משליכים את המגבלות שלנו על בן הזוג
מי לא מכיר את התחושה ש"מגיע לי יותר"? בתחום הזוגי הכעס על הקלפים שהעולם חילק לי הוא הרסני בדרך נוספת, בגלל הנטייה להאשים את הזולת בהחמצות שלנו
את המשפט הזה, בגרסאות שונות, אפשר לשמוע לא מעט. מי לא מכיר את התחושה ש"מגיע לי יותר" או "החיים האמיתיים שלי עדיין לא התחילו"?
ברצוני להקדיש טור זה לרגל עונת חשבון הנפש והרהורים לשנה החדשה, לשאלה הפסיכו-פילוסופית: האם באמת כל האפשרויות פתוחות בפנינו? ואם אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר, על מה מבוססת הרגשה זו?
ככל שפוגשים יותר אנשים בחדר הטיפולים, ובחיים בכלל, ניתן לראות סוג מסויים של סבל אנושי, שאפשר לכנות אותו "החיים שלי היו צריכים להיראות אחרת". את המחשבה הזו מלווים כאב גדול, כעס, עצב, קנאה ואפילו תחושת אֵבֶל על "החיים שהיו אמורים להיות לי". לפעמים יאשים האדם את עצמו וירגיש שהוא נכשל, שהיה עליו להפיק יותר מחייו, ולעתים יאשים את האחרים, את הגורל, את הוריו, את האל או כל מי שמתאים להטיל עליו אחריות לשיבוש הנורא שחל. כך או כך, הסבל רב ולעתים קרובות מוליך למרירות שאינה מייצרת פתרונות טובים.
מרגישים ש"הדשא של השכן" הוא גם הדשא שלנו
זווית מעניינת לנושא זה מספק הפילוסוף והוגה הדעות, מרטין היידגר בספרו "היות וזמן". הרעיון שלו לגבי נושא האפשרויות, על קצה קצהו של המזלג: אפשרויות הקיום הן אינסופיות. ברמה העקרונית, אם נתבונן על כלל האנושות, יש לנו בתור יצורים השייכים ל"זן האנושי" אינסוף דרכים לחיות את חיינו ולהתקיים: להיות טובים או רעים, עשירים או עניים, לעסוק בעיסוקים שונים, לגדל את ילדינו בדרכים מגוונות, להאמין באלים ובאידאות שונות ועוד ועוד. העניין הוא, שאנחנו חשים שייכים ל"בנק האפשרויות" הכללי הזה, אומר היידגר. תאורטית, אנחנו אכן שייכים לכלל האנושות, ואולי מרגישים ש"הדשא של השכן" הוא למעשה גם הדשא שלנו. במובן הפילוסופי, באמת כל האפשרויות שייכות לכולנו, מעצם היותנו בני אדם שחולקים את הקיום האנושי.
נכון, נהוג לומר "אין דבר העומד בפני הרצון", והתרבות ההומניסטית מעודדת אותנו לחלום ולממש את חלומותינו ולהאמין שכל האפשרויות פתוחות בפנינו. אבל בדרך להגשמה העצמית חשוב להיות הוגנים עם עצמנו ולהכיר במגבלות שלנו, של האנשים שאיתנו, בלי לחפש מי אשם.
וכאן אני מגיעה לעניין הזוגי: בתחום הזוגי הכעס על הקלפים שהעולם חילק לי הוא הרסני בדרך נוספת, בגלל הנטייה להאשים את הזולת בהחמצות שלי. נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מתפתים בקלות לאשליה: "אילו רק היתה לי בת זוג אחרת הכל היה טוב יותר". הנטייה להשוות ולראות את האפשרויות שהעולם חילק לשכנינו וחברינו, הידיעה העמוקה שאנחנו נולדים לתוכה, כי העולם רחב ויש בו המון הזדמנויות, מייצרת תיסכול וחיפוש אחר האשמים במה שלא מגיע למימוש. אם יש הרגשה שאחרים מצליחים יותר, מעניין להם, יש להם שיחות וחיי חברה וסקס טוב יותר, מיד מתעורר השד שמחפש מי אשם בכך, מי מנע מאיתנו את האפשרויות הנפלאות שהעולם מציע לכולם? ומה יותר נוח מאשר להעמיס את כל האחריות על בחירה שגויה של הפרטנר. אתן כמה דוגמאות, אני משוכנעת שלקוראים יש דוגמאות טובות יותר:
אילו היא/הוא היו יותר יפה... משכיל... גבוה... רזה... עשיר... מעניין... רגיש... אז הייתי מקבל/ת את החיים שאני זכאי/ת להם.
בכך שהשלכנו את המגבלות של חיינו על בן או בת הזוג, תפסנו שתי ציפורים במכה אחת; גם מצאנו את "האשם" בכל הכשלים וחוזר המזל של חיינו, וגם מצאנו אפיק של פורקן לתסכול ולכעס. הלוא אין שום תיבת תלונות שמאפשרת להתמקח עם הגורל, אין משרד ממשלתי שאפשר לפנות אליו ולדרוש את מה שמגיע לי. אבל בן הזוג הוא כתובת נוחה לכעוס, להתלונן, להאשים ולהאמין שאם רק היא או הוא יהיו קצת אחרת. הכל יסתדר.
אז לקראת ימי חשבון הנפש הסתוויים, אפשר להכניס לרשימת ההרהורים גם את השאלה: האם באמת כל האפשרויות היו פתוחות בפניי? האם באמת האדם האחראי על מה שלא עלה יפה, הוא בן זוגי? בת זוגי? ואולי אף אחד לא אשם? אולי זה פשוט ככה.
אפשר לסלוח לבני ובנות זוגנו על מה שאין בהם, ואפשר גם לסלוח לעצמנו על מה שאין בנו, ואולי אז נוכל לראות ברור יותר את מה שיש.
שנה טובה!
- עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית,
מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל
שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
