שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משוטט לשום מקום
    "המשוטט" של אבישי סיון שהוקרן בטרום בכורה ישראלית בפסטיבל קולנוע דרום רוצה מאוד להיות אוונגרד, אך הדגש המוגזם על אסתטיקה לא מותיר מקום לרגש

    אני מודה - קולנוע שכל עניינו הוא האסתטיקה של הפריים, תנועת המצלמה והומאז'ים, אינו מעניין אותי. אני יכולה להעריך את היופי, להבין או לפספס את הקריצות ליצירות קודמות או להתרשם מציטוטים של יצירות ויוצרים אחרים, אבל כמו בכל מערכת יחסים, כך גם אמנות אינה מספקת בעיני אם היא נשארת אך ורק ברמה האינטלקטואלית. חוסר סיפוק והחמצה הן התחושות שליוו אותי ביציאה מהקרנת טרום הבכורה הישראלית של "המשוטט" שנערכה אמש (ג') בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות.

     

    צפו בקטע מתוך "המשוטט", סרטו של אבישי סיון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    סרטו של הבמאי הישראלי הצעיר אבישי סיון שהוקרן בחודש שעבר בבכורה עולמית במסגרת היוקרתית "שבועיים של במאים", בפסטיבל קאן, כל כך משתדל לנתץ את הקונבנציות, כפי שהוא תופס אותן, שמה שמתקבל בסופו של דבר על המסך הוא יומרנות שמחקה פורצי דרך אמיתיים בקולנוע העולמי.

     

    כדרכה של דמגוגיה, כך גם הסרט של סיון מבלבל. אי אפשר לבטל אותו לחלוטין, אחרי הכל סיון מפזר הבטחות לאורך כל הדרך במובן החזותי של המילה וגם בבחירת נושא שעל פניו נשמע מסקרן. אך בניגוד לגודאר, קאוריסמקי, רגאדס ושמות של יוצרים ענקים אחרים שהוא מפזר כמקורות השראה, עושה הרושם שאצל סיון, השתיקות הן לא יותר משתיקות והסצנות המתארכות הן לא יותר מחיקוי של דימוי לעשייה קולנועית שנתפסת כאמנותית.

     

    "המשוטט" הוא סרט שהלך לאיבוד בתוך מניירות סינמטגורפיות שלוקחות מכאן ומשם ובסופו של יום מותירות את הסרט חסר ואת הצופה משועמם ומתוסכל - בעיקר בשל הכישרון הרב שמרחף מעליו. אולי כיוון שקולנוע, בניגוד לוידאו-ארט, חייב לפרוץ את מחסומי הדימוי, הצורה והטכניקה ולגעת בחיים.


    מתוך "המשוטט". המועקה כתפאורה חיצונית בלבד (צילומים: מיכל לוי)

     

    זה סרט שלוקח את עצמו מאוד ברצינות ובמידה רבה מעורר בשל כך התנגדות ולא כיוון שכוונותיו אינן ברורות אלא כי ידו המְכַוונת מורגשת מדי והאווירה המהורהרת והמועקה אינן באמת אורגניות, אלא מולבשות כתפאורה חיצונית לַדבר.

     

    צייר לי סיפור

    סיון העיד על עצמו לא אחת שחלם להיות צייר, והדבר יותר מבולט בסרט שבנוי מתמונות Tableau מהונדסות כהלכה, צד אסתטי חזק ודגש מרכזי על קומפוזיציה. כל אלה באים לידי ביטוי בצילום הנפלא של שי גולדמן, אבל מרוב קונספציה וסגנון, לא נותר מקום להרגיש ולהתרגש בו ומרוב רעיונות, אף אחד מהם אינו מגיע באמת לפיתוח ולמיצוי.

     

    גם הבחירה בעולם האורתודוכסי, שהיא ללא ספק חשובה ומרכזית, נשארת תלויה כרעיון לא ממוצה. זה לא שסיון מנסה להקל על הצופה - ההיפך, הוא מבקש להקשות עליו במכוון אך מפזר שביבים של הומור דק כדי לא לאבד אותו לגמרי. אבל גם ההומור ברוב המקרים אינו מוביל לשום מקום. בכל פעם שהצופה נעתר והולך אחריו, סופו להגיע למבוי סתום.


    תן לצופה להיות שותף

     

    זו למעשה הבעיה המרכזית של הסרט שמספר על נער ישיבה תימהוני המשוטט ברחבי עירו, מחפש פורקן וסובל מבעיות בריאותיות - סיון רוצה את הצופה מחוצה לו וככזה, אינו מאפשר לו להיות שותף. בתוך שלל ההצהרות שנזרקות על המסך, מה שנותר מרשים, מחודד ובעיקר אמין לצד הצילום והתאורה שיוצרת כמו טקסטורות על הבד, הוא דווקא דמות אביו של הגיבור, יהודי חוזר בתשובה שתוך כדי עלילה אנו למדים שבא ככל הנראה מעולם הפשע.

     

    את התפקיד מגלם במאי הקולנוע הגלילי עלי נאסר, שכובש את המסך כמעט בלי מילים. גם הופעות האורח הקצרות של רמי ברוך כרופא שמטפל בבעיית

    הפוריות של הגיבור, צחי גראד בתפקיד שוטר ורינת מטטוב בתפקיד בחורה המיועדת כשידוך לגיבור, הם רגעים להיאחז בהם מבחינה דרמטורגית.

     

    בכל הנוגע ליצחק, הדמות הראשית אותה מגלם עומרי פירר, כל כולה עבודת טלאים שתיפוריה נראים לעין ולכן מקשים על התייחסות. באופן כללי הסרט הזה, שנורא רוצה להיות אוונגרד, הוא לא יותר ממשחק מקדים, שיעור מעצבן בדחיית סיפוקים, הבטחה למשהו שבסופו של יום לא מתממש. אולי בסרט הבא.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים