שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "רק לרגע הקדוש הזה ייחלתי"
    "בסוף ההקרנה הפנסים נדלקים. אני עומד כמו דחליל, ואז האולם מתרוקן. אני משתהה עוד רגע אחד לפני היציאה: זהו, זה קרה". אבישי סיון, במאי "המשוטט", מסכם את חוויותיו מפסטיבל קאן
    שני בבוקר: רגע האמת הגיע. המשוטטים עדיין ישנים - בדירה מרווחת, חמש דקות מכל הבלגן. אני גאה בכל אחד מהמשוטטים שעשו אתי את הסרט ונמצאים כאן: מפיקת העל והשותפה שלי מזה עשר שנים, קרן מיכאל. המפיק המתאבד (שהוא גם אחי), רדי סיון. האחים דפנה ודניאל אולינסקי על שרביט המרקטינג. השחקן הראשי השקט והנעים, עמרי פירר. המשקיע, המפיק וחבר הילדות, אורן ארזוני. ועוד שניים שלא נמצאים אבל מושכים בחוטים מישראל הרחוקה: שמוליק אבטליון, המשקיע, המפיק ובעל החזון, דנה שגיא, מפיקת פוסט מסורה ומדוייקת, ושי גולדמן, הרוח הנושבת והמעודדת במכונה שהרימה את "המשוטט" לחיים.


    המשוטטים בקאן. כולם משחקים תפקיד מושלם (צילום: סשה רובל)

     

    כולם משחקים כאן תפקיד מושלם. אני לא רגיל לראות את המשוטטים ככה - דופקים חיוכים, מבלבלים את המוח באנגלית מיליטנטית עם טעויות שפה

    אנרכיסטיות, הולכים כמו בפינג פונג מהאולם של "שבועיים של במאים" (הקאנזן) לבניין המרכזי של התחרות הרשמית (הפאלה).

     

    הרגליים כואבות. בבוקר חם כמו בטיגון ובערב קר ודוקר. אני עומד מול כרזת הענק של פסטיבל קאן שעוטפת את הבניין של התחרות הרשמית ולא מאמין שאני כאן, ש"המשוטט כאן". חלום חיי בתור קולנוען. היתה לי פנטזיה מפורטת להגיע לקאן, אבל בפיצ'ר רביעי או חמישי. עכשיו אני כאן בפיצ'ר הראשון. פסטיבל קאן הציל את "המשוטט" מהתהום שהוא עמד ליפול לתוכה: הפקת הפרטיזנים הגיעה למבוי סתום - בלי עותק, בלי מיקס, בלי אהבה וחום מאף גורם - והלקטורים של קאן שלפו אותנו מהאנונימיות בפינצטה.

     

    שלשום (א') היתה הקרנת מבחן לקראת ההקרנה הרשמית, באולם גדול וריק. הסרט מוקרן ב-35 מ"מ, באיכות הקרנה משובחת, רגע טהור ומזוקק בכל הג'ונגל של קאן. פאקינג עשינו את זה. אני לא רוצה את מצלמת הזהב, לא רוצה מחיאות כפיים אין סופיות - רק לרגע הקדוש והלא ייאמן הזה ייחלתי. לילות שלמים של חרדה וסיוטים עפים החוצה מתודעתי.


    סיון ובוייר. סוף סוף מבינים אותנו (צילום: דניאל אולינסקי)

     

    הקרנת עיתונאים ב-9:00 בבוקר. אני והצוות לא בהקרנה הזו - כך נהוג. הנציגה שלנו פוגשת אותנו לפני שאנחנו עולים למסיבת העיתונאים ומדווחת שהיה הרבה קהל. פרדריק בוייר, המנהל האומנותי של "שבועים של הבמאים", מנצח על ה-Q&A. אחר כך כמה צרפתיות נגשות לקבל חתימה. סופסוף קהל שמבין את הסרט, אני מפסיק להתנצל בשם הבחירות המשונות המייחדות את הסרט ומיד נחטפתי לארבעה ראיונות.

     

    אחרי שאוכלים ומתראיינים, רצים הביתה כדי להתלבש. הלחץ מורגש בדירה - כולם כמו לפני בר מצווה: חליפות, שמלות, התלהבות ועצבים. הנבחרת ממהרת החוצה ואנחנו הולכים ברגל לקאנזן, שם מחכה לנו הרמת כוסית הניצחון לפני ההקרנה החגיגית. 

     

    האולם מלא. פרדריק מעלה את הנבחרת לבמה ומשבח את השירה הקולנועית הנובעת מ"המשוטט". הוא מושיט לי את המיקרופון תחת אור זרקורים אכזרי מול אולם מלא. אני מגמגם: "תודה לכם שבאתם, ולקאן שהביאו אותנו לכאן, אנחנו גרעין של קולנועים עם תשוקה גדולה לקולנוע - כולם עבדו בחינם ועשינו את הסרט בשיניים. תהנו".

     

    אני מתיישב. האור כבה הבהוב הפילם מתחיל. הקהל אינטליגנטי - מגיב במקומות הנכונים, מבין את כל הדקויות. בסוף ההקרנה הפנסים נדלקים עלינו. אני עומד כמו דחליל, כאילו אני במסע בחירות או משהו כזה, ואז האולם מתרוקן.

    אני משתהה עוד רגע אחד לפני היציאה החוצה: זהו, זה קרה. המסע הארוך והכואב של "המשוטט" נגמר. כל מה שיקרה מעכשיו והלאה לא מעניין אותי בתור קולנוען אלא רק בתור נהנתן מגונה וחובבן.

     

    בקוקטייל שאחרי, חבורת צעירים ניגשת אלי והם מציגים עצמם בתור הלקטורים של הקאנזן. מתברר ש"המשוטט" לכד אותם מהרגע הראשון. "ומה תעשה עכשיו אחרי קאן?" הם שואלים. שיכור ומסור לאגו המופרך, אני משיב: אולי שוב סרט בלתי אפשרי - מערבון מתנחלים!

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים