שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: Index Open
    מה עושים כשהילד מתפרץ ומשתולל?

    שאלה:

    שלום, בני, בן יחיד, בן 6, נוקט בשני סוגים של התנהגויות עימם אני מתקשה. האחד, לעיתים הוא בוכה מדברים פעוטים, לעיתים בוכה כי אינו מקבל את מבוקשו, מפסיד במשחק וכו' והקושי הגדול יותר - כאשר הוא נכנס למצבי לחץ מול חברים מהגן, הוא מנסה לעמוד על שלו או להסביר את עצמו, מתחיל לבכות ולאחרונה קראו לו בכיין... יש לציין שאנחנו גרושים ועם אביו המצב שונה.

     

    בתקופה האחרונה זה הפך להתקפת בכי בלתי נשלטת, שמסלימה לצעקות והערות על מר גורלו וכמה שלא עושים את מה שהוא רוצה. בדרך הוא גם נעלב, אומר שאני מציקה לו, לא מקשיבה לרחשי לליבו ולעובדה שהוא עצוב ולא מוכן לדבר. תגובתי: אני מתייחסת, בהתחלה במתינות, אחר כך מרימה את הקול, מנסה כעס, רכות, הבנה. בפעמים האחרונות נקטתי בגישה של הפרדה - לעזוב אותו לנפשו. לראשונה אחרי מספר נסיונות לדובב ולדבר, עזבתי אותו לנפשו והוא נרגע ובא מרצונו. הסברתי, לא התעצבנתי והמשכתי הלאה. הודעתי לו שעבר את הגבול ואנו לא יכולים להקשיב או לדבר. בסוף הוא נרגע וחיפש את קרבתי.

     

    החשש שלי שזו התנהגות שתדבק, שאיני יודעת איך להתנהג בצורה שתהיה עיקבית ואפקטיבית וכן שאיני יודעת מאיפה זה בא. הסיבה שאני פונה משום שאני חושבת שעל אף שאני אימו ויש בינינו דו שיח פתוח והרבה מילים והבנה וכן על אף גישתי שהבית הוא המקום שבו ילד יכול להתפרק והרגיש נוח ואמיתי, אין סיבה שאני אהיה שק חבטות שלו ושבמשך דקות ארוכות הוא יצעק, יצרח ויעיר הערות פוגעניות.

     

    יש לציין שהוא ילד מדהים, כולו קורן מאושר ומלא שמחת חיים, חכם, רגיש, סובלני, נוח, משתף פעולה וגם עקשן שאוהב לשלוט בסיטואציה. קרולין .

     

    תשובה:

    הי קרולין, מצוין שהחלטת לפנות ולקבל הדרכה כי כדאי מאוד שתלמדי להגיב נכון כשבנך מתנהג בצורה לא נכונה. בתקופתנו, הורים רבים מתקשים להציב גבולות ולדעתי אחד הגורמים זו המחשבה המוטעית של ההורים - כפי שכתבת ש"הבית הוא המקום שבו ילד יכול להתפרק ולהרגיש נוח ואמיתי". מאחורי המחשבה הזו נמצאת אמונה שהילד הוא כמו סיר לחץ - בחוץ הוא מתחמם ומתחמם ובבית הוא מוציא את הקיטור.

     

    אני שומעת מהורים רבים את ההקבלה וההבנה שהילד "התאפק" כל היום בגן או בבית הספר, אז מותר לו בבית להתרגז / לצעוק / להכות, כי הוא צריך "להשתחרר". ההורים חושבים, בטעות, שתפקידם להכיל את התפרצויות הזעם.

     

    גישה מוטעית זו מאפשרת להרבה ילדים לשחרר בלמים ולהתפרע. רק תגובה מאוד ברורה ואסרטיבית של ההורה תוכל לעזור לילד לשמור על התנהגות ראויה. זה יקרה רק אם ההורה יבין שהילד לא חייב להוציא קיטור, שגם אם הוא מרגיש מתוסכל / כועס / עצוב - ישנן דרכים להביע את הרגשות האלה. אפשר לדבר ולהסביר ולא חייבים להשתמש באלימות.

     

    כדי לעזור לו, מציעה לך להגיב בצורה מאוד נחרצת. כשהוא מתפרץ – עזבי את החדר ואל תדברי איתו. חזרי לדבר איתו רק אחרי שהוא יתנצל. זכרי - את משמשת לו מודל להתנהגות. אם מותר לצעוק עליך ואת הופכת להיות שק החבטות שלו - הוא לומד שגם מותר יהיה לצעוק עליו.

     

    • ענת אשד M.Ed, יועצת להורים וצוותים חינוכיים, מורה במדרשה להנחיית קבוצות ומנהלת פורום מכון אדלר .

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים