מדוע העדיפו גדולי התנ"ך נשים נוכריות?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף כיוון שחיבורים אלה היו למעשה נקודות תפנית גורליות לעם כולו. בכל צומת של התרחשות גדולה "חפש את האשה", ומעתה אמור - את הנוכרייה
זה רק אני שמקבל את התחושה הזו בכל פעם שאני שומע את המילה: "גיור"?
בסיפור "הרוכל והאדונית" מאת ש"י עגנון נופל סוחר יהודי לפיתוייה של אלמנה גויה וניצל ברגע האחרון ממה שמתגלה כמפלצת המחסלת את בעליה ואוכלת את בשרם. הדמוניזציה של הגויה מובנית היטב במסורת היהודית. ה"שיקסה": זן הכלאיים של אשה-שטן, פתיינית מניפולטיבית, היא לא פחות מאשר נשק החזית של הגויים במלחמתם הנצחית ביהודי.
הגברים פשוטים הם. הם משמידים באמצעות הרג, אך רק לאשה לבדה הכוח לגנוב את נשמת היהודי ולשעבדה לאלוהים זרים. "לא תתחתן בם. בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים". זה כלל השימור העצמי הפשוט והתכליתי העומד בבסיס הדמוניזציה. מגדיל לעשות ספר המתהדר בשם "ברית ישראל", המתיימר להסתמך על האר"י הקדוש ומציג טבלת חטאים וכפרות לפיה חייב הבא על גויה בסכום של 2160 שקל (לכל פעם), לעומת הבא על אשת איש - 1950 שקל, הבא על הזכר - 1398, וכמעט כפול מהבא על "בהמה, חיה ועוף" (1296 שקל).
לאלה מן הקוראים המבקשים לחזור לעמם בהדרגה, ל"התחזק", וחרדים מפני השלב המבעית של המרת שיקסותיהם בבעלי חיים, יש גם בשורה מרגיעה. בבסיס שורשיה של הגניאולוגיה העברית נמצא ערבוב גנים של גדולי האומה עם נוכריות בצמתים משמעותיים של התגבשות העם: אברהם נושא את קטורה. משה, גדול הנביאים נושא נוכרייה. בועז נושא את רות המואבית והיא היולדת את אבי סבו של דוד המלך. שלמה המלך, יציר זיווג החטאים של דוד ובת שבע, בונה את בית המקדש, אך מפזר באותו זמן את זרעו בין מאות נוכריות מובחרות. שמשון הנביא נושא פלישתית לאשה, בא על זונה, ונושא את דלילה, אף היא פלישתית.
במבחן הבשר גם הגדול שבקדושים הוא כמונו - חיה
בולט במיוחד הוא מקרהו של רבי עקיבא, התנא הגדול, שמצליח לעמוד במבחנים קשים מול שיקסות, אך סופו שיופיה של גויה אחת, רופינא אשת הנציב, מכריעו ומביאו לידי בכי. היא מתגיירת והוא נושאה לאשה, בהעדיפו אותה על פני רחל. רחל, נציין, היא האשה הנאמנה ששלחה אותו ללמוד תורה בחכותה לו 24 שנים. זו האשה שבנתה ועשתה אותו למה שהוא. הבשר שוב מנצח את הרוח, ואנחנו חוזים בלקח מאלף: במבחן הבשר גם הגדול שבקדושים הוא כמונו - חיה. הרי אלה בני האלוהים בעצמם שנכשלים ולוקחים להם נשים מבנות הארץ (בראשית ה,ו). אך לזכותו של רבי עקיבא ייאמר: הוא היה עקבי עם תורתו: בתקנה מאוד לא "יהודית" שתיקן הוא מתיר לגבר שראה אשה יפה להעדיפה על פני אשתו ולשאתה (האם יימצא לנו הרב שיסביר לאן התפוגגה תקנה כה חשובה של אחד מגדולי המתקנים?)
ענין נישואי הגדולים עם נוכריות הוא כה מטריד, עד כי "הסבר" אחד שמספק לנו אחד מענקי המחשבה היהודית מותירנו עם תמיהה גדולה יותר: נישואי שלמה ושמשון לנוכריות התרחשו אחרי שהפך האיסור למפורש. צרימה זו מביאה את הרמב"ם לגלות לנו "סוד": נשות שלמה ושמשון עברו גיור (!), אך מאחר וכוונתן היתה כוונת רווח ולא קבלת עול שמיים, החשיב אותן הכתוב כגויות. הרמב"ם המכובד מצליח להתעלם מן האבסורד לפיו הכתוב נדרש - מסיבות שאינן מבוארות - להסתיר פרטים כה חיוניים לנקיונם של גדולי אומה. הנה מלחמתו הבלתי פוסקת של הפרשן היהודי באבותיו העבריים, של קטגוריות הטוב והרע – בחיים, ושל הרוח היהודית - בבשר. אך הבשר הזה ארור הוא: כמה שלא תייבשו, הוא ממשיך להגיר דם!
שתי שאלות. האחת: חוסר הסימטריה הקיצוני ביחס לנוכרי ולנוכרייה. הרי אלה גם אלה שליחי אלוהים זרים. ותשובתנו: הזכר קל לפיתוי מן הנקבה. לכן גם "סולחים" לו ברעותו בשדות זרים, ולכן צריך גם לסמן את הנוכרייה בהדגשה יתרה.
שאלה זו מקבלת תוקף משנה כשמגלים שחיבורים אלה לא היו אפיזודות סתמיות, אלא נקודות תפנית גורליות לעם כולו, כמי שרומז: בכל צומת של התרחשות גדולה "חפש את האשה", ומעתה אמור - את הנוכרייה.
ועל כך נענה:
ראשית: כי הם יכלו. אילו יכלו הנשים לחטוף להן מן הזר, היו עושות זאת. יש ספק? הביטו בנשותינו: הן יכולות, הן רוצות, הן עושות.
שנית: זוהי זכות היתר של הגדוּלה, לעמוד מעל לחוקים. גילוי העריות - טאבו אוניברסלי - נעצר מחוץ לדלתם של הפרעונים.
תמיד נחשדת תמיד חושדת, נזהרת. זרותה - בדידותה
ושלישית: מה לא ברור? הוא יביא אותה מארצה; נסיכה בארצה ומלכה בארצו. זרה ויפה. הזרה תמיד יותר יפה, זהו היוצא מן הכלל בו יתרון הביתיות הוא חיסרון מובהק, קללה. היא בקושי דוברת השפה. זה טוב. נשות שבטו לא תוכלנה למלא לה את הראש נגדו. הן יקנאו לה, הזרה שקטפה את המשובח בגבריהן, הגברים יקנאו בו. היא תתנקם בהן באפה המורם, הוא יחייך כאדון. תמיד נחשדת תמיד חושדת, נזהרת. זרותה - בדידותה. ובדידותה מקרבת אותה אליו. היא אינה "בעלת הבית", ואמהּ, חמותו, אינה שם בשביל להפוך אותה לכזו. בהיעדר מפלט לרגשותיה הכל זורם אליו, רק שיהיה שם בשבילה, נגד כולם.
זאת ועוד: נשות המקומיים כלאם, ואילו היא - חותם שחרורו והתעלותו: שחרור מאימו וממשפחתו, שחרור מנשות שבטו, שחרור מהמון קטנוני הנושא אליו עיניים ללא הרף, וחשוב מכל: תנועת הביטול שלו בפני כוהני הדת, על הקשר שקשרו עם הנשים כנגד הגברים החזקים. אלה הם המייבשים את הבשר מהדם, מייבשים את הדם מנשותיהם, ואת הרוח באלף תקנות מציקות. אלה שאינם יודעים לא לענג אשה, לא לכבדה ולא לשלוט בה. עבדי נשותיהם הקטנות בבתיהם, והולכי רכיל בבית המדרש. "קול באשה ערווה?" -אילו רק היו יודעים באילו קולות שרה לו מלכתו!
ובסוף? בסוף נקם ושילם: רבי עקיבא משלם בבשרו ובחייו. שמשון - בשתי עיניו ובחייו. ושלמה - בשפיותו ובשמחת חייו.
כי בסוף הגבר תמיד מפסיד. והחזקים - מובסים. הגבר אינו יכול ליצר הנקמה של האשה, זה המעניק לה סבלנות של טורף-על ואולי מהווה אף הסוד שבאריכות ימיה. שם, מעל הקבר הטרי, תמיד תהיה איזו אשה שתחייך מתחת לדמעות, לצידו של איזה כהן דת שירסס ברוקו: "...מעפר ...וגו'".
לפנייה לכתב/ת 
