עדיף להיות האביר, הוא לא צריך לחכות לטלפון
אם הייתי צריכה להיות הנסיכה במגדל הייתי קופצת ממנו אם לא הייתי מצליחה ללמד את הדרקון לשחק שש-בש. סבלנות מעולם לא נמנתה עם מעלותיי הטובות. והנה, אני מוצאת את עצמי באותו מגדל, ואין לי דרך החוצה. תאמינו לי שהייתי משלמת לעצמי בשמחה על הבירה כדי לקבל את הזכות לפעול באופן אקטיבי
אז עשיתי את מה שנראה לי הכי הגיוני, השתדלתי להיות בקרבתו ונמנעתי ממנה כדי שלא יחשוד, משחקת את המשחק שכל תיכוניסט שנדלק על מלכת הכיתה מכיר. וזה היה קל באופן מפתיע, כי באותו חופש הצלחתי לקחת חופשה גם מעצמי, ובמקום להיות הבחורה המופנמת שמרגישה תמיד בחוץ וחריגה, הצלחתי להיות אחת מכולם. המודעות והביקורת העצמית הלכו כנראה להתפעל מהאלמוגים ועזבו אותי בשקט, חופשייה להסתובב בבגד ים ושיער פרוע כמו גרסה נשית ומרופדת חזה של מוגלי, לדבר עם מי שבא לי ולעשות מה שאני רוצה.
יכולתי לעשות מה שבא לי בלי לחשוב ולחשב
בדרך כלל כשמישהו מוצא חן בעיניי אני נלחצת, פוחדת לשעמם שלא יילך, פוחדת לעשות רושם טוב מדי שלא יישאר, יתאהב, ואז יגלה שאני לא מה שהוא חשב, וכבר מאוחר מדי להחזיר לחנות והוא תקוע איתי. כיוון שהוא לא הראה שום רמז שהוא מעוניין בי, יכולתי לעשות מה שבא לי בלי לחשוב ולחשב. דיברנו שעות, וגיליתי שהבחור מכיר עוד כמה טריקים חוץ מלצחוק יפה, ונחמד לדבר איתו, ומרגיע לשתוק לידו. חוץ מזה שהוא מצליח לא לרצות אותי, מה שמעיד על כך שהוא טיפש או עיוור או שניהם – הוא ממש בסדר. וגם הקטע הזה השתנה בסופו של דבר, כשהוא שאל שאלה שנועדה לוודא אם הבחור שבאתי איתו הוא רק ידיד שלי. אוקיי, יש הסבר הגיוני, הוא פשוט לא ידע, ועכשיו הכל ישתנה.
ובאמת, באותו ערב, לבד בחוץ, מתחת למיליארד כוכבים - הוא נישק אותי. זה לקח לו שעות, הספקתי לראות כבר ארבעה כוכבים נופלים ולבקש מכולם את אותה המשאלה, אבל בסוף זה קרה והכל היה כל כך יפה שלרגע שכחתי להיות כלבה צינית והרגשתי כאילו אני בסרט של אלאדין. לפני שהלכתי הוא ביקש ממני את הטלפון שלי וחזרתי לחיים הרגילים שלי רגועה ומוארת כמו בת 21 שהרגע חזרה מהודו.
עד הצהריים פחות או יותר זה עבר, כלפי חוץ אמנם תפקדתי כרגיל, אבל הדבר היחיד שעניין אותי היא השאלה הגורלית: "למה הוא לא מתקשר?" שעסקתי בה ברצינות בה אנשים אחרים מתייחסים לאיום האיראני. הטלפון נותר דומם להכעיס למרות הניסיונות שלי להשפיע עליו בכוח המחשבה, וגם הקטע של להקרין את עצמי אסטראלית לא עבד, כך שלא נותרה לי ברירה אלא להמתין ולהמשיך בחיי הרגילים.
אחרי יומיים-שלושה, כשמצאתי את עצמי שוקלת להקריב עז כדי שהוא יתקשר, הבנתי שאני חייבת לעשות משהו למען שלמותי הנפשית וכתבתי הודעה בפייסבוק. הוא ענה שיתקשר, ולמרבה ההפתעה גם עשה את זה. בשתי דקות שיחה הצלחתי לדחוס שתי שתיקות מעיקות וכמות שטויות שאני לא מספיקה להגיד בשנה בדרך כלל, אבל לפחות הבנתי הבנתי שבאמת הייתה לו סיבה מספיק טובה לא להתקשר, ומצאתי את עצמי מסכימה כשהוא אמר שנדבר אחרי יום כיפור.
ברגע שמכוניות חזרו לנסוע חזרתי לכוננות מתח
רק אחרי שניתקתי את הטלפון הבנתי שנפלתי לאותה המלכודת, שוב המתנה. ואם קראתם בקפידה עד כה, המתנה לא נמנית עם הדברים שאני מצטיינת בהם. מיד נזכרתי ב-chick flick האהוב עלי "הוא פשוט לא בקטע שלך": "רגע, למה התכוונת, שאתה תתקשר אלי? שאני אתקשר אליך? ומתי בדיוק נדבר? אם אפשר כולל שעה ודקות בבקשה". עד שיום כיפור נגמר הצלחתי להיות רגועה, ברגע שמכוניות חזרו לנסוע חזרתי לכוננות מתח, מצדיקה את הכינוי "נוירוטיקה" שהעניקה לי חברה טובה.
גברים רבים מתמרמרים על כך שהם צריכים לשלם על בחורות בדייטים ומעלים טענות על כך שאנחנו פמיניסטיות רק כשבא לנו, הם לא סופרים את הצד האחר – ההמתנה, או את זה שזאת גם נורמה חברתית, בדיוק כמו התשלום. בעוד שעל התשלום יש מחלוקת, תיאורטית לפחות, ההמתנה מקובלת על כולם, גם נשים שיכולות להחליף גלגל ולכתוב קוד הופכות להיות חסידות נלהבות של תיאוריית איש המערות המפותח ואומרות שאסור לבחורה ליצור קשר בשום אופן כי "זה בגנים שלהם לחזר", "הם צריכים את המרדף" ושלל משפטים נוספים שהמסר שלהם אחיד – אשה, להמתנה!
וואלה, לא קונה את זה. כן מאמינה שזה יהיה בעייתי אם אצור קשר, אבל לא בגלל הבדלים גנטיים מהותיים, אלא פשוט כי זאת הנורמה, ומי שפועל נגד הנורמה מעלה חשד. לא שהוא יאבד את יצר הכיבוש, הוא פשוט יחשוב שאני מוזרה.
רוב האנשים מקבלים את הנורמה, אולי היא לא כל כך מפריעה להם, אבל מה עושה מי שהיא לא מתלבשת עליו טוב? מעולם לא הייתי הבחורה הקלאסית, כילדה לא הזדהיתי עם הנסיכה שמחכה לנסיך ולא יודעת, עושה צמות או שרה שירים בינתיים. תמיד רציתי להיות האביר, התפקיד שלו היה הרבה יותר מגניב, ואני חושבת שאם הייתי צריכה להיות הנסיכה במגדל הייתי קופצת ממנו אם לא הייתי מצליחה ללמד את הדרקון לשחק שש-בש או סתם משכנעת אותו שנלך למקום קצת יותר מעניין. סבלנות מעולם לא נמנתה עם מעלותיי הטובות. והנה, כבוגרת, אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר באותו מגדל, ואין לי דרך החוצה ממנו.
עד שהוא יתקשר אני אהיה בת 84 לפחות
יכול להיות שהוא יתקשר בסוף, לא בטוח שזה יעזור, כי נראה לי שכמו בשנות כלב, גם שנות המתנה שונות משנות אדם, ועד שהוא יתקשר אני אהיה בת 84 לפחות. תאמינו לי שהייתי משלמת לעצמי בשמחה על הבירה כדי לקבל את הזכות לפעול באופן אקטיבי במקום לחכות במגדל. אני בטוחה שזה עובד גם הפוך, ויש בחורים ביישנים שהיו שמחים אם הבחורה הייתה מתקשרת אליהם ומראה שהיא רוצה.
חוץ משנאת ההמתנה, יש כאן קטע נוסף. גם אם הוא לא נפל מרגליו מהתלהבות, יכול להיות שזה היה משתנה אם היינו נפגשים יותר. כשהכרתי את החבר החשוב הראשון שלי לא רציתי אותו, אחרי שהסתובבנו ביחד במשך כמעט חודשיים מצאתי את עצמי מאוהבת בו מעל הראש כיוון שהכרתי אותו לעומק והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי. אני מאמינה שזה עובד לשני הכיוונים, ואם הייתי יכולה להיפגש עם אותו בחור אולי דעתו היתה משתנה. אולי כן, אולי לא, אבל אם אנחנו לא מתראים – בטוח שאין סיכוי, ועם כל יום שעובר הדמות שלי נהיית יותר דהויה בזיכרון שלו, והסיכוי שיקרה משהו הולך ומתרחק.
ושוב אני מוצאת את עצמי באותה הדילמה, מנסה להיות משהו שאני לא כדי לציית לנורמות, מתווכחת עם עצמי אם להמשיך בדרך הזאת או פשוט להיות אני ולקוות שזה מספיק טוב.
בינתיים, לזמן קצר, אהיה כמו הנסיכה, אעלה לבד לגג של הבניין, אשכב על המשולש שמוביל לדוד השמש, אסתכל על השמיים ואחכה לכוכב נופל, שיראה, כנגד כל הסיכויים, למרות אורות העיר, אעצום את העיניים ואביע משאלה, מתעלמת מכך שאני מבזבזת את המשאלה היחידה, היקרה, על אדם שלא הוכיח עצמו. ואם לא אראה כוכב נופל, אקח נשימה עמוקה, למרות שהדמות שלו דוהה גם בזיכרון שלי, ואצלול קדימה כמו טייס קמיקזה, נלחמת בקרב שאני לא יודעת אם יש לי סיכוי לנצח בו, למען מטרה שאני לא יודעת אם היא שווה, אבל אשאר אני, כמה שזה שווה.
לפנייה לכתב/ת 
