מרגיש שהוא לא ברמה שלה וחושש להיפגע

הם לא נפגשו מאז מסיבת הסיום של התיכון, לפני עשר שנים. היא מיהרה אחרי המסיבה אל החברות שלה, לספוג שבחים על הארגון של האירוע, כמה שהיא יצירתית ומוכשרת, ואז ישבה מול הוריה המאושרים, שלא הפסיקו לדבר על התעודה המצטיינת שלה. הוא לא מיהר לשום מקום. ישב רגע עם עצמו ואחר כך הלך עם חברים לשתות בירה, כמה שרק אפשר, העיקר לא לחשוב על הגיוס המתקרב לצבא, או על השיחה הצפויה עם ההורים שציפו ממנו להצטיינות וקיבלו תעודה בינונית.

עכשיו הם נפגשו במקרה ברחוב, באמצע היום. היא הציעה לשבת בבית קפה ולדבר. ישבו שם אולי שעתיים, או יותר, והוא התקשה להבין למה היא מבזבזת על אחד כמוהו כל כך הרבה זמן. מיהו בכלל לעומתה? אפס אפסים. הוא לא התקרב אליה בבית ספר רק בגלל זה, ופתאום היא לא מסתכלת אפילו על השעון, כאילו יש לה את כל הזמן שבעולם.

השיחה ביניהם קלחה בחופשיות כל עוד הם דיברו על בית הספר, ואז היא שאלה מה הוא עושה בחיים - והוא התחיל לגמגם. הוא לא עושה הרבה. מנסה כבר עשר שנים לכתוב ספר. שום דבר לא ייצא מזה, הוא לא יודע באמת לכתוב. אולי חמשירים לבני המשפחה. אבל אין לו משהו מעניין אחר לעשות. הוא עובד במושב, במטע האבוקדו של אבא שלו, לפעמים מבוקר ועד ערב, אבל הוא אמר לה שכבר שלוש שנים שהוא כותב ספר והיא התלהבה. "אני זוכרת שתמיד דיברת על זה", אמרה. הוא שכח לרגע מיהו באמת ודיבר אליה כמו שסופר מדבר, במילים שהוא ממציא, עם ברק בעיניים ועם הרבה דימיון. כמו שיכור.

המראה שלו זקוק לחיזוק של כמה תכונות אופי מושכות

"אולי נצא פעם לטיול בהרים?" הציעה.

הוא התעורר בבת אחת מהחלום. הוא לא יכול למשוך את הנושא הזה של הספר מעבר לפגישה אחת. עוד פגישה אחת, והיא כבר תבין בעצמה שהספר שלו הוא אשליה. הוא גם לא יפה כמוה, אולי לא יפה בכלל. הוא אמנם לא מכוער, אבל המראה שלו זקוק בדחיפות לחיזוק של כמה תכונות אופי מצודדות, תכונות שאין לו.

"לאן בהרים?" התקשה בכל זאת לוותר על ההזדמנות.

"אפשר לצאת בבוקר מחוף הכרמל ולטפס משם עד האוניברסיטה. יש כמה אפשרויות. תבוא. תראה שיהיה כיף".

במקום ללכת בכיוון של האוניברסיטה, הם פנו לכיוון של עוספייה. אכלו שם ארוחת צהריים. "בימי שני", היא אמרה, "אני מלמדת במכללת תל חי ארבע שעות, ואחרי זה אני פנויה. רוצה להצטרף? נוכל אחר כך לקפוץ לטיול ברמת גולן".

הוא לא יכול להמציא לה סיפורי אלף לילה ולילה על עצמו. הם למדו ביחד באותה כיתה בתיכון. המושג בינוניות תפור עליו. אז למה היא ממשיכה לעודד אותו? היא הרי תעזוב אותו ברגע שתמצא בחור ברמה שלה. ברור לו לגמרי. למה לו להסתכן בשברון לב? שווה לו ליהנות מתקופה קצרה של אושר, ואז לאכול את עצמו כל החיים? אבל הוא מאוהב בה מאז התיכון. בניגוד לכל הסיכויים. איך הוא יכול לוותר עליה?

אחרי הטיול ברמת הגולן, היא שאלה אם הוא רוצה להיפגש בעוד יומיים לארוחת ערב בנמל תל אביב. "תמיד אהבת את הים", אמרה. איך היא זוכרת? החברים הכי טובים שלו שכחו, והיא זוכרת. לא היה לו הסבר.

מה הטעם? היא תגלה בסוף שהוא לא מתאים לה

עכשיו תורו לצעד הבא. לאן יזמין אותה? אולי לשכור סירת מנוע בירקון. ילדותי מדי בשבילה. אולי סוף שבוע במבצע בקפריסין. הוא רץ מהר מדי. למה לא להזמין לארוחת ערב בחצר הבית שלו במושב? מה שהאופי שלו לא מסוגל לעשות בשבילו יעשו בשבילו הירח, הרוח הקלילה והעצים שסבא שלו שתל. הוא יספר לה על סבא שלו. דמות ציורית. כשהוא מדבר על סבא שלו, הוא מדבר בכישרון. כמו סופר. אבל, מה הטעם? היא תגלה בסוף שהוא לא מתאים לה. הוא יתנפץ לה כמו בועה. התכונה הכי מוכשרת באופי שלו היא שהוא מוכן להודות שהוא בועה.

הוא באמת לא מתאים. אי אפשר להתווכח עם העובדות. זה לא רק הביטחון העצמי הדפוק שלו. היא היתה בבית ספר הרבה מעל לכולם. כל הבנים היו מאוהבים בה. מה מבטיח לו שהיא לא תעזוב אותו בהזדמנות הראשונה? אם להיות מציאותי, הוא חשב, אז לא כלום.

הם ישבו ליד שולחן מול הים. היא קרנה מאושר, בקושי סגרה את הפה. הוא לא ראה אותה לפני זה מדברת כל כך הרבה שטויות וצוחקת מכל שטות, שלו או שלה. והוא עדיין התלבט אם להזמין אותה אליו הביתה.

בספר הביכורים שלה, "הללויה ומרמלדה" (הוצאת ידיעות אחרונות) מספרת המחברת, טליה שגיב, באחד מההבזקים העלילתיים מהם מורכב הספר המסקרן הזה, על סופה של זוגיות כזו. "רננה היתה אשה שידעה להקסים ולשבות את לב הבריות, ושאול לא הצליח להיפטר מתחושה מטרידה שהיא טובה מדי בשבילו, ושיום אחד היא תפקח את עיניה, תקום ותלך".

זמן מה לאחר מכן, רננה יצאה מהמונית ולפני שהלכה אמרה: "מה שלא יהיה אחר כך, אני רוצה שתדע שאהבתי אותך היום". אחר כך, "כשהביט בגבה הבין שטעה, ואחרי חודש, כשהעז לצלצל, היא לא רצתה לדעת ממנו יותר".

מחפשים רמת מוּצלחוּת דומה

האם אקורד הסיום בסיפור של שגיא הוא הכרחי, בכל או ברוב המקרים האלה? האם גם נשים נוטות להתלבטות דומה במקרים בהם הגבר מוצלח במיוחד והאשה הרבה פחות?

מחקר חדש מצא שבני אדם, כמו גם קופי-אדם מסוימים, מחפשים לעצמם בני זוג ברמת מוּצלחוּת דומה לשלהם. ההשוואה היא לא אחד לאחד, בחורה יפה לא בהכרח מחפשת בחור יפה. רמת המוּצלחוּת יכולה לבוא לידי ביטוי גם בתכונות מוצלחות לעומת תכונות מוצלחות אחרות.

מצד שני, אהבה ארוכת שנים, שלא לדבר על אהבת נצח, היא על פי רוב אשליה. לומדים לחיות איתה. אז מה כבר משנה הפער הגדול בין בני הזוג?