דווקא בחום הזה, מתגעגעת להצמיד גוף לגוף

יש איזו השתוקקות דווקא בחום הזה לאיזה אהבה עלומה, לגוף. הכמיהה הזאת לא ברורה לי, ולמה שדווקא בחום הזה ארצה להצמיד גוף לגוף מיוזע אחר? אבל אני בכל זאת רוצה, כאילו שרק בזכות ההיצמדות הזו אני ארגיש קצת משוחררת. מישהו אולי יעזור לי לשאת בנטל הכבדות הזו, ואז אהיה חופשיה יותר.

משהו רקוב בממלכה שלי, כמו נסיכה שישנה על עדשה

אני מכבידה ומעמיסה ומסבכת מחשבה במחשבה מנסה להבין איך זה שיש לי הכל, ולפעמים זה מרגיש כאילו אין לי דבר? איך זה שהכל בסדר, אבל לא ממש. משהו רקוב בממלכה שלי, כמו נסיכה שישנה על עדשה. זו העדשה הזו מציקה לי ומטרידה את מנוחתי. בכלל אי אפשר לישון בחום הזה, מוצאת את עצמי זוכה בעל כורחי בעוד כמה שעות של מחשבות לפני השינה, אחת אחרי השנייה הן באות להציק. מנסה לכבות את האוטומט של מכונת המחשבות הזו, חולמת על מדיטציה ומגיעה ליער סבוך.

יער סבוך, אומרים, זה גם חיפוש, אני קצת מחפשת אותי לאחרונה, כמו יוצאת למסע לאתר את אותה תשובה אבודה, ונזכרת שלא באמת היתה לי כזו אי פעם, איך אוכל למצוא את מה שלא איבדתי מעולם? איך זה נראה? איך זה מריח? תנודות כאלו מזכירות לי שוב ושוב שפעם אנחנו למעלה ופעם אנחנו למטה, חיים במעין עקומה שכזו, וכמו במוניטור של בית חולים, היא תתיישר רק במוות.

שיבוא רק איזה משב רוח נקי, בריא, שירענן פה משהו

לפעמים העקומה הזו מרגישה עקומה מדיי, התעקמה לי מהרגיל. איך מתקנים? אולי, כשהחום יעבור. זה התירוץ הנוכחי, כשהחום יעבור ויהיה אפשר לנשום, שיבוא רק איזה משב רוח נקי, בריא, שירענן פה משהו. כשיירד פה גשם שישטוף הכל, כשיהיה סוער בחוץ אולי אז אוכל להסביר לעצמי את פשר ההתכנסות. היא לא ברורה לי בקיץ, תקופה צבעונית כזו שכרגע מרגישה לי בעיקר צפופה, צפופה ומאוסה. מייגעת. כמו במלחמה, יש לי תחושה שמשהו דורש מאיתנו להיות שמחים בקיץ, ים שמש, אבטיח וארטיקים, והנה אני לא, לא בהכרח. דווקא עכשיו, פתאום עכשיו כשיכולה ללבוש את כל השמלות בעולם אני מחכה לערפל שבהשוואה אליו אראה שבפנים דווקא בהיר יותר.

בינתיים השמיים הבהירים בחוץ רק מבלבלים אותי עוד, זה קיץ כחול, כחול עמוק ועזוב. קצת כמו הבחורה בשירו של זפלין, כל קיץ, מישהו או משהו אומרים להתראות. גם בחורים עוזבים בקיץ, כאילו שמשהו מעיק להם מוכרח להשתחרר. סדרות טלוויזיה מדברות על אהבות קיץ, אולי רומנים קלילים, ניחוח ילדות מזכיר שקיץ זו תקופה של חופש גדול, אבל בחיים האלה, הרגילים שלנו, אלה שאין בהם שום חופש גדול, הכל אותו הדבר, רק הרבה הרבה יותר חם.  

יש לי איזו תמונה אוטופית של עונה פשוטה יותר לסינגלים

אולי זה הפער בין הציפיות למציאות שמשגע לי את מצב הרוח, תחושה שצריך להיות אחרת, דברים שלמדתי מבברלי הילס 90210? יש לי איזו תמונה אוטופית של עונה פשוטה יותר לסינגלים, משהו נסבל. הבדידות כאילו שמורה לעונות אחרות. אין את הקור הקודר של החורף ואין את ההפכפכות של הסתיו, יש שמש. כל הזמן שמש. חמה, בוערת, יוקדת. אני מחפשת מחסה, שלא תגלה את מה שאני מסתירה, אני מסתירה עצב באור של יום, חסרת בושה. בחורף ההסתרה קלה יותר, לא צריך לחשוף שום גוף, יש שמיכות וסוודרים כמו חומות הגנה. מעיל, כפי שלימדה אותי מישהי יקרה, הוא החבר הכי טוב של הסינגלית גם ככה. ובעיקר אין דרישה להיות שמחה, גם לא מעצמך. בחורף אפשר להסתגר, להצליח לישון, ואף אחד לא יעיר אותך לנסוע לים בשבת בבוקר רק כדי לבחון את חסדיה של השמש ולעצמך את הצלוליטיס.

בסוף הקיץ, אני מבטיחה לעצמי, יהיה יותר קל. מבטיחה ומשקרת. חציה של נחמה, שזה אולי אפשרי, העונות ישתנו לי, משהו יתרגש באוויר, משהו יעיר משהו שקצת נרדם מבפנים. היה מי שאמר שהכל עובר, הוא בטח גר באנגליה, הייאוש שם הרבה יותר נוח, וגם מזג האוויר. 

איך אתם בחום הזה? אני מלנכולית.