נראה שלפעמים אהבה זה פשוט לא מספיק
אהבה יכולה לקחת אותך עד גבול מסוים, ומשם זה כבר תלוי בך. הפרידה ממך נראתה לי כמו סוף העולם. ריקנות קופצת עליי מכל כיוון, החלל שהשארת מאחוריך מאיים לבלוע אותי
הדמעות זרמו בחופשיות. כבר לא הרגשתי דבר, הכאב היה גדול מדי מלהכיל. כה גדול שהפך להיות פיזי, מעין לחץ בחזה, כאילו מישהו התיישב על קנה הנשימה שלי. תנשמי, פקדתי על עצמי, תנשמי. שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה.
לא ייתכן שעולם כמנהגו נוהג. הרי איבדתי אותך. הרי אינך שלי עוד. הרי לא אראה אותך יותר, לא אשמע את קולך, את צחוקך, לא אגע בך, לא אנשק אותך, לא אבלע בחיבוק שלך, לא אמצא את מקומי בין זרועותיך.
קירות ביתי העוטפים בדרך כלל נראו לי סוגרים וחונקים. מרגע שהלכת הריקנות קופצת עליי מכל כיוון, החלל שהשארת מאחוריך נראה כה גדול, מאיים לבלוע אותי בחשכה.
ככה בוודאי נראה סוף העולם, השתכנעתי ביני לביני.
רק הריח שלך עוד נשאר בדירה, ספוג במגבת
אמרת שאינך יכול אחרת. שנינו יודעים, זה המצב וזה יצטרך להספיק. אין לי פיתרון קסם. אני לא רוצה שיכאב לך, לא רוצה לפגוע, רוצה לחבק אותך, מתגעגעת כל כך. אבל אני מתכנסת בעצמי, מתחפרת ומתבצרת בעמדתי. אהבה שמאהבה. מה זה חשוב אם אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר? מה זה משנה אם אני אוהבת אותך כל כך שלפעמים נדמה לי שאין לי מספיק מקום בגוף לכל האהבה הזו? לפעמים אהבה זה פשוט לא מספיק. אהבה יכולה לקחת אותך עד גבול מסוים, ומשם זה כבר תלוי בך.
הבנתי. זה כל מה שאמרת, והלכת. הלכת ממני, יצאת מחיי. רק הריח שלך שעוד נשאר בדירה, ספוג במגבת, ספוג בסדינים, הזכיר לי שפעם היית קיים בחיי.
אספתי את עצמי וקמתי מהמיטה. אין טעם לרחם על עצמי. הלב שבור ודואב, אך הדמעות יבשו זה מכבר. מה הטעם לבכות על סוף ידוע מראש? שום דבר טוב לא היה צפוי לצאת מזה, ושנינו ידענו זאת. ניסיתי ליהנות מהזמן שלנו יחד, מתפללת לאלים שאוכל להחזיק מעמד רק עוד קצת, רק עוד טיפה, כי אני כל כך אוהבת וכל כך מאושרת, כי הוא כל מה שרציתי וחיפשתי, כי כשהוא מחבק אותי אני מרגישה שהגעתי הביתה, כי ליבי עולה על גדותיו כשהוא מחייך אליי, כשהוא מנשק אותי, כשהוא אומר שהוא אוהב אותי. אך לשווא.
כשהאלים רוצים להעניש אותך, הם נענים לתפילותיך
יש אימרה עתיקה האומרת: כשהאלים רוצים להעניש אותך, הם נענים לתפילותיך. חיפשתי אותך כל חיי. כשדמיינתי את הגבר שלי, דמיינתי אותו כמוך. וכשאמרת שאתה אוהב, כשאמרת שאני האחת, ליבי וראשי הסתדרו בשורה אחת. אין ספקות הפעם, אין תהיות ואין שאלות. יודעי דבר אמרו לי, כשהאחד הנכון יגיע לא יהיה קונפליקט בין הראש ללב. ואכן, כשהוא הגיע, הסערה שבתוכי נרגעה לפתע. הלב והראש שידרו את אותו מסר ברור: הוא האחד שלך.
אבל האלים השובבים, ששואבים הנאה ממשחק אכזרי בבני התמותה, דאגו שתהיה האחד של מישהי אחרת קודם, הרבה לפני שפגשת אותי. אני יכולה לקבל את זה. אני יכולה להבין. אני חזקה מספיק לעמוד בזה, כי אני יודעת שאתה מאושר. אני יודעת שטוב לך בחיים האחרים שלך, אלה שלא כוללים אותי. אני יודעת שהשגת משהו בחיים האלה, שבנית לך בית ונחלה, שהקמת משפחה, שיש לך קשרים בחיים האלה שלעולם לא יהיו לך איתי ובעולמי. אני יכולה להבין שיש לך חלומות שלא קשורים אליי, ושאתה מתכנן חיים שלא לוקחים אותי בחשבון. אני איני הבית שלך. אני איני האושר שלך. אני איני החלום שלך. אתה לא צריך אותי בשביל לנשום, וממילא איני יכולה להיות האוויר שלך.
אולי אין לי זכות להיפגע. הרי ידעתי ונכנסתי בכל זאת, ישר לתוך גוב האריות. אך רק בגלל שאיני החוקית, אין זה אומר שלא אהבתי אותך. אין זה אומר שאיני מרגישה, שלי זה לא כואב. האלים נענו לתפילותיי פעמיים. פעם אחת כשדרכינו הצטלבו, פעם שנייה כשהן נפרדו.
מותר לי להתאבל על החיים שלא אזכה לחיות איתך
מותר לי להיות עצובה, אני מספרת לך בשיחתנו הדמיונית. מותר לי להתאבל. על החיים שלא אזכה לחיות איתך, על החלומות שלא אגשים איתך, על כל הדברים שלא אעשה איתך. מותר לי להתאבל על האהבה שלנו, כי היא היתה טובה, היא היתה אמיתית ובעלת משמעות עבורי. עבורך. היא היתה שלנו, היא היתה מושלמת בדרכה שלה, וכך אעדיף לזכור אותה. מותר לי לבכות, אני ממשיכה. מותר לי להצטער ולקוות שהיה יכול להיות אחרת.
מותר לך, אתה עונה לי בראשי. בטח מותר. תאמיני שאהבתי אותך, אהובה שלי. תאמיני שהייתי מאושר איתך, גם אם לזמן קצר. תאמיני שיבוא יום ואחר ירצה אותך. תאמיני שהוא יראה בך את כל הדברים שאני ראיתי בך, ויאהב אותך יותר ממה שאני הייתי יכול. תאמיני שהוא ייתן לך את כל הדברים שאת כה משתוקקת אליהם, תאמיני שהוא יגרום לך אושר גדול, אושר שאני לא יכולתי לתת לך. תאמיני, אהובה שלי, רק תאמיני.
הגשם הפסיק לרדת. אני קמה מהמיטה ויוצאת החוצה. יום יבוא, אהוב שלי. יום יבוא והוא יביא איתו ריח של תקוות חדשות וחלומות מתוקים.
דרך העיניים שלך ראיתי אותי אחרת לגמרי
לפני שאתה הולך, רק תזכור. תזכור מה היית בשבילי. דחפת אותי קדימה, תמיד שואף ליותר, ראית בי דברים שאני בעצמי לא ראיתי, זיהית בי יכולות שלא ידעתי שקיימות בי, ומעל הכל – האמנת בי. וכשאתה האמנת בי, אני התחלתי להאמין בעצמי. דרך העיניים שלך ראיתי אותי אחרת לגמרי. דרך העיניים שלך למדתי לראות בי את כל מה שאתה ראית, דרך העיניים שלך למדתי לאהוב בי את כל הדברים שאהבת, דרך העיניים שלך למדתי להיות שלמה עם מי שאני ולא לתת לאף אחד בעולם לערער את הביטחון הזה בעצמי.
אני יודעת שיהיה קשה, אני יודעת שיכאב, אך אני חייבת להאמין שעם הזמן זה ישתנה. אני חייבת להאמין שבאיזה בוקר אני אקום ואתה לא תהיה המחשבה הראשונה שלי. אני חייבת להאמין שבאיזה לילה אני אלך לישון ואתה לא תהיה המחשבה האחרונה שלי. אני חייבת להאמין שיום אחד אני אשים לב שהעברתי כמה שעות בלי לחשוב עליך בכלל, ויום למחרת אעביר עוד שעה ועוד אחת, עד שיום אחד זכרון האהבה הזו יהיה רק זה – זיכרון.
איך אומרים להתראות לאנשים שאוהבים? איך משחררים את האדם היחיד בעולם שרוצים להחזיק הכי קרוב? איך אומרים לו ללכת, איך אומרים לו שהגיע הזמן? איך מסבירים לו שליבך נשבר בקרבך, שקיבתך מתכווצת, שחזך מרגיש כאילו עדר של פילים דורך עליו, שיד קרה מושטת לתוך גרונך וחוסמת את האוויר שלך, אבל אין לך שום ברירה אחרת? איך מסבירים לו שהוא האוויר שלך? שהוא החמצן שאתה זקוק לו כדי להמשיך להתקיים, אך אתה צריך ללמוד לנשום בכוחות עצמך מעכשיו? איך סוגרים אחריו את הדלת ונפרדים לשלום?
הלוואי שהיו לי כל התשובות. הלוואי שיכולתי לעמוד מולך ולהגיד כן, אני חזקה מספיק בשביל להתמודד עם זה. אך זה יהיה קשר. איני יכולה לראות אותך הולך ממני פעם אחת נוספת. והאמת היא שאיבדתי אותך עוד הרבה לפני שבחרתי ללכת.
סטינג שר ברדיו שלי, כשאתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי. נתתי לך ללכת, שוחררת. אני שוחררתי גם.
הלוואי שיכולנו לחיות פעמיים.
לפנייה לכתב/ת 
