אפשר ללעוג לאדם שאוהבים ולשמוח לאידו?
אהבה היא לא אוסף של רגשות חיוביים, יש בה דבר-מה נוסף. איך להבין משפט כמו "הוא חושב בעיקר על עצמו והוא חושב שהוא יודע הכל ותמיד מנסה להוכיח לי שאני טועה, אבל אני אוהבת אותו"? ולמה אהבה מסוגלת להכאיב יותר מרגשות אחרים?
אני מתחיל עם אוסף של משפטים המתייחסים לרגשות בין אוהבים. כל משפט מתייחס לרגש אחר (מיועד לבני שני המינים).
• כעס - היא כועסת עליך. ייתכן שכואב לך, ייתכן שאתה כועס בחזרה, אבל הכעס שלה, או שלך, לא מביא אותך לייאוש טוטאלי.
• שמחה לאיד – המכונית נשרטה באשמתך והיא שמחה לאידך. בהחלט פגיעה מתחת לחגורה, אבל לא פגיעה סופנית בהערכה העצמית שלך.
• ידידות - היא אומרת לך שאתה החבר הכי גרוע שהיה לה אי פעם. ממש מעליב, ועדיין לא עלבון ששובר את הכלים.
• נקמנות – היא לא שוכחת לך אף כישלון, והיא יודעת לשלוף אותם נגדך ברגע הכי לא מתאים מבחינתך. מוציא מהדעת, ובכל זאת לא סוף העולם.
• אהבה - היא אומרת לך שאתה חכם, מצחיק, ספונטני, מצליח, מרתק, מתחשב, תומך, אבל היא כבר לא אוהבת אותך, ואתה מרגיש שהעולם חרב עליך.
כל המשפטים האלה, פרט לאחרון, מדברים על פגיעות נסבלות. אולי מכאיבות ביותר, ועדיין לא עוברות את הסף. המשפט האחרון מדבר על פגיעה ברמה שיכולה להגיע לתחושה של התמוטטות. מה יש באהבה שהיא מסוגלת להכאיב יותר מכל רגש אחר?
"כדאי אולי שתשמרי משהו ייחודי לבעלך"
"מהי האהבה אם לא חום, ידידות ואכפתיות?", כותבת המגיבה מיכל בתגובה לטענה שהעליתי באחת הרשימות שלי. טענתי שם שאנשים נוטים להתבלבל בין אהבה לבין רגשות חיוביים, כמו חום, ידידות ואכפתיות. המגיב אלעד מעיר לה שנראה היא מאוהבת בכל הידידים שלה, "כי לכולם יש לך חום ואכפתיות וידידות. כדאי אולי שתשמרי משהו ייחודי לבעלך".
מיכל מגדירה את האהבה כאוסף של רגשות חיוביים, אולי כולם ואולי רובם. נשמע הגיוני, אבל איך להסביר את זה שלא תמיד מתאהבים במי שיש כלפיו כמעט אך ורק רגשות חיוביים? ואיך באמת אפשר להבחין בין אהבה לידידות? אלעד צודק. אהבה היא דבר-מה נוסף לרגשות חיוביים, ובעצם גם להערכה חיובית.
הדבר-מה הזה יכול להסביר גם מדוע יש שמתאהבים באנשים שמאזן התכונות שלהם אינו נוטה במובהק לטובת התכונות הטובות. המציאות מספרת לנו שיש אהבות כאלו. הנה אמירה נפוצה: "הוא מעצבן, הוא חושב בעיקר על עצמו, והוא חושב שהוא יודע הכל ותמיד מנסה להוכיח לי שאני טועה, אבל אני אוהבת אותו". זאת לא אהבה שאנחנו רגילים לחשוב עליה, ועדיין היא אהבה. יש באהבה כזו, כמו באהבות מקובלות יותר, את אותו דבר-מה שעושה אהבה לאהבה.
"העולם שנראה מבעד לעיני האהבה"
"אילו רק הצליח מר בנקס לומר מדוע האישה הזאת מוצאת חן בעיניו כל כך", חושבת לעצמה לילי בריסקו, אחת מהדמויות בספר "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף (הוצאת "ידיעות ספרים", תרגום חדש של ליה ניר גד), על אהבתו של מר בנקס אל גברת ראמזי. גברת ראמזי היא אשה שלכאורה קל להסביר מדוע אפשר להתאהב בה. יש לה הרבה תכונות מרשימות והיא מעוררת כלפיה בעיקר רגשות חיוביים. למרות זאת, מר בנקס לא יודע להסביר למה היא מוצאת חן בעיניו כל כך.
כשלילי בריסקו מסתכלת על מר ראמזי ואשתו, "הם נצבעו במה שהיא קראה 'התאהבות'. הם הפכו לחלק מאותו יקום חסר ממשות אך נוקב ומרטיט – העולם שנראה מבעד לעיני האהבה", ומר ראמזי נראה "הכן שבגברים, הנאמן... הטוב שבהם; אך כשהשפילה מבט, חשבה (ש)הוא שקוע בעצמו, הוא רודן, הוא אינו הוגן". אהבה, אומרת בעצם לילי בריסקו, היא לא אוסף של תכונות ממשיות. היא הצורה בה מתבוננים על האחר. היא יכולה להפוך גבר רודן ולא הוגן לטוב שבגברים.
גברת ראמזי, בדוגמה נוספת, נראית ללילי בריסקו אשה שתלטנית, אבל "כשעקבה אחר אלומת מבטו (של מר בנקס על גברת ראמזי - א.ב.ז), הוסיפה לה את הקרן השונה שלה, וחשבה שבלי ספק היא המקסימה שבאדם... הטובה באדם, אולי".
מהי צורת המבט הזאת?
אהבה מתייחסת אל האדם השלם
אהבה, בשונה מרגשות אחרים (חוץ משנאה, שלא נדבר עליה במאמר זה), מסתכלת קודם כל על האדם השלם ומשם על תכונותיו. אופן המבט על האדם יכול לשנות את תכונותיו מרעות לטובות, או מרעות מאוד לרעות במקצת. רגשות אחרים מסתכלים על האדם דרך תכונותיו. כעס, למשל, נוצר בעקבות תכונה מסוימת ("למה את מאחרת תמיד?"), אבל אפשר לאהוב אדם שכועסים עליו, מפני שהאהבה באה ממקום אחר. ניתן גם לאהוב אדם שלפעמים לועגים לו, שמחים לאידו, או אפילו מחפשים להתנקם בו מפעם לפעם, מפני שאהבה היא לא סתם אוסף של רגשות.
כמו שמכונית היא לא רק אוסף החלקים שלה, כך אהבה היא לא רק אוסף של רגשות חיוביים. אוסף של חלקים, המונחים זה לצד זה, לא מסוגל לנסוע. אפילו גלגלים ומנוע לא מסוגלים לנוע על הכביש. רק חיבור מסוים ביניהם, לא כל חיבור, יוצר את מה שאנחנו מכירים כמכונית. כך גם אהבה, וסליחה על ההשוואה הדי גסה הזאת. צורת המבט על האדם השלם היא החיבור המיוחד בין הרגשות והתכונות, והיא משתנה מאדם לאדם. יש כאלה שמחברים את חלקי המכונית והיא לא נוסעת, ויש כאלה שהחיבור ביניהם יוצר מכונית נוסעת.
צורת המבט שיוצרת את האהבה יכולה להתפתח מתכונה אחת בלבד, כמו ריח, מעמד חברתי, יופי, גובה, או כישרון מסוים. היא יכולה להתפתח אפילו משמועות, מבלי לראות עדיין את מי שמתאהבים בו. אבל, לא תמיד אפשר לדעת מראש מה משפיע יותר ומה משפיע בכלל. אדם יפה יכול להיות נאהב, גם אם שאר תכונותיו הן בלתי נסבלות. ואדם חכם ומתחשב יכול להיות ברמה של ידיד בלבד, גם אם התכונות שלו נחשקות.
עלבון כולל ועלבון נקודתי
נוכל עכשיו לחזור אל המשפטים שהבאתי בהתחלה. חוץ מהעלבון האחרון, שמתייחס אל האדם השלם, כל שאר העלבונות מתייחסים לתכונה אחת שלו, או אל כמה מהן. "אתה מקשיב רק לעצמך" הוא עלבון נקודתי שאולי מכאיב, ואפילו מאוד, אבל ניתן עדיין לעבור עליו לסדר היום. "אני לא אוהבת אותך" הוא עלבון המופנה אל האדם השלם, ולכן הוא מכאיב כל כך.
- יש לכם דילמה שקשורה ביחסים?
כתבו לנו ואולי נתפלסף עליה כאן.
