שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עברית שפה קשה
    הרומן החדש של סמי ברדוגו, "זה הדברים", מספר על אדם המוציא את אמו מבית אבות, וכולא אותה בביתה הישן כדי שתלמד עברית. הנה קטע מתוכו

    סמי ברדוגו, יליד 1970. ספריו הקודמים: "ילדה שחורה", "ככה אני מדברת עם הרוח" ו"יתומים". הרומן החדש שלו "זה הדברים" מספר על אדם הלוקח את אמו האנאלפבתית מבית האבות שבו היא נמצאת וכולא אותה בביתה הישן, כדי ללמד אותה אותיות עבריות. 

     

    בכל אופן, האם מפתיעה אותו ומשתלטת על במת ההתרחשות באמצעות סיפור של עלילה פתלתלה, שהגיבורה שלה היא ילדה-אשה-נערה בשם מָחָה, הנודדת בעל-כורחה במרוקו ובאלג'יר. בקטע שלפנינו פוגשת מָחָה כאשה צעירה את אמה, שלא ראתה מגיל ארבע 

     

    "אמרתי לְךֳ מתי יורד הגשם אז חם. לא קר. ככה זה. רק מתי הוא הולך נהיה קר. כּוֹמוֹ עכשיו. אולי אני נָשִׂים עלי עוד לָה קוּוֶרצִ'יר. אתה לא קר לך? לא חשבתי ככה יהיה. אבל אין מה לעשות. זה עוד מעט ייגמר. אצלנו החורף חלש, אבל שהוא בא כמה ימים זה כּוֹמוֹ חוץ-לארץ. אנחנו כבר לא רָגילים ככה. בעווֹנות. בזמן שלנו עכשיו שוכֵחים איך היה. אתה גם כן לא זוכר הכל. אולי רק מה שאני מספרת לך בשבוע הזה.


    ברדוגו. זה הדברים

     

    הכל זה אתה הִיבַנת? הִיבַנת או לא הִיבַנת? אולי אתה רואה איך אפשר אתה תבין את האנשים של החיים שמה. פֶז אני לא יודעת אם היא עיר יפה. אולי רק אוֹן-וִיל קצת. אבל עכשיו מָחָה כבר חזרה למְלַאח בגלל ההפתעה שעשתה לה אחותה זְוֵוירָה, שבאה ולקחה אותה אצלה, עשתה לה שתגור איתה ועם בעלה שמואל. וזה שמואל רזה גם הוא, וכל הזמן מסרק את הָעַצמו, עובד סַפָּר. מָחָה יושנת עם עַמי התינוק בחדר. רק בן חֵצי שנה או קצת יותר וזְוֵוירָה עוד הפעם נכנסת בהיריון.

     

    ופה בבית הקטן הזה לא מדברים בכלל, כל אחד בפינה שלו. בבוקר מָחָה יוצאת למאדאם קָלַטְיוּד, למה היא עוד עובדת אצלה. זַ'קְלִינָה ושמעון וכל סוּלְטָן עוזבים אותה סוף-סוף בשקט, אפילו מסכימים לה שתִּילֵך עם שלמה פַּארְדו, שתתחתן אתו אם זה מה שהיא רוצה, אין להם כבר מה לעשות נגדה, רק פשוט לפני חודש, שהיא באה לקחת מאצלם את הנדוניה שקנתה בַּהֶמְשך הזמן, אז היא שמה לב שהוציאו לה סָדינים ומגבות, שתים-עשרה מכל דבר היא ספרה שחסר, ולא אמרה להם כלום.

     

    ועכשיו היא ממשיכה לָאָסוף בדים חדשים ומָביאה לבית של זְוֵוירָה, וזה נדמה לי החג של פורים היום, בבוקר מָחָה קנתה אוֹן-וִיל איזה שלוש דגים ושמה להם מלח בשביל לשמור אותם טוב-טוב, ככה פּוֹלֶט הסבירה לה, שלא יתקלקלו, ועטפה אותם בנייר ושקית, ועכשיו מַגיעה לרחוב אַבּו-כְסֶסַת אצל מיסייה דֶרְעֶי, שמה היא כבר הולכת לדָהָן ונוֹתֶת לו את החבילה בשביל אמא שלה, וזה דָהָן עושה לה לא-לא עם הראש, מה קרה? היא שואלת אותו, אתה לא נוסע בדוּבְּדוּ? לא תיקח לאמא שלי תַּ'דֶברים?

     

    ודָהָן מתקרב אליה, אֶקוּט מָה פִי, אני נִיקַח לה הכל, אבל רק תִּידעי בעלה של אמא לא עובד כבר הרבה זמן, והיא יותר משתי שָׁבועות חולה במצב לא טוב בכלל, קיבלה לה קוּקְלוּז', איך אומרים זה בעברית לָה קוּקְלוּז'? שיעול כזה שמַחֲניק, ככה דָהָן אומר, ומָחָה יוצאת משם, לא רוצה יותר לשמוע, אבל פתאום דואגת, הולכת ברחובות ודואגת, נכנסת בדירה ולא אומרת לזְוֵוירָה שום דבר, גם אָנֶט היא לא מספרת לה את הדָאָגָה.

     

    וככה היא מעבירה את החג והשבוע, אבל היא לא רָגועה בכלל, וזה קורה לה עכשיו שהיא עושה דברים כאילו

    בלי תוכנית, זוֹתוֹמֶרֶת לא הראש שלה מושך אותה, ובלי החשבון היא חוזרת ברחוב אַבּו-כְסֶסַת ונכנסת אצל מיסייה דֶרְעֶי. דִי מוּאָה, היא שואלת אותו, איך היהודים האלה של דוּבְּדוּ נוסעים למקום שלהם? איך הם חוזרים שם? והוא אומר לה, יומיים לפני שיבוא פסח הולך מכאן האוטובוס עד טַאוּרִיט, שמה נח לילה אחד, ואז ממשיך בדוּבְּדוּ.

     

    ובזמן הזה כולם מתכוננים לחג, עושים ניקיון וקניות, שמואל של זְוֵוירָה מביא כל יום את הלֶה שוֹז שצריך, אם זה עוף, אם זה בשר, אם זה שתייה, וגם מָחָה עושה את החבילה שלה, גדולה יותר, שמה בֶּפְנים גם בשר ודברים יבשים, ואומרת למאדאם קָלַטְיוּד שהיא צריכה חופש, מוכרחה לקחת כמה ימים בשביל הָעַצמה.

     

    והנה איך שמַגיע יום רביעי מוקדם בבוקר, היא יוצאת מהדירה עם התיק מלא שסידרה, והולכת במלון של דֶרְעֶי, וזה דָהָן, שהעור שלו חום והשָׂעָר שלו שחור פחם, מָחָה רואה אותו ובאה אליו, אני נוסעת עכשיו בדוּבְּדוּ, רוצה לראות את אמא שלי, מָחָה יָעָנִי עושה לו החלטה. אֶה אוּ תִּיוָה דוֹרְמִיר? הוא שואל לה, איפה תישני תַּ'לילה?

     

    אני לא יודעת, מָחָה עונה ודָהָן ככה צוחק לה, כאילו אומר הכל יהיה בסדר. והנה כולם מסתדרים בשביל לעלות באוטובוס, עומדים באַבּו-כְסֶסַת בחוץ איפה שזה הכניסה של הלוֹטֶל, וזה רק גברים שָׁמָה כולם, ומָחָה עולה גם היא ויושבת מקדימה על-יד דָהָן ולא דואגת. וזהו.

     

    מתחילים לנסוע, יוצאים מפֶז, נוסעים ונוסעים, ועוד נוסעים ונוסעים, וזה הדרך מָחָה לא מַכִּירה אותו, אפילו שהם יָעָנִי עולים קצת למעלה היא לא זוכרת שום דבר, למה עכשיו זה קצת ישר הכביש, וכשעוצרים בהפסקה באמצע, בְּעיר תָּאזָה, אז מָחָה אולי נזכרת שפה קיבלה את הוֶסֶת הראשונה שלה וראתה את הדם שישבה וניגבה עם החול, אבל היום היא נִישֶׁרֶת באוטובוס ודָהָן לא מדבר אותה הרבה, אולי פעם אחד שואל אותה, סָאבָה? והיא עושה לו כן עם הראש.

     

    וככה זה עוד שתי שעות שנוסעים, ואיך שעוצר האוטובוס בטַאוּרִיט מָחָה לא כל-כך מַכִּירה את המקום, אפילו שהיתה כאן פעם, עכשיו כלום היא לא זוכרת, אולי בגלל שזה כבר חושך, והאנשים יורדים כמעט כולם אבל דָהָן נִישָׁר, תראי, אני יוֹשֵׁן פה באוטובוס, הנהג יהודי וזה אין בָּעָיָה, הוא מרשה לי, הוא אומר לה, אז גם אני נישן פה, מָחָה ככה מחליטה.

     

    ודָהָן עוד הפעם בַּחיוך כזה, העיניים שלו שחורות ומבריקים, אבל היא בכלל לא מפחדת ורואה אותו הולך אחורה איפה שיש עוד איזה שלושה גברים, אל תדאגי, מָא תְּחַפְשׁ, אני כאן, הוא קורא לה, והיא בֵּינָתַיים רק יושבת ובאה קרוב בחלון, מסתכלת את החושך ולא רואה כלום, והנה עובר איזה שעה והיא מָרימה תָּ'רגליים שלה, שוכבת ככה קטן עם הגוף, עד שנרדמת. ולא קורה שום דבר עד הבוקר, שחוזרים האנשים ועולים באוטובוס.

     

    מָחָה שומעת את הרעש שלהם ומתעוררת, ישר יורדת רגליים מהכיסא, ודָהָן בא על-ידה והנה ממשיכים לנסוע,

    עכשיו זה יורדים למטה, הכבישים עגולים כאלה ורואים עצים, ירוק חזק כזה, הנסיעה זה ארבע שעות בערך, עד שתֶּכֶּף מַגיעים לדוּבְּדוּ וכבר רואים את המים של המַעָיָנִים של שָׁמה, ירוק לגמרי, והבתים מָחָה נזכרת איך שהם, כי גם עכשיו הכל כאן זה עוד פְּרִימִיטִיף כּוֹמוֹ שאומרים, ואיך שיורדים מהאוטובוס הרבה ילדים רצים לראות מי בא ומי לא בא, ודָהָן יורד ראשון וקורא לאחד ילד, תִּילֵך תגיד למַרְצִיאָנוֹ בן-שימון ואשתו שהבת שלה באה, הוא אומר לו.

     

    וזה הילד רץ ישר מהר בכיוון של הבתים הקָטָנים, ודָהָן מסתכל את מָחָה שמחזיקה את החבילה שלה, והוא בא על-ידה, איש טוב, כולו שחור-שחור, אבל כּוֹמוֹ מַלָךְ כזה, ודָהָן מתחיל ללכת והיא אַחוֹרָיו, הולכים והולכים, אולי עשר רגעים ככה, עד ששניהם רואים את האשה, הנה היא, האשה, האמא, הנה אמא, גבוהה ורזה מכוסה את השָׂעָר שלה עם המטפחת והצמה אדומה יוצאת למטה קצת לבנה עכשיו, והיא דורכת לאט על החול למה אין כביש, ומָחָה הולכת אליה ומפחדת, מפחדת ורואה את אמא שלה מתקרבת אצלה, לא חלשה או חולה חזק כּוֹמוֹ שחשבה, לא הרבה קמטים של מבוגרים, ואיך שאמא שלה עוצרת מולה היא ישר מָביאה לה את הידיים, ומָחָה מנשקת אותה בַּפָּנים, העור שלה רך-רך, רְזָ'לָה, מָחָה, כְּבִּירְת יָא מָחָה, אמא שלה מלטפת אותה בַּשָֹעָרות ותופסת לה ביד, וזה דָהָן מסתכל איך מָחָה מתאמצת שלא תבכה ונוֹתֶת לאמא שלה את הָעַצמה, יָעָנִי כמה שהיא רזה ומָחָה בריאה, הנה דווקא האמא תופסת אותה חזק, האמא, אתה מָבין?

     

    ומשם היא לוקחת אותה בבית של מָארִי אחותה, איפה שהיתה אצלה מָחָה פעם ילדה קטנה, ושמה הבית ריק, למה הם נסעו לעשות את החג ברַבָּט אצל הדודים, ואמא של מָחָה יודעת שמָחָה לא רוצה לראות את בעלה בן-שימון, שהיא שונאת אותו, גם ככה הוא בכלל לא בא לראות אותה.

     

    ופה בבית של מָארִי זה רק שתיהם, ומָחָה יוצאת את הכּוּתָנוֹת והתחתונים ונוֹתֶת לאמא, שומעת אותה שהיא קצת משתעלת אבל לא דואגת יותר מדי, אחר-כך אני נִלְבּוֹש את זה, היא אומרת למָחָה, וככה הולכות לישון, עוד הפעם האמא והבת שלה יָעָנִי ביחד, זה רק הם, לא אף-אחד אחר איתם, האמא והבת כּוֹמוֹ שהיה פעם, כּוֹמוֹ שצריך להיות, ובבוקר שמָחָה קמה היא רואה אותה באה עם העלים האלה קָטָנים יָרוּקים, הַלֶפְסָה שגודל בַּלְוואד, וזה היא מָכינה את הסיר בשביל שיהיה להם לאכול, ומָחָה יוצאת מהתיק את הבשר הקשור, מראה לה איך היא מבשלת אותו, הָאדָה רוֹטִי, ככה קוראים אותו, היא אומרת, ואמא שלה מסתכלת.

     

    וכל היום הזה וגם ביום של מחר, יום שישי, לא מדברות הרבה ורק שואלות אחד את השנייה אם הכל בסדר, ומָחָה מספרת לה שזְוֵוירָה בהיריון, ואמא אומרת לה, עוד הפעם, מַרְבּוּנָה עם הגוף שלה רזה. וזה האוכל שבישלו טעים להם בארוחה, אחר-כך גומרות ומסדרות את הכלים, הולכות לישון מוקדם, ובלילה, שמָחָה כבר נרדמת, אז פתאום היא שומעת את אמא צועקת בשינה, רוֹקְצִים אותי, רוֹקְצִים, רוֹקְצִים?

     

    יָעָנִי צובטים אותי, עוקצים אותי, ככה ממש מפחיד היא מדברת, ומָחָה נבהלת וקמה אליה, נוגעת בַּפָּנִים שלה

    וקוראה לה, קומי אמא, קומי, ולאט-לאט היא נרגֶעֶת, אבל לא פותחת עיניים, כּוֹמוֹ היא בעולם אחר אלוהים ישמור, וככה כל הלילה מָחָה לא יוֹשנת ולא יודעת מה היא מרגישה על הָעַצמה ועל אמא, מחכה שיבוא כבר יום ראשון ותחזור לפֶז, למה כל הביקור הזה קשה בשבילה, לראות את האמא שלה ככה, אתה מָבין?

     

    סֶה פָּה ז'וֹנְטִי, בכלל לא נעים לילד שיראה את האמא שלו ֹשָׁבוּרה ככה, בלי שום דבר, לא כוח ולא דיבורים. ובגלל זה הנה הדבר שקורה למָחָה, שהיא מהר הולכת מכאן, בגלל זה הדברים היא עוזבת את דוּבְּדוּ, אומרת לאמא שלה, אני צריכה עכשיו לחזור לעבודה, מַשִׁירָה אותה בבית איך שהיא, יָעָנִי שלא תלווה אותה לַמקום של הקַאר בתחנה, חושבת אולי היא תחזור לכאן עוד הפעם, אחר-כך, יותר מאוחר, שתתחזק קצת. וָואחָה יָא מָחָה, אמא אומרת לה ומנשקת אותה פה למעלה על הראש, פה היא מנשקת אותה, לא בַּפָּנים, רק מִקָדימה, במצח, והיא עוזבת אותה, עוד הפעם הפִּירוּד שלהם, שכל אחת בחשבון שלה, בלב שלה, איך שהוא מרגיש, לא מָבינים אותו, לא מָבינים בכלל".

     

    "זה הדברים", מאת סמי ברדוגו, הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים