שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגירעון של אחשוורוש והפתרון התקציבי של המן
    האם בזבוז חסר אחריות על מלחמות, משתאות ובתולות רוקן את קופת ממלכת פרס ועודד את המן ואחשוורוש לרקום מזימה להשמדת היהודים ובזיזת רכושם? ומדוע הסכים המלך הפרסי לוותר להמן על שלל המלחמה - חישוב פיננסי גרוע או שגיאת תרגום של הכותבים? מגילת אסתר: הזווית הכלכלית

    השנה היא 482 לפני הספירה. אחשוורוש מלך פרס מסכם שלוש שנים על כס המלכות, במהלכן נאלץ לבסס את שלטונו ולדכא מרידות של עמים שונים שניסו לנצל את חילופי השלטון כדי לפרוק את עול השלטון הפרסי. כל חפצו כעת הוא לחגוג את ניצחונותיו בחיי הוללות של משתאות ובתולות בארמונו המפואר שבשושן הבירה. אלא שהמלחמות הארוכות דיללו את אוצר המדינה, והגירעון עמוק וכואב. בנקודה זו מתחיל סיפור מגילת אסתר.

     

    "וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ--שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה. בַּיָּמִים, הָהֵם--כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו: חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ". (פרק א', א-ה)

     

     

    "מגילת אסתר היא הספר שלנו - הפרסים", אומרת ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית איראנית ומומחית לאיראן הקדומה. "הפרסים אמנם ידועים כסוחרים טובים היודעים לנהל את כספם היטב", אומרת גינדין, "אלא שגיבורנו אחשוורוש - היה בזבזן".

     

    לדבריה, "המלך אחשוורוש מזוהה עם המלך חְשַיָארְשַה הראשון מהשושלת האַחִמֶנִית, הידוע גם בשמו היווני קְסֶרְקְסֶס הראשון. זהו אותו קסרקסס מהסרט 300.

     

    "למלכי פרס הקדומה היו שני תחביבים עיקריים: מלחמה ומשתה, ושני התחביבים האלה עולים הרבה כסף. בתחילת פרק א' מתואר משתה ראוותני והמוני של אחשוורוש. זהו אינו המשתה היחיד המתואר במגילת אסתר, ויש להניח שנוסף על המשתאות המשמעותיים המוזכרים במגילה, היו גם משתאות שאינם מוזכרים בה.

     

    "נוסף על מלחמות ומשתאות, אחשוורוש גם אהב לקבץ בארמונו בתולות. כל בתולה עוברת הכנות של שנה בכל הקשור לעולם התמרוקים ושמן המור, ובנוסף יש צורך להאכיל אותה בשנה הזאת. אם לא די בכך הרי שגם לאחר שהן באות למלך והופכות לפילגשים - יש עלויות תחזוקה. בקיצור, אוצר המלך היה מרוקן.

     

    "לאחשוורוש היו גם מפעלי בנייה ראוותניים. בכל כתובות הקיר שלו שנתגלו הוא מתפאר במפעלי הבנייה שלו. במוזיאון ארצות המקרא בירושלים אף יש דגם של מה שמכונה 'ביתן המלך', שהוא בעצם מבנה ענק ומרהיב".

     

    ואיך נראה אותו ביתן המלך המפואר? מעוטר באריגי בד בצבעים שונים ועמודים מסוגננים, כפי שמתואר גם במגילה: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ--וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ". (פרק א' ו-ז)

     

    הפקרות כללית בממלכה

    גם הרב אמיר משיח, ד"ר לפילוסופיה יהודית, מתאר את חוסר האחריות הפיננסית ששרר בארמון המלוכה הפרסי. "מן ההיבט הכלכלי והמוסרי אנחנו רואים הפקרות כללית בהתנהלות אחשוורוש", אומר משיח, "רואים למשל משתאות מטורפים לחלוטין מבחינת הבזבוז - 180 יום ואחר כך עוד שבעה ימים, שבמהלכם הוא מראה לכולם מה השיג ועד כמה עושרו מופלג, וגם משבית את הפעילות בממלכה כדי שאנשים יבואו ויראו את גודל הישגיו.

     

    "זוהי הפקרות מטורפת - כסף שנזרק לים. יש פה שפע שאנחנו לא מכירים היום בעולם המודרני, ונראה כי הוא עולה על חיי הבזבוז בארמונות המלוכה בתקופתו. בממלכה מתנהלת הפקרות כללית, ומכאן לא רחוקה הדרך גם להפקרות מינית", אומר משיח.

     

    לאחר שהתפאר ברכושו הרב, רצה המלך להציג בפני אנשיו גם את מלכתו ושתי, כעוד תכשיט או נכס המוצג לראווה. וכך מספרת המגילה: "בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". (פרק א', י-יב)

     

    על פי פרשנות חז"ל, טוען משיח, דרישתו של המלך - שאינה מופיעה במגילה - היתה להראות את ושתי ערומה בפני כולם: "חז"ל אומרים שכשאומות העולם חוברות יחד - מתחילים לדבר על הפקרות מינית. מאיפה הם יודעים? מהמשתה של אפלטון.

     

    "באחד הדיאלוגים המפורסמים ביותר של אפלטון, מדובר על משתה חברתי שבו העלו המשתתפים לדיון את השאלה - איפה נמצא הארוס - יצר המין. רואים במקומות נוספים שחז"ל נחשפו לדיון הזה, ומכך הסיקו שמן הסתם גם במשתה של אחשוורוש דנו המשתתפים בארוס והתווכחו ביניהם מיהן הנשים הטובות ביותר. אחשוורוש התפאר במלכתו ורצה שתבוא ערומה, כשרק כתר לראשה". 


     

    ושתי, כאמור, ממאנת לבוא כפי שדורש בעלה, והמלך מחפש לו מלכה חדשה. "בעצת יועציו המלך רוצה אשה בתולה, ומכל הממלכה העצומה אוספים את כל הבתולות שנראות טוב, כדי שהמלך יבעל אותן ויחליט מה יעלה בגורלה", אומר משיח, "כל בתולה כזו עוברת הכנה וטיפוח ממושכים: חצי שנה בשמן המור וחצי שנה בבשמים ובתמרוקי נשים. רק אז עושה איתה המלך מה שהוא עושה בלילה, ולאחר מכן היא חוזרת לארמון אחר - ולא שבה למלך אלא אם הוא מחליט לקרוא לה שוב".

     

    חיפוש המלכה החדשה נמשך זמן רב, ורק בשנה השביעית למלכותו נמצאת הבתולה הראויה למלך. "וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת; וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו--אֵת, מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר; וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ". (פרק ב' יז-יח)

     

    האם למרות ההוצאות האדירות על נשים ומסיבות, בלב המשבר הכלכלי, אחשוורוש מוריד מסים ונותן מתנות לבני עמו? "אחרי שהמלך בוחר באסתר הוא אכן נותן מתנות", מסבירה גינדין, "אבל ההנחות לא ממש קשורות לכסף - ההנחה כאן היא יותר במובן של מתן חופש והקלה".

     

    שיבושים בתוכנת התרגום של המאה השנייה לפנה"ס

    לאחר שנמצאה המלכה המתאימה, אנו מתוודעים להמן האגגי, אשר אחשוורוש שם את כסאו "מעל כל השרים אשר אתו". אלא שבעוד כל עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן, מרדכי היהודי מסרב להשתחוות ומעורר עליו את זעמו של המן - שמחליט להשמיד את כל עמו של מרדכי.

     

    "בפרק ג' מתואר אירוע שאינו מתאים למלך פרסי", אומרת גינדין, "המן אומר למלך: 'יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ'. (פרק ג' ח-ט)

     

    "ומה קורה אז? "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (פרק ג' י-יא).

     

    גינדין מסבירה כי גנזי המלך בפרסית עתיקה הם אוצר המלך. "לשר האוצר קוראים בפרסית עתיקה גנז-ברה, והמילה נשאלה לעברית כ"גזבר". במילים פשוטות יותר - נראה שמה שקורה כאן הוא שמציעים לאחשוורוש כסף - והוא נותן במקום לקחת. מוזר, לא? לא רק שהוא פרסי, הוא מלך הפרסים! היינו מצפים ממנו ליותר.

     

    "נכון שהגננת אמרה לנו שאחשוורוש כל כך השתכנע שצריך להרוג את היהודים, שהוא אפילו הסכים לשלם כדי לעשות זאת. אבל אם מציעים לך שירות שאתה מאוד רוצה בו, וגם משלמים לך בשביל זה - לא תיקח גם את השירות וגם את הכסף? מוזר".

     

    גינדין ממשיכה ומתארת את פקודת המבצע: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז". (פרק ג' י"ג).

     

    "בעצם, המן מבקש לא רק להרוג את היהודים, אלא גם לבוז את שללם שהוא לבטח יותר מ-10,000 כיכר כסף אותם הבטיח להכניס לאוצר הממלכה. אם כך, מה שאומר לו המלך זה: "שלם את הסכום שהבטחת, קח את שללם של היהודים, ו-Keep the Change".

     

    "כבלשנית איראנית שיודעת פרסית עתיקה, אני פשוט מזהה פה שגיאת תרגום. מכירים את התוכנות האלה שבהן מתרגמים לשפה מסוימת ואז מתרגמים בחזרה ויוצא משהו שונה לגמרי? אז בואו נתחקה אחר ה-Google Translate של המאה השנייה לפני הספירה (אז כנראה הועלה הסיפור על הכתב).

     

    "עברית: הכסף נתון לך - פרסית עתיקה ardatam tava dātam. אבל בעצם המילה tava יכולה לשמש גם במשמעויות נוספות, ביניהן "על ידיך". והמבנה tava dātam הוא הדרך המקובלת והנפוצה ביותר לומר... "אתה נתת" (כלומר "נתון על ידיך"). לכן מה שאומר כאן אחשוורוש הוא בעצם: "אתה נתת את הכסף. והיהודים - אתה יכול לעשות בהם כטוב בעיניך".

     

    "יש חוקרים שתומכים באמיתות מגילת אסתר כמסמך היסטורי. הם אומרים שהסיבה שהמלך הסכים למבצע כזה מוזר ולא הגיוני, נעוצה בעובדה שהוא פשוט היה צריך כסף למלא את גנזי המלך, כלומר את אוצרו המרוקן. הסבר זה פותר גם את הפסוק התמוה בפרק י' של מגילת אסתר, לאחר כל הסיפור הדרמטי, כשפתאום חשוב להזכיר את המשפט: "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש (אֲחַשְׁוֵרֹשׁ) מַס עַל-הָאָרֶץ, וְאִיֵּי הַיָּם".

     

    משיח מציע הסבר שונה: "המן הציע לאחשוורוש כסף כדי לנסות ולשחד אותו. 10,000 כיכר. אפשר להתווכח כמה זה - אבל אני משער ששר העומד לפני "מלך העולם" של אותה תקופה, ראש האימפריה, מציע לו סכום כסף אסטרונומי כדי לרגש אותו. למרות זאת המלך אומר לו: 'עזוב, הכסף נתון לך'".

     

    משיח מציין כי חז"ל קשרו זאת לשנאת ישראל מצידו של אחשוורוש, למרות ששנאה כזו לא מופיעה במגילה. "חז"ל, שחיו סמוך יותר לתקופת התרחשות האירועים ולפרסית העתיקה, ממשילים משל: יש לי שדה ויש בו תל, גבעונת קטנה שמפריעה לי, ואילו בשדה של השכן שלי יש חריץ. ואז אני אומר לשכני: בוא נעשה טוב לשנינו, אני אפרק את התל שלי כדי למלא את החריץ שלך, ובוודאי שלא אבקש על כך כסף. כלומר זהו Win Win Situation לאחשוורוש ולהמן - היהודים יושמדו, וגם כספם יילקח".

     

    הסכמתו של אחשוורוש להצעת המן נשמעת סבירה כאמצעי למילוי אוצר המדינה. אולם שנאתו התהומית של המן לעם היהודי נשמעת חסרת כל פרופורציה - רק בגלל שמרדכי היהודי סירב לתת לו כבוד. האם בדומה לאנטישמיות המודרנית - שנאתו של המן ניזונה ממצבם הכלכלי של היהודים ביחס לסביבתם?

     

    גינדין: "עד כמה שידוע, מצב היהודים באימפריה הפרסית היה דומה לזה של שאר העמים סביבם. אם מתייחסים למגילת אסתר כאל אלגוריה, מה שמניע את הסיפור הוא סגירת מעגל של שבט בנימין מול בני עמלק".

     

    המאבק הלא סגור בין בנימין לעמלק מתחיל בספר בראשית פרק ל"ג, שבו מתואר כיצד יעקב ובניו השתחוו לעשיו, סבא רבא של עמלק. "בנימין הוא היחיד מבני יעקב שלא השתחווה - כיוון שעדיין לא נולד. שאול המלך - משבט בנימין", מספרת גינדין, "היה אמור לסגור את המעגל ולחסל את העמלקים ונצטווה לא לשלוח יד בביזה, אולם הוא חס על הצאן והבקר, והשאיר את המלך אגג בחיים".

     

    לדבריה, מבחינה ספרותית ולאומית, מגילת אסתר באה לסגור את המעגל הזה: מרדכי - משבט בנימין וממשפחת קיש (אבי שאול) סירב להשתחוות להמן ולבסוף גם חיסל אותו. ועל היהודים נאמר ש"בביזה לא שלחו ידם"".

     

    האם היהודים עסקו בהלוואה בריבית, כפי שהיה בגלות האירופית?

    משיח: "אין עדויות למצבם של היהודים באותה תקופה, אבל עשרות שנים בודדות לפני כן היתה שיבת ציון, וכמו בימינו היהודים היותר-אידיאליסטים ופחות חזקים כלכלית, עלו לארץ ישראל. יהודים נאלצו להיות מלווים בריבית בעיקר בארצות הנצרות, שם הלוואה בריבית היתה אסורה על הנוצרים ולכן תיעלו את היהודים למקצוע הזה, אבל בממלכת פרס היתה תרבות אלילית, ולא היה קיים איסור כזה".  


    משלוחי מנות - גשר על הפערים החברתיים

     

    אורלי רוט, ד"ר למחשבת ישראל, מציעה מניע אחר לשנאת המן למרדכי: "בתלמוד הבבלי, מסכת מגילה, הופיע מדרש לפיו מרדכי והמן היו ראשי גייסות בצבא הפרסי. על פי תקופת מגילת אסתר, זוהי תקופה בה ניהל הצבא הפרסי מלחמה בת כשבע שנים עם צבא יוון, שהסתיימה בתבוסת הצבא הפרסי.

     

    "המן לא כלכל בתבונה את צעדיו ונותר ללא ממון, כלומר, ללא ציוד ואספקה. הוא פונה אל מרדכי ומבקש ממנו הלוואה. מרדכי מסכים בתנאי שהמן ישעבד את עצמו כעבד לו (למרדכי). המן אכן נותן למרדכי שטר לפיו הוא מוכר עצמו כעבד למרדכי.

     

    "על פי פרשנות מעניינת שמעניק הרב בני לאו למגילה על פי מדרש זה, לימים פעלו המצביאים הצבאיים הללו כפי שפועלים בימינו גנרלים בדימוס, ופנו לפוליטיקה. המן עלה לגדולה בקריירה הפוליטית שלו, כאשר נותר לו 'חשבון פתוח' עם מרדכי. הוא מגלה את דבר יהדותו של מרדכי - שהיה בן למשפחה 'מתבוללת' ונשא שם פרסי מובהק - ומוצא טיעון אידיאולוגי (מלחמה נגד היהודים) שמטשטש את מטרתו האמיתית, מלחמתו הפרטית ומסע הנקמה שלו מול מרדכי על ההשפלה שהעביר אותו בעבר. בשלב הזה למרדכי אין ברירה. מאחר שיהדותו נתגלתה הוא חוזר אליה, וסוף הסיפור ידוע".

     

    משיח יוצר קשר בין אווירת ההפקרות הפיננסית והמינית בממלכה - להפקרות המדינית שהתבטאה בקלות הבלתי נסבלת של קבלת החלטות ושפיכות דמים. "שותים כמה כוסיות, ומגיעים להחלטות הרות גורל במחי יד. החלטות כלאחר יד על רצח עם היו חזון נפרץ. אנחנו זוכים לספר את הסיפור שלנו לאחר 2,500 שנה, עם תחפושות ומסיבות, אבל כמה עמים לא זכו לספר את הסיפור שלהם?"

     

    היהודים לא נתנו ידם בביזה

    "וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת: בַּיּוֹם, אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם, וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם. וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד--חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. וְאֵת ... עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים--הָרָגוּ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם". (פרק ט' א-י)

     

    "כאנטי תיזה להפקרות הכללית, מתגלה התנהגות למופת מצד עם ישראל מבחינת אתיקה של מלחמה ושליטה עצמית", טוען משיח, "יש חוקרים שטוענים שעם ישראל אחראי לאלימות בעולם, כי פורים הוא המודל שמנחה אותנו. אם מסתכלים על המגילה כפשוטה, היא מדברת על הוראת רצח עם ביום אחד - י"ג באדר, השמדת כל היהודים ו"את שללם לבוז".

     

    לאחר מכן הגזירה לא בוטלה - עם ישראל בסך הכל קיבל היתר להתגונן. "זו הגנה עצמית - רק נגד מי שמתקיף אותך", אומר משיח. "מבחינת האתיקה הצבאית, היה זה אך לגיטימי שהיהודים יקבלו את קניין המלחמה וייקחו את השלל, ממי שהתכוון לקחת את שללם. לכן אני רואה בפורים את החג הכי מוסרי שיש בישראל".

     

    המזימה הגדולה הפכה "מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים". (פרק ט', כב)

     

    משיח מציין את מוסריות החג גם מבחינה חברתית . "המן אמר לאחשוורוש - ישנו עם אחד מפורד ומפוזר בין העמים. הוא אמר דברים די נכונים - אנחנו מפוזרים גיאוגרפית ומפורדים מבחינת הדעות שלנו. אבל הוא גם אמר - ישנו עם אחד - אנחנו עדיין עם אחד. אחדות אין פרושה אחידות. אתה ימני אני שמאלני, אתה עשיר אני עני, אבל דווקא ריבוי הצבעים הוא זה שנותן את היופי של הקשת בענן.

     

    "בפורים אי אפשר למחוק את עניין המפורדים והמפוזרים, אבל ביום הזה אנחנו לא רוצים רק להראות שאנחנו מפורדים, אלא להעצים את ה"עם אחד". איך? בונים את הגשר גם מבחינה גיאוגרפית וגם סוציו-אקונומית וכלכלית בין חלקי העם באמצעות משלוחי מנות ומתנות לאביונים. אני יוצא מדלת אמות ביתי ונותן לאחר משלוח מנות - כי זה מרבה אהבה. אני אולי עשיר ואתה אביון, אבל אני יוצא שוב מדלת אמות שלי ובונה גשר על התהום הכלכלית ביני לבינך ונותן לך מתנה לאביונים. אני מנסה במשהו לשפר את מצבו של העני, ולגלות אמפטיה. זה אמנם לא ישנה הרבה, כי הוא לא יקבל מתנה גם מחר, אבל ביום הזה אני מראה לו שאנחנו עדיין עם אחד".


    פורסם לראשונה 27/02/2010 21:16

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלגוריה או היסטוריה? מגילת אסתר
    צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
    מלך פרס ויתר על הכסף? תמר עילם גינדין
    צילום: דני שביט - Total Vision
    מומלצים