הוא מחבק ומנשק אותי, ואני חושבת עליך
הוא לא אשם שהוא אחר, שהוא לא אתה. הוא לא אשם שהוא בא עכשיו, בזמן הכי פחות מתאים ונוח. הוא לא אשם שאני רוצה אחר. אולי אני פשוט מקולקלת. יש מקום שיכול לתקן אותי? מכתב גלוי
אני איתו וחושבת עליך. אני יושבת איתו ומדברת איתו, וחושבת עליך. הוא מחבק אותי, מנשק, ואני חושבת עלייך מחבק ומנשק אותי.
אלף פעם אמרתי שזו הפעם האחרונה שאני נפגשת איתו, הפעם האחרונה שאני יוצאת ומעמידה פנים שזה זורם לי ומתאים לי כמו שזה זורם ומתאים לו. ואלף פעם אני לא אומרת דבר. הוא מתקשר וכל כך מנסה, כל כך משתדל להוציא ממני משהו, אבל אני עטופה בשתיקתי, ואין זו אשמתו. אני רוצה להחזיר לו ולתת מעצמי, כמו שהוא רוצה שאתן, כמו שמגיע לו. אבל אני לא מצליחה להוציא אותך מהראש. אתה לא איתי, בטח המשכת הלאה כבר מזמן, ורק אני משתרכת אחרי הזיכרון שלך כמו כלבלב אבוד ונטוש.
אנחנו הולכים לסרט, אני רואה זוגות מסביבנו, חבוקים ומאושרים. הוא מגניב אליי מבט, בוחן את השטח. שפת הגוף שלי משדרת רק דבר אחד: אל תתקרב. אנחנו לעולם לא נהיה כמו הזוגות האלה. אני לא רוצה אותו, לא באמת. כשהוא רוכן לנשק אותי אני מפנה לו את הלחי. כשהוא לוקח את ידי אני נרתעת. אני איתו, אבל רוצה להיות איתך.
הוא לא אשם שהוא אחר. הוא לא אשם שהוא בא עכשיו, בזמן הכי פחות מתאים ונוח. הוא לא אשם שאני רוצה אחר. עדיין, למרות הכל, רוצה.
הוא משקיע ונחמד, ומצחיק, אבל הוא לא עושה לי כלום
זווית גברית:
אל תתחילי מה שאת לא יכולה להמשיך
וויליאם מבסקרוויל
אתן בטוח מכירות את תחושת הכאב שמלווה סיום קשר שרציתן שיימשך. לפעמים זה קשר ארוך שעולה על שירטון, ולפעמים ממש קצר, שהצליח להצית בכן את האש שכבתה. אתן מכירות את תחושת השבר, האכזבה וההחמצה, כאשר ההחלטה לסיים לא היתה שלכן. ודווקא בגלל שאתן יודעות על מה אני מדבר, מכעיסה אותי מאוד ההתנהגות שלכן
אולי אני פשוט מקולקלת. יש מקום שיכול לתקן אותי? יש מישהו שיוכל לגלות מה לא בסדר אצלי? הוא כאן והוא רוצה, והוא משקיע ונחמד, ומצחיק, אבל הוא לא עושה לי כלום. כשאני מסתכלת עליו אני לא מרגישה שום דבר. אני לא מתרגשת למשמע קולו, לא מחכה לסוף היום שאוכל לראות אותו, אני הולכת לידו ותוחבת את הידיים עמוק בכיסים, שרק לא ירצה לקחת לי את היד. שרק לא ירצה לגעת בי. הוא לא אתה.
הוא לא אשם. רק אני אשמה. אשמה שנתתי לו להאמין שיש סיכוי בכלל, שאמרתי לו כן כשרציתי להגיד לא, כשהלכתי איתו וידעתי שאיני רוצה והלכתי בכל זאת. אולי אם ארצה בזה חזק מספיק אצליח לשכנע את עצמי שהוא האחד, שהוא בשבילי, שאני רוצה אותו. אולי אם רק אתן לזה קצת זמן.
אני רוצה לרצות אותו. ואני לא משחררת אותו ולא אומרת לו כלום, כי אני לא רוצה להיות לבד. כי נמאס לי לישון לבד, לאכול לבד, להיות לבד, לחיות לבד. וכשהוא שם, כשהוא מתקשר ורוצה ומתלהב, אני קצת פחות לבד. קצת יותר קל לי להתמודד עם היום כשאני יודעת שיש מישהו שם שרוצה אותי. ואולי אם אני ארצה מספיק, אולי אם אני אתאמץ ואתן לו הזדמנות אמיתית ולא בכאילו, אולי הוא כן יהיה אחר בעיניי ואולי הוא ישכיח אותך ויוציא אותך מראשי.
אני יודעת שזה לא פייר להשוות, אבל איני מצליחה להימנע. איתך זה היה אחרת. איתך הלכתי וזרמתי ורציתי, ונתתי לך לקחת את ידי, והתרפקתי עליך בסרט, וחיבקתי אותך במדרגות הנעות, ועצרת ליד האוטו לנשק אותי, וליטפת את שיערי, ושחררתי את ידיי שיהיו חופשיות להחזיק אותך הכי קרוב אליי שאפשר, וחיכיתי כמו מטורפת לסוף היום והסתכלתי על מחוגי השעון כאילו ביכולתי לזרז את הזמן, והתרגשתי מכל צלצול ומכל הודעה, וקיוויתי שזה אתה.
אנחנו לא ביחד, ועדיין אני מקווה. ומפעם לפעם צלצול לא מוכר באמצע היום עדיין מקפיץ אותי ושיחה שלא נענתה עדיין מעוררת בי תקווה קלושה. אולי סתם תתקשר, להגיד שלום או לשאול מה השעה, ואני אפילו לא אהיה מופתעת. "השעה 11:00", אענה ואחייך, כי זו דרכך לומר לי התגעגעתי, אני רוצה לחזור.
כל כך הרבה שאלות נותרו ללא מענה בינינו. במבט לאחור אני חכמה גדולה, יודעת את כל התשובות ויכולה לעבור את כל המבחנים בקלות יתרה. עכשיו אני יודעת מה לעשות ומה לומר. כמו לצפות בסרט וידאו ישן, להעביר קדימה עד הנקודה הרצויה. אני מעלה על המסך את כל הרגעים ומתחילה לשחק עם השלט. אריץ קדימה ואחורה כמה שאצטרך עד שאמצע את הנקודה שבה הכל התחיל להסתבך ושם אעצור, אמחק ואמשיך הלאה. הנה, כאילו לא היה מעולם. ועכשיו משתיקנתי את הנקודה הבעייתית בעלילה הסוף נראה לגמרי אחרת. עכשיו אפשר להירגע ולצפות בסרט בכיף, כי אני יודעת שהסוף משמח.
אילו זה היה כל כך פשוט.
הוא מצלצל, שואל מה תכננתי לערב. אני מזכירה לו שכבר קבעתי משהו, דיברנו על זה אתמול. הוא מתאכזב קלות אך מתאושש במהירות. אז מחרתיים? תחשבי על משהו, טוב? טוב.
אני יודעת שהוא מוכן ללכת איתי עד הסוף
עוד מבט:
היא מדהימה, ואני עזבתי אותה, בגללך. מכתב גלוי
שוקי אלון
אני לא יודע מה את חושבת על כך היום. זה כבר מזמן לא משנה. אבל בחודשים האחרונים נכנסתי בלי לשים לב לזוגיות חדשה שבה אני משחק את התפקיד שלך - ופתאום הכל מתבהר והפרספקטיבה משתנה. שונא לשחק את התפקיד שלך
אני רוצה להתרגש ולשמוח. הנה הוא הגיע. חיכיתי לו במשך כל כך הרבה זמן. כבר התחלתי להאמין שהוא לעולם לא יגיע, שלי זה לעולם לא יקרה, שאני מקולקלת מעבר לכל תיקון ושלא נמצא הגבר שיוכל לקבל אותי, על כל תכונותיי החיוביות ועל כל אלו הפחות חיוביות. והנה הוא פה, ואני יודעת שהוא מוכן ללכת איתי עד הסוף. הוא כבר רואה עתיד ורוד לשנינו, כבר מחפש לנו דירה בעיני רוחו, כבר מודד לי את היקף האצבע. ואני נרגשת מהיום הגדול, מתכננת הזמנות, מדמיינת את עצמי בשמלת כלה, עכשיו תורי, זה היום שלי. והנה הרב, ויש חופה, ותכף הוא שובר את הכוס וכולם מסביבי שמחים, זהו יום מאושר. אז למה אני לא מחייכת? למה אני לא רואה אותו לצידי? למה כשדמיינתי את היום הזה איתך, בקושי יכולתי להכיל את ההתרגשות והשמחה?
הלוואי שתצא לי מהראש. אני מנסה להוציא אותך בכוח, להציף את ראשי במיליון מחשבות אחרות. אבל נדמה שתקעת יתד אי שם בתאי הזיכרון שלי ואתה מסרב בעקשנות לעזוב ולפנות את חלקתך. רק הזמן יפנה אותך בסופו של דבר. אתה תילחם להישאר, אבל הזמן הוא כוח חזק ממך, ובסופו של דבר הוא יגבר עליך.
אני יודעת שעליי להגיד לו ללכת. ליבי שייך לאחר, עדיין. איני פנויה לאהוב אותו, איני יכולה לפנות לו מקום, עדיין. איני יכולה לאהוב אחר כשאני עדיין אוהבת אותך. איני יכולה לתת מעצמי לאחר כשאני עדיין שייכת לך. אני אפחד לתת לו ללכת. אפחד שבלכתו אני נותנת להזדמנות לחמוק מבין ידיי. אפחד שהוא הסיכוי האחרון שלי לאהבה, ושאם לא אצליח איתו לא אצליח עם אף אחד. אפחד שלא יבוא אחר. אבל אני לא יכולה להמשיך בהעמדות הפנים, ואין זה פייר כלפיו בשום צורה או אופן. מגיע לו מישהי שתרצה אותו בכל מאודה, כמו שאני רוצה אותך.
אז אני מרימה את הטלפון בהיסוס, עוד לא מאוחר להתחרט. עוד לא מאוחר לומר לעצמי שאין לך שום משמעות עבורי, עוד לא מאחר לשכנע את עצמי שזה לא הדבר הנכון לעשות, עוד לא מאוחר לכלום, בעצם. עוד אפשר לתת הזדמנות אמיתית. אבל זה מיותר. ההיסוסים שלי לא קשורים להחלטה שקיבלתי ללכת, אלא להחלטה שאני עשויה לקבל להישאר. הוא לא לגמרי מופתע, בכל זאת הרגיש שמשהו לא מסתדר. רצה לנסות, כן התלהב, אבל אם לא אז לא. אם אני עדיין חושבת על אחר הוא בטח לא רוצה להישאר. "אם תשני את דעתך תרימי טלפון, אולי עוד אהיה בסביבה", הוא אומר. "נראה", אני אומרת וסוגרת.
הקלה שוטפת אותי. חשבתי שזה יהיה פחד. אבל אני לא מפחדת. אני מרימה שוב את הטלפון, הפעם מחייגת אליך. אתה עונה, קולך כל כך מוכר אבל עם זאת זר לי. פתאום נגמרו לי המילים. שנינו שותקים. "הקשיתי עליך?" אני פתאום שואלת. "הקשיתי עליך לאהוב אותי? להיות איתי?"
עדיין שתיקה ופתאום אתה עונה, "לא. לא הקשית עליי. אהבתי אותך מיד, מהתחלה, בלי היסוסים. אבל לפעמים אהבה מתה, בלי הסברים, בלי הכנות".
יותר מזה אני לא צריכה ולא רוצה לדעת. אני סוגרת את הטלפון.
אני שלך, עדיין. אבל עוד אהיה של אחר. אני אוהבת אותך, עדיין. אבל עוד אוהַב אחר. הוא לא היה האחד. אולי גם אתה לא היית.
ועכשיו, זה בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
אולי אם רק אתן לזה קצת זמן...
צילום: Index Open
מומלצים
