שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הסכמה להינשא היא בהכרח הסכמה להיות הורה?

    מבחינה הלכתית נישואים מהווים התחייבות להרחבת המשפחה, וסירוב הוא עילה לגירושים. אצל זוגות חילוניים הסוגיה מורכבת אף יותר. קשה לפתור את המחלוקת בה חלק אחד בזוגיות רוצה ילד, ואילו השני אינו מוכן לכך, בשום תנאי. עדיף לא להגיע לזה

    יש שאלה שטורדת אותי מספר שנים. היא עולה אצל זוגות צעירים שמגיעים לטיפול, וגם אצל פונים שמתייעצים בערוץ יחסים. זו שאלה שאפילו הסיווג שלה קשה, האם היא שייכת באמת לתחום הפסיכולוגיה או אולי למשפט? האם היא שאלה של אתיקה או של רומנטיקה?

     

    הבעיה עצמה פשוטה מאוד וסבוכה באותה מידה: זוג נשוי או שחי ביחד ורואה את עתידו ביחד, אבל איכשהו, הנושא של הולדת ילדים לא עלה. אחד חשב כמובן מאליו שיהיו ילדים, והשני או השנייה כלל לא ראה עצמו מחויב לעניין.

     

    ובגרסה אחרת: אחד מאיתנו אמר שאינו רוצה ילדים והשנייה הניחה ש"זה יעבור לו". ואז, כעבור שנה, שנתיים או יותר, מתישהו אצל מי מאיתנו מתחיל לתקתק השעון, ומתעורר הצורך להקים משפחה. או אז מתגלה שהשני או השנייה, כי באמת שיש גברים ונשים בשני הצדדים, עדיין לא מעוניין. הוא פוחד מהנזק לזוגיות, היא חרדה מאובדן החירות, או מכל גורם אחר.

     

    מתחילות שיחות ואחריהן מגיעות מריבות. פותחים את הנושא עם חברים, מתייעצים והמצב הולך ומסתבך. המבוי הסתום נובע מכך שכידוע לכולנו, אין "חצי הריון". אין אפשרות לפשרה במחלוקת כזו, או שיהיה ילד או שלא.

     

    זוגיות היא ישות בפני עצמה, בלי ילדים

    מההיבט הטיפולי-הפסיכולוגי יש כמה תסריטים אפשריים לקונפליקט הזוגי. הראשון והאופטימי, הוא שהבירור הרגשי יחשוף "מכשול" שמונע מאחד מבני הזוג לרצות ילדים. זה יכול להיות פחד מהלידה, ממחויבות או מעול כלכלי, פחד לאבד את החופש, עבר טראומטי שמעורר התנגדות לפגוש שוב את הילדות, חשש מפגיעה במיניות, אידיאולוגיה וחשש מפיצוץ האוכלוסין בעולם ועוד.

     

    במהלך טיפול זוגי או בשיחות של בני הזוג עם משפחה וחברים, חששות כאלה יכולים לקבל מענה. השניים יכולים להגיע יחד לפתרונות שיאפשרו להם להמשיך את חייהם המשותפים. למשל, להחליט על דחיית הריון בשנה כדי להכשיר את הקרקע מבחינה כלכלית או רגשית, או לבחור באימוץ כפתרון המתחשב בריבוי האוכלוסין וכדומה.

     

    תסריט מורכב יותר שגם כן קורה לא פעם, הוא שלמרות ההבנה מדוע ולמה, הצד המתנגד עומד בהתנגדותו. אז אני שומעת טיעון כזה: "אבל התחתנת איתי!  אם התחתנת איתי, זה אומר שהסכמת להקים איתי משפחה!"

     

    בפעמים הראשונות בהן נתקלתי בדיאלוג הכואב הזה נותרתי עם התלבטות. היכן הצדק? האם ניתן לשפוט סוגיה זו בכלים מוסריים, או משפטיים? ברוב החברות בהן מתקיים מוסד הנישואים, הוא כולל הנחה מובלעת שעומדים להקים משפחה.

     

    מצד שני, מקובל כיום לראות את הזוגיות כישות העומדת בפני עצמה, ולא מחייבת הקמת משפחה. האם מבחינה מוסרית או משפטית ההסכמה להינשא או לחיות ביחד טומנת בחובה גם הבאת ילדים לעולם?

     

    בשיחה עם שכני לערוץ יחסים, עו"ד בני דון-יחייא, הוא האיר את עיניי. מבחינה הלכתית אין ספק שנישואים כוללים התחייבות לגבי הרחבת המשפחה, וסירוב הוא עילה לגירושים. גבר או אשה שיגיעו לבית דין רבני עם טיעון שבן זוגם אינו מוכן לגדל יחד ילד, יקבלו שחרור מהיר מאוד מהנישואים.

     

    מי שרוצה ילדים צודק, ומי שלא רוצה, גם צודק

    עובדה זו לא הניחה את דעתי. הזוגות שעליהם אני חושבת הם זוגות אוהבים, חילוניים ברובם, שרוצים להמשיך את חייהם המשותפים ולא מחפשים צידוק הלכתי לפרק את הקשר.

     

    בזוגות מאותו מין, למשל, הבאת ילדים נדונה לרוב בשלב די מוקדם של הקשר. הואיל ובזוגיות לסבית או הומוסקסואלית מדובר בתהליך מורכב יותר ולא מובן מאליו, הדיאלוג וה"חוזה" הלא כתוב בין בנות או בני הזוג הרבה יותר מפורש.

     

    המשכתי ושאלתי את עורך הדין, מה לגבי היבט של הבטחה? האם ניתן לומר שאדם שנכנס בברית הנישואים התחייב בכך לרצות ילדים? התשובה איננה חד משמעית, וכדי להכריע יש לבדוק האם בית משפט יראה בסירוב עילה לתביעת פיצויים. לדברי עו"ד דון-יחייא, הוא לא נתקל בתביעה כזו, אבל ניתן להניח שדבר כזה יכול לקרות. לפי תפישתו, הוא כן רואה בנישואין התחייבות להקמת משפחה.

     

    גם בלי להיכנס לבית משפט, בתוך קשר זוגי ולמעשה בתוך כל קשר, קיימים כללי אתיקה. ישנו חוזה לא כתוב, המבוסס גם על מנהגים מקובלים בחברה וגם על הדיאלוג הזוגי. כפי שאנו מניחים שכשמישהי מוגדרת כחברה שלנו, יש בתואר "חברה" מספר כללים מחייבים של נאמנות, פעילות משותפת ואחריות הדדית, למה שלא נראה בנישואים חוזה שמכיל בתוכו גם התחייבות לגבי הקמת משפחה?

     

    נקודה נוספת למחשבה מגיעה מכך שבדברים הכאובים ששמעתי לא פעם מהצד שלא רוצה בילדים, יש היגיון רומנטי משלהם. זה הולך ככה: "הוא התחתן איתי! אני הבנתי מזה שהוא אוהב אותי ורוצה לחיות איתי. מה זה קשור לילדים? הוא לא הציע לי נישואים בתור רחם".

     

    ומהצד הגברי שמעתי לא פעם: "היינו חברים, אהבנו ויש לנו חיים טובים. זה פוגע בי. פתאום היא רוצה ילדים יותר ממה שהיא רוצה אותי. אם היא מוכנה לעזוב אותי בגלל דבר כזה, סימן שהיא לא אוהבת אותי באמת".

     

    האתיקה של הזוגיות

    ואכן, עם כל הכאב, יש אנשים שיעזבו את בן או בת הזוג כדי למצוא שותף אחר איתו תתאפשר הבאת ילדים לעולם. יש כוחות חזקים יותר מאהבה וקשר זוגי, והתשוקה לילד היא אחת מהם. גם אם היא באה ממקורות ביולוגיים או סוציולוגים כגון לחץ חברתי, היא מרכיב שחשוב לקחת אותו בחשבון לפני כניסה להתחייבות זוגית.

     

    גם טיפול לא מבטיח פיתרון. הוא יכול לעזור כשההתנגדות לילד נובעת ממקורות פסיכולוגיים, ובתוך תוכם בן או בת הזוג מעוניינים להתמודד עם החששות ולהתגבר עליהם. במסגרת טיפולית אפשר לנהל דיאלוג רציונאלי, לבחון את האלטרנטיבות ולעיתים גם לקבל החלטות, אבל הוא לא יכול לחולל קסם ולהכריע במשפט שלמה שכזה.

     

    ההצעה שלי היא להתייחס למערכת הזוגית כאתיקה עם הנחות מובנות מאליהן, ולכן חובת הדיווח חלה על מי שיוצא מן הכלל. לכן, בואו לא ניתמם. אם אינכם רוצים ילדים - אין בעיה. אבל יש להבהיר זאת היטב עוד לפני הנישואים. אל תתחמקו ממחלוקת בהנחה שגויה שהיא תסתדר מאליה.

     

    • עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.  

     

    האתר של עירית  


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא כולם חושבים שזה כיף
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים