שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגבורה שלא היתה
    לאורך שנים, ניסיונותיו הבודדים של הקולנוע הישראלי לעסוק בשואה התמקדו בטראומת הניצולים. עד שב-1984 הגיע "מבצע שטריימל", ה"ממזרים חסרי כבוד" שלנו, ושלח את בן דמותו של היהודי החדש לפנטזיית נקמה באירופה הכבושה

    תתפלאו, אבל שלושה עשורים לפני טרנטינו כבר סופרה מעשיית הנקמה היהודית בנאצים, ועוד בסרט ישראלי. היה זה "מבצע שטריימל", סרטו העלילתי היחיד של בני שווילי מ-1984, שגם כתב את התסריט בשיתוף עם אלי תבור.

     

    מאליו מובן שבסרט זה שום קצין אס.אס לא קורקף, ובשום בית קולנוע לא נשרפו חיים בכירי ההנהגה הנאצית. אבל העלילה הקומית, ששילבה פירוטכניקה בגרוש וקטעי פעולה משעשעים, היתה הפעם הראשונה שבה התייחס סרט תוצרת ישראל לשואת יהודי אירופה, ולא מנקודת מבטו של הניצול.


    "מבצע שטריימל". ה"ממזרים" שלנו (באדיבות סרטי שובל, מיכאל ובני שוילי)

     

    הסיפור עקב אחר יחידה של לוחמים יהודים, עליה נמנים יענקל'ה בן סירא ופול סמית, המוצנחת בגרמניה מטעם בעלות הברית במשימה להשיג תוכניות סודיות של פצצות מעופפות שפיתח הצבא הנאצי. אויבם הבכיר הוא הקולונל האיום שולץ שמבריח את התוכניות לברלין, ובעקבותיו יוצאת החבורה במרדף עתיר פיצוצים, חבטות ויריות שתוצאותיו מזהירות. מהלך המלחמה מוכרע בזכות הפעולה היהודית הנועזת. ממש האנטיתזה לחנה סנש ומרד גטו ורשה.

     

    אמנם עוד לפני "מבצע שטריימל" ביים נתן גרוס את "המרתף" (1963), שגיבורו הוא ניצול שואה הנזכר בעברו. אלא שסרט חלוצי זה התבסס על גימיק - הופעתו של שמעון ישראלי כשחקן יחיד בסרט (זכרונותיו מובאים בצורת קולות וצלליות-אדם) - וממילא התייחס לתודעת הניצול-הרדוף, ולא לחיים באירופה הכבושה.

     

    מתוך "המרתף" של נתן גרוס. חלוץ סרטי השואה המקומיים

     

    גם כאשר נדרש הקולנוע המקומי לסיפור ההשמדה - כך, "קורצ'ק והילדים" שביים אלכסנדר פורד הפולני ב-1974, "הכלה" בבימוי נדב לויתן המנוח מ-1985 ו"אביב 41" של אורי ברבש מ-2008 – מדובר היה בקו-פרודוקציות דוברות אנגלית בהן כיכבו שחקנים זרים.

     

    לא תפקיד לצברים

    שני הסברים מרכזיים ניתן לספק לבחירתו של הקולנוע המקומי במסלול "עוקף שואה", המתמקד רק בטראומה של הניצול. האחד, כלכלי-אסתטי, קשור לעלויות ההפקה הניכרות הכרוכות בשחזור העבר היהודי באירופה, בארץ ישראל. חוץ מזה, באיזו לשון אמורים היו השחקנים הצברים להגג בסרטים אלו? ומה לגבי ההשוואות שהיו עולות מניה וביה נוכח תיאור רדיפת יהודי אירופה (בסרט ישראלי!) והדיכוי הפלסטיני בשטחים? די להיזכר במהומה שהתחוללה אך לפני חודשיים-שלושה סביב סרטו של יונתן סגל, "אודם", כדי להיווכח שטיעון מעין זה אינו מופרך כלל ועיקר.

     

    מתוך "רובה חוליות". מנוכחות זרה לגיבורם של המתעדים בני הדור השני

     

    ההסבר השני, הפסיכולוגי, קשור לרגש האשמה הציוני כלפי ניצולי השואה. אלה שעם הגיעם ארצה עם תום המלחמה, טרופי רוח ודעת, רדופי החוויה הטראומטית, נתבעו להדחיק את העבר ולהפוך באחת לגורם יצרני ואקטיבי במפעל הקמת המולדת.

     

    האיסור הבלתי כתוב לדבר את זיכרון השואה החל להתערער בפרוץ שנות ה-60, בעקבות משפט אייכמן, ובהדרגה הפך ניצול השואה מנוכחות זרה, חריגה, בנוף הקולנוע הישראלי (בסרטים דוגמת "רובה חוליות", "תל-אביב ברלין" ו"הקיץ של אביה"), לגיבור עבודותיהם של מתעדים בני הדור השני שהציבו מולו מצלמה ואיפשרו לו לספר את סיפורו (ע"ע "בגלל המלחמה ההיא", "הוגו", "הבחירה והגורל").


    "מבצע שטריימל". לא עשן המשרפות אלא צחוקים ודאחקות

     

    רגש האשמה על עשורים של השתקה והדחקה הפכו בשנות ה-80 וה-90 את ניצול השואה, כלומר את סיפור הזיכרון האותנטי ולא את שחזורה הפיקטיבי של

    החוויה - לדומיננטיים כל כך בקולנוע הישראלי. התשוקה להעמיד במרכז את קורבנה של האידיאה הציונית ההגמונית, הפכה את סיפור התמודדותו עם איימי העבר למרכזי כל כך בקרב עושי הסרטים המקומיים.

     

    מה ששוב מחזיר אותנו אל "מבצע שטריימל". הנה כי כן, לא סיפור ההשמדה הוא שעומד במרכז הסרט, כי אם לחימתו ההרואית של היהודי בצורריו. לא עשן המשרפות אלא צחוקים ודאחקות. גם כאן, היהודי אינו מי שמובל כצאן לטבח אלא בן דמותו של "היהודי החדש", הציוני, שכמו שב במנהרת הזמן לאירופה הכבושה בסיפור-פנטזיה של נקמה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים