תהליך ארוך שבו משתתפים אנשים רבים".

מדוע ראמזי משלם מחיר דרך הסיטואציה החדשה שנוצרה, האין בליבנו חמלה כלפי הילד שנאלץ להתמודד עם תרבות שונה, שפה חדשה ושנאת זרים ומה המחויבות שלנו כלפי המשפחה? סוגית "משתפי הפעולה" היא בהחלט סוגיה מורכבת. תופעה זו רווחת במצבים של יריבות, ומתבטאת באופן מובהק בעיתות מצוקה ובעיקר במלחמה. במצבים אלו יש למושג זה משמעות טעונה מבחינה ערכית, במיוחד כשמדובר בסיוע לארגון זר ובעיקר לשלטון זר, במאבק כנגד המתנגדים לו.

מצבו של ראמזי הוחמר מיום ליום. ניכר היה שהוא סובל בסביבתו החדשה. גם אמו לא יכלה לשאת את הריחוק ממשפחתה ומעמה. באחד הימים היא יצאה מביתה וחזרה למשפחתה ברצועת עזה. היא לקחה איתה את בנה בן השנה. שאר הילדים נותרו לבד עם אביהם. בשיחותיי עם ראמזי הוא הביע געגועים עזים לאמו ושידר עצב ובדידות לנוכח הניכור של ילדי כיתתו. בסוף חודש דצמבר, האב וילדיו עזבו את היישוב שלנו ועברו דרומה ליישוב אחר. הקשר נותק.