שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אני מרגיש פגום, מרגיש שאני לא מספיק גבר

    משהו מאוד בסיסי אצלי דפוק ומקולקל. איזו הרגשה. זה פשוט נוחת עלי ומוריד אותי בכמה סנטימטרים. אני לא יכול להביא ילדים לעולם, לא יכול להכניס אשה להריון, לא יכול לעשות מה שכל דביל שהולך ברחוב מולי יכול לעשות בלי לחשוב על זה אפילו

    הפעם התור הוא לפרופ' ורד. גם אצלו אנחנו מחכים בחוץ כחצי שעה. נכנסים. פרופ' ורד ענייני, שואל כמה שאלות בסיסיות, תוך עיון בתיק הרפואי, ולא מביט אלינו יותר מדי. הוא מכתיב נתונים שונים לסטאז'רית צעירה, שיושבת לצדו מעבר לשולחן על תקן מתלמדת ומזכירה, מגניבה אליו מדי פעם מבט מעריץ.

     

    "כן, יש בעיה עם הזרע, צריך לשקול צעדים אחרים", הוא אומר אגב התבוננות בנתוני הטיפול.

     

    "מה זאת אומרת, בעיה עם הזרע?" אני מופתע. "אולי אתה מסתכל רק על הפעם האחרונה, אז באמת היתה בעיה, אבל זה קטע נקודתי - כל השאר בסדר". מנת הזרע האחרונה היא מהבוקר שלאחר אותו לילה ארור. הטענה שלי הגיונית.

     

    ורד בשלו: "לא. לא מדובר רק בפעם האחרונה! אני רואה את כל התמונה. יש בעיה באיכות הזרע לכל אורך ההזרעות, כמות הזרעים נמוכה מדי - קשה יהיה להיכנס כך להיריון. זה לא יעיל".

     

    "עשינו בדיקה וראינו שהזרע בסדר". אני אומר. "גם האחיות אמרו לי שהזרע בסדר ושזה מספיק - שאתם עושים פה ילדים עם הרבה פחות מזה..."

     

    "אלה העובדות," אומר לי ורד ביובש. "אני לא אחראי על מה שאומרות האחיות. זה מה שאני רואה בנתונים".

     

    גליה רוצה לעבור ישר להפריה מלאכותית

    אני לא מופתע - חוויתי הפתעות בחיי, אני יודע איך זה מרגיש. הפעם זה משהו אחר לגמרי. תחושה שאני לא מכיר: אני פשוט המום. אבל באופן די מוזר, אני ערני ומדבר לעניין. גליה רוצה לעבור ישר להפריה מלאכותית - הפעם היא נראית לי אבודה פחות, החלטית יותר. ורד חושב שזה כדאי. אני שואל כמה שאלות, ומשתכנע שזו כנראה האופציה הטובה ביותר. קובעים תור. ורד ממליץ על "אושיה" בתל אביב, בית החולים שבו הוא עובד - כך יוכל להמשיך את המעקב והטיפול, ומזכיר שאפשר גם בבתי חולים אחרים. אנחנו מקבלים את המלצתו. הוא חותם על הטופסולוגיה הנדרשת ואנחנו יוצאים.

     

    ברכב, תוך כדי נהיגה, אני עדיין מדבר לעניין - ועדיין המום. שטף של תחושות מציף אותי בבת אחת. רימו אותי. פתאום אני קולט את זה: רימו אותי לכל אורך הדרך. האחיות מכרו לי כל מיני לוקשים מחממי לב, במקום להגיד לי את האמת. כל האמירות האלה, שזה מספיק ושעושים ילדים גם עם הרבה פחות - להקת המעודדות בחלוקים הלבנים: "יופי של ספירת זרע" ו"זה בסדר..." - אני נזכר בזה ומתחיל לבעור מעצבים. מה אתן מספרות לי מעשיות?! מה, אתן מגנות עלי?! דברו ברור, תגידו את האמת. מה יוצא לי מכל ההסתרות שלכן? אתן חסות על נפשי הרגישה, או מה? בסוף אני עומד כמו מטומטם מול רופא שמדבר ברור, ולא מבין מאיפה זה בא לי.

     

    מי שָׂמְכֶן להחליט מה אני צריך לדעת ומה לא?! מה החירות הזו שלקחתן לעצמכן לגבי הנתונים ופרשנותם? למה, לעזאזל, אף אחד מאנשי המקצוע לא אמר את זה בצורה בהירה לפני כן? יש מידע, תגידו. בטח אל תיתנו הרגשה הפוכה מהמציאות. מה זו טכניקת העידוד המכחישה הזאת, שמוכרת אשליות?! קשה? אז קשה. תגידו, או, עדיף, תשלחו להתייעץ עם הרופא. אנשים מבוגרים אנחנו, דברו ברור. בטח אל תשקרו לי. כל הכוונות הטובות שלהן - אני בהחלט מזהה אותן מבעד לזעם - מובילות ישר לגיהינום.

     

    אני מרגיש שאני מטומטם

    אני מרגיש שהוליכו אותי שולל. אני מרגיש שאני מטומטם. אני מתחיל לתהות אם זה הן, או שאני מתייפייף ולא רציתי להכיר באמת. גליה מזכירה לי שהיא חשדה כל הזמן שיש בעיה בזרע ושאני הכחשתי. אני לא משתכנע. אני זוכר שהיא אמרה את זה, ומזכיר לה גם מה עניתי: תוצאות בדיקת הזרע שעשינו בתחילת התהליך היו תקינות לגמרי; האמירות של האחיות (למעט הפעם ההיא) היו חד משמעית חיוביות.

     

    אני ממשיך לחשוב בקול רם: אולי, למרות זאת, צריך לבדוק את ההתייחסות שלי מחדש. אולי בכל זאת עשיתי הנחה לעצמי? אני משאיר את זה פתוח.

     

    ורד לא בזבז זמן על להיות נחמד, בטח שלא על גילויי אמפתיה. ועדיין, באופן עגום מאוד, אני מוצא את עצמי אסיר תודה לאיש הענייני והמתכתי הזה. עם אחד כזה, אפשר לפחות לדעת איפה אתה עומד באמת.

     

    ממשיכים לנסוע. אני גומר לפרוק את מסת העצבים הבוערת, הקריטית, ברמה המיידית - ואז אני מתחיל להרגיש בנוכחותו של משהו אחר. משהו שחיכה בינתיים באיזשהו מקום למטה, מתחתי, מתחיל להזדחל בי עכשיו מעלה מעלה ולתפוס בי מאחזים. כמו גל בוץ עכור ואִטי של צונאמי בעומק היבשה, זורם בהתמדה עיקשת אל כל חלל חדש ופנוי, שמותיר אחריו הזעם המתפוגג. מתפשט וממלא את המקום בתחושה כבדה, דחוסה. זה מתחיל לתפוס אותי לאורך ולרוחב - להשתלט עלי. ואז אני מבין במה מדובר: אני מרגיש פגום. משהו מאוד בסיסי אצלי דפוק ומקולקל. אני לא מספיק גבר.

     

    איזו הרגשה. זה פשוט נוחת עלי ומוריד אותי למטה בכמה סנטימטרים. אני לא יכול להביא ילדים לעולם, אני לא יכול להכניס אשה להריון, אני לא יכול לעשות מה שכל דביל שהולך ברחוב מולי יכול לעשות בלי לחשוב על זה אפילו. אני פגום. אולי אפילו מלידה. או שאולי זה מהגיל? לך תדע.

     

    אני נזכר בכמה פעמים של כל מיני "כמעט הריון" בשנות העשרה והעשרים המוקדמות. אני מרגיש מטומטם. כמה נזהרנו (או לפחות השתדלנו). כמה דאגתי כשאמרו לי פעם את שתי המילים הכי מלחיצות לגבר צעיר, שלא מעוניין להפוך לאבא כרגע: "אשה יודעת" (בסוף הסתבר שהיא לא ידעה). כמה דאגתי מכל הסיבות הנכונות לגבר שהזרע שלו מפרה נשים, וכמה אני מתגעגע פתאום להרגשה ההיא מפעם. אז, בתקופה שהכל היה בה מובן מאליו - בואי, אני אעשה לך ילד.

     

    עכשיו אני רוצה לשמוע ממנה. לא משנה מי מהן. עוד היום. דפיקה בדלת, אני אפתח בלי לצפות לכלום, היא תעמוד שם עם ילד ואני ישר אדע. "תכיר", היא תגיד לי, כמו בסרטים, "זה הבן שלך". זה מה שאני צריך עכשיו: הוכחה שאני גבר.

     

    מה אתה שווה אם אתה לא יכול לעשות ילדים לאשה שלך?

    אני חוזר להיות איש מערות, במובן הכי אבוד שיש. הבשורה החדשה מחברת אותי למקומות הכי בסיסיים שלי. וחשוך שם. אני מרגיש את הניאנדרתל הפנימי מצטנף בכוך הכי אפל בקצה המערה. שומע אותו מייבב כמו חיה מוכה. אין לטיפוס הזה כלים להתמודד עם הסיטואציה, גם לא את שאר הרוח. מה אתה שווה אם אתה לא יכול לעשות ילדים לאשה שלך? בשביל מה הציד, בשביל מי כל העבודה?

     

    מדהים. בגיל העשרה ומעלה כל מה שאתה רוצה זה ליהנות בלי להכניס אף אחת להריון בדרך. בגיל 34 אומרים לך שאתה לא יכול להכניס את אשתך להריון, ופתאום נראה לך שלא יעמוד לך יותר בחיים.

     

    גליה מביטה בי במבט מוזר ואז היא אומרת בשקט דבר שלא נעים לי לשמוע: "אתה יודע, אני לא שמחה להגיד את זה - ממש לא - אבל רק עכשיו אתה מבין, באמת, מה הרגשתי כשאמרו לי שהבעיה היא אצלי. רק עכשיו, כשזה מגיע אליך, ומדובר בגוף שלך וביכולת שלך להפרות ולעשות ילדים, אתה מבין. כשאני אמרתי לך איך אני מרגישה, התייחסת לזה מבחוץ. אני רואה את המבט שלך ושומעת את הכאב, ורק עכשיו אני רואה אותך נכנס לזה - כל כולך. עד עכשיו הייתי לבד עם הדבר הזה. זה לא נגע לך באמת. אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. חבל שזה לא עבד כשזה היה להפך, כשההנחה היתה שאתה בריא - עם אישור רופא - ואני הפגומה".

     

    "הבעיה היא אצלך, אבל אני זו שעוברת את הטיפולים"

    ועדיין, ברור לשנינו שהמשוואה לא מאוזנת. "אתה יודע", אומרת גליה, "יש בזה משהו כל כך לא פֵייר: הבעיה היא אצלך, אבל אני זו שעוברת את הטיפולים. אם אתה היית צריך לעבור את כל הטיפולים והתרופות והחיטוטים בגוף שלך והכאבים האלה, לא היית שורד עשירית מזה. זה כל כך לא פֵייר".

     

    אין לי הרבה מה לענות לה. היא צודקת. אני מבין שבאיזשהו מקום חטאתי לה. הכל נראה אחרת עכשיו. "רק לחשוב", אומרת גליה, "שכל הזמן הזה כולם התייחסו אלי כאל האחראית לבעיה. אני הייתי הכתובת. אני זו שהפנו אליה את כל העצות: להירגע, לא להירגע, להיות ככה, להיות אחרת, לעשות את זה, לעשות את ההוא. ובעצם, כל זה לא היה קשור אלי בכלל. זה כל כך מעצבן, כל כך לא הוגן". אני שותק. חושב על הטיפולים שגליה עברה עד היום ועל שאר הדברים שהיתה צריכה לשאת. באשמתי. עכשיו אני מרגיש אפילו עוד יותר רע.

     

    ואז אני חושב על מה שעוד מצפה לה. או שלא? יש כמה טיפולים, מעט, שגברים עוברים: שאיבת זרע, למשל. אולי נשתמש בתרומת זרע. כל אחד מכיווני החשיבה החדשים האלה קשה לי בדרכו. בייחוד תרומת הזרע - שזה לא יהיה שלי. המחשבות האלה לא משפרות לי את ההרגשה.

     

    "צריך להסתכל קדימה", אומרת גליה בשקט.

     

    בסדר. נסתכל קדימה. אין לנו ברירה אחרת.

     

     

    שלושה‑ארבעה חודשים מאוחר יותר, אנחנו כבר בעיצומו של התהליך במחלקת ה‑IVF. בפגישת מעקב אומר לנו פרופ' ורד, אגב שיחה, שמדובר בעקרות בלתי‑מוסברת. אין כאן משהו בולט שאפשר להצביע עליו כעל סיבה לאי‑פוריות.

     

    אנחנו מנסים להבין איך זה מסתדר עם הדברים שנאמרו בפגישה ההיא לגבי איכות הזרע - אז זה דווקא נשמע כמו הסבר ברור לעקרות. ורד לא מתרגש, מסנן תשובה כלשהי, אבל לא ממש עונה על השאלה. לאחר מכן הוא חוזר ומחזק את אבחנתו הנוכחית ("רואים בנתונים"): גם הזרע וגם הביציות - שניהם בסדר. אנחנו לא מצליחים לחלץ הסבר ברור יותר, לא יכולים לעמוד על זה. האגו שלהם רגיש ככספית. לך תסתכסך עם מי שיכול לקבוע את גורל ההורות שלך, את איכות הטיפול באשתך.

     

    כן, משמח את שנינו לשמוע. מאוד. אבל באותה מידה מקומם. בשביל מה היה צריך את כל זה?! תחשוב לפני שאתה מדבר, תבין איזו חשיבות ומשמעות יש לכל מילה שאתה אומר בנושאים האלה. מה, לעזאזל, אתה חושב לעצמך כשאתה יורה משפטים לא אחראיים? איך אתה מעז לשגר לחלל אבחנות רפואיות מהותיות כל כך, בלי ביסוס אמיתי? מאיפה החוצפה לבטל את האבחנות האלה אחר כך כאילו כלום? הרי כבר בדרך הביתה אנחנו מנתחים כל משפט וכל מילה שנאמרים במפגש איתך. אתה המקור שלנו למידע מקצועי. מהמידע הזה אנחנו חוצבים תקווה. או לא.

     

    כמה חוסר אנושיות יכול להיות במקום שאמון על יצירת חיים.

     

    • מתוך הספר "נעבור את זה יחד" מאת גליה ודר גולדמן (הוצאת ידיעות אחרונות). זהו הוא רומן אוטוביוגרפי בשני קולות, המתאר מסע מפרך בעולם טיפולי הפוריות, בדרך להביא ילד לעולם. רומן אודות זוג המנסה במשך שנים להיות למשפחה. גליה ודר גולדמן בחרו להפר שתיקה ולספר הכל על התהליך שהעמיד את הזוגיות שלהם במבחן, על העוולות הרפואיות ועל ההתמודדויות השונות בדרך.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זה מה שאני צריך עכשיו: הוכחה שאני גבר
    צילום: Index open
    רומן אוטוביוגרפי בשני קולות
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים