שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    המון כביסות? תנו לילדים לעזור

    פעם היא היתה רוחצת אותם, מנגבת את הטוסיק ומלבישה. יום אחד הפנימה מיכל שביב מ"המירוץ למיליון" שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים בעצמם. זה עולה לה בהרבה בלגן והמון סבלנות - אבל היא מרוויחה ילדים יותר עצמאיים

    הורים יקרים, אני רוצה לשתף אתכם במהפכה הקטנה שעברתי לאחרונה בגישת ההורות שלי. כאמא צעירה, אימצתי את ערכי הגישה ההומניסטית: אני מאמינה ומתייחסת לילדיי בכבוד, כאנשים קטנים, בעלי צרכים ורצונות. מאוד מקשיבה, מכילה ואמפטית ברגעי משבר ומצוקה.

     

    אני חושבת שהילדים בעצמם הפנימו את הגישה המתחשבת בהם ובצרכיהם והם גדלים באווירה חברתית כללית שהם במרכז, שיש להם הרבה זכויות, ושבעיקר מגיע להם. באופן כללי די נוח להם בעולם, כאשר אנחנו ההורים מפרפרים סביבם כדי להקל על חייהם. אנחנו רואים את זה בבית הספר, בגן הילדים וגם בבית שלנו.

     

    הילדים כן יכולים

    ואז בא המפנה הגדול. אתם יודעים, אומרים שכל דבר בא בזמן המתאים והנכון, והכל עניין של תזמון בחיים. לאחרונה נחשפתי לגישה

    חדשה בהורות שפתחה לי את העיניים, וגרמה לי לחשוב קצת אחרת מבעבר.

     

    אני מאמינה שילד צריך לעשות בעצמו דברים שהוא יכול. כאשר אנו עושים במקום הילד דברים שהוא יכול בעצמו אנחנו מחלישים אותו וגורמים לו לחשוב שהוא לא מסוגל לעשות את זה לבד. לעומת זאת, כשהילד עושה בעצמו דברים שהוא יכול או אפילו מתאמץ על מנת להצליח, זה מחזק אותו ואת תחושת המסוגלות שלו. הוא מרגיש שהוא יכול ותורם לדימוי העצמי שלו. אז אם קשה לו – זה מצוין, כי כך יעריך יותר את הצלחתו.

     

    בנוסף אני חושבת שילדינו צריכים לקחת חלק בחובות המשפחתיות, כדי שלא יגדלו להיות פרזיטים, שחושבים שאמא (לצערי בד"כ אמא) המשרתת שלהם, ותפקידה להפוך את חייהם לקלים ונוחים יותר. הילדים צריכים לעשות גם הם מטלות בבית, לקחת חלק במאמץ המשפחתי וממש לתרום. ילד שתורם בבית מרגיש בעל חשיבות וערך ובעל תחושת שייכות למשפחה. אבל לא פחות חשוב, מתחנך לערכים של התחשבות בזולת, עזרה ולקיחת אחריות. ואם על הדרך זה גם מקל ועוזר לאמא – בכלל טוב.

     

    אז עצרתי רגע במהלך שיגרת היומיום של טיפול בשלושה ילדים, וחשבתי לעצמי על כל המטלות והמשימות שאני עושה לילדיי, מתוך הרגל, מתוך מחשבה שהם ילדים וזה תפקידי, ובעיקר מחוסר מחשבה - כאשר הם בעצמם יכולים ומסוגלים לעשות בעצמם. זה מתחיל בלנגב את הטוסיק לילדה שמסוגלת לנגב בעצמה, לרחוץ ילד שיכול לבד, ולהלביש ילדה אחרת שיודעת להתלבש. זה לגרוב להם גרביים, לסדר אחריהם, ועוד ועוד משימות שהבנתי שאני עושה בשבילם.

     

    למה? גם כי לא ממש הפנמתי שהם יכולים בעצמם, וגם כי יותר נוח לי: זה נעשה מהר יותר וטוב יותר ולפי הסטנדרטים שלי. לאחרונה הבנתי מה אני מפסידה בזה שאני ממשיכה לעשות עבורם את אותן משימות, את הנזק לטווח קצר ולטווח ארוך. אני הרי רוצה לגדל ילדים עצמאיים, שיאמינו בעצמם וביכולות שלהם, שיתאמצו ויתגברו על קשיים, שיצליחו. וכמובן שיתרמו בבית וייקחו חלק בחובות ובמטלות.

     

    תחושת מסוגלות לילדים

    וכמו שכולנו יודעים, כאשר נעשה שינוי אצל ההורה, מיד כבמטה קסם גם מתאפשר השינוי בבית. לקחתי את ילדיי לשיחה ובהדרגה יישמנו כמה שינויים בבית. התקיימה שיחה עם האמצעית, שהגיעה לגיל "שאפשר להתחיל", ועכשיו היא כבר גדולה ויכולה לנגב בעצמה, ושוחחתי עם הקטנה ש"היא כבר מספיק גדולה כדי לבחור לעצמה את הבגדים ולהתלבש לבד". וכאשר הגדול ביקש שארחץ אותו, צחקתי כאילו סיפר בדיחה טובה: "הרי אתה כבר מספיק גדול כדי להתרחץ בעצמך".

     

    וכשרואים שהילדים אכן יכולים לעשות את זה בעצמם, ואפילו מרגישים טוב עם זה - מקבלים חיזוק גדול לדרך ההורית שלנו. הרי הילדים שלנו רוצים להרגיש גדולים. זה גורם להם הרגשה טובה של מסוגלות, ומאוד מחזק את הדימוי העצמי שלהם.

     

    לאחר שראיתי כי טוב וילדיי מפתיעים את עצמם ואותי בקבלת העצמאות שנכפתה עליהם, הימרתי על כל הקופה: בעומדי מיואשת מול ערמת הבגדים היומית לקיפול (מעל 1 מטר גובה), קראתי לשלושת הגמדים (גיל ממוצע 5.5) והסברתי להם את אחריותם לערמה. סיכמנו פה אחד שקיפול הבגדים והכנסתם לארון הם חלק ממטלותיהם השוטפות בבית. מדהים איך הילדים אימצו את העניין ביעילות ובאופן יחסי בחפץ לב. והיום כל ילד מקפל את בגדיו לפני השינה ומכניסם לארון.

     

    כמובן שהקושי הגדול הוא שלנו ההורים – לשחרר ולסמוך על הילד שיצליח לעשות את המשימה. נכון, זה לא יעשה בדיוק כפי שאנחנו היינו עושים, לא באותה מהירות ולא באותה איכות. אבל צריך להאמין שגם אם הטוסיק לא יהיה הכי נקי, אף אחד לא ימות, וצריך לנשוך שפתיים ולהמתין בסבלנות שהקטנה תלבש לבד את המכנסיים ולתת לה ללכת לגן בבגדים שמזכירים תלבושת של ליצן, ולקבל את זה שהארון שלהם יהיה קצת (הרבה) מבולגן. לשחרר ולסמוך. ולהאמין בלב, שהרווח החינוכי שווה את זה.

     

    ותודה לדוקטור דיאנה ארד על הזדמנות לראות את הדברים קצת אחרת.

     

    • מיכל שביב היא מנחת הורים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לשחרר ולסמוך עליהם
    צילום: index open
    מיכל ורן שביב, מתוך "מירוץ למיליון"
    צילום: עדי אורני
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים