שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני המשורר הכי משמעותי היום"
    את ההצהרה הזו משחרר עודד כרמלי, שמוציא ספר שירים חדש, וטוען כי הסיבה לכך שהוא אולי לא מובן, היא המפתח אל שיריו. "אני רוצה להעביר את המרכז אלי", הוא אומר

    "אני המשורר הכי מעניין ומשמעותי וחדשני בדור הנוכחי. אם לא הייתי מרגיש כך, לא הייתי מפרסם שירה", כך אומר עודד כרמלי לרגל יציאת ספרו "ליקום אין אופוזציה" (אחוזת בית), שיוצא בימים אלה בעקבות זכייתו בתחרות שירה על הדרך של עיריית תל אביב.


    עודד כרמלי, טיפוס לא שגרתי (צילום: גוני ריסקין)

     

    כרמלי, רק בן 25, אבל דומה שנמצא פה זמן רב. הוא פרסם את הרומן "כלכלת בית" (הוצאת כתר) ולפני כן את ספר השירים "עורשלד" (הוצאת עכשיו), וכבר הספיק לערוך את כתב העת "כתם", להפיק את המיזם המגזיני "תיקיות", להיות חלק מחוד החנית המחודש של כתב העת "עכשיו" של גבריאל מוקד, ובעיקר להתסיס ולעצבן הרבה אנשים בקרב העולם הספרותי. לא פעם פרסם כתבי אישום חריפים כנגד עורכים ומשוררים בבמות ציבוריות.

     

    בלי ציפורים, עם הרבה עראק

    כרמלי הוא לא טיפוס שגרתי. בטח לא משורר שגרתי. לא תמצאו אותו נוסע לחיק הטבע ומתבונן בעץ במשך

    שעות. סביר להניח שגם הציפורים חולפות באדישות מעל ראשו. הוא מתגורר בתל אביב, ומלבד הדברים שצוינו, כל העת עוסק במיזמים ספרותיים, וברעיונות שחלקם קורמים עור וגידים וחלקם מתאיידים, וכמובן - מפרפר את האזור הבלייני של נחלת בנימין ללא הרף, אם זה ה"ריף רף" המיתולוגי, ואם זה מקום אחר, כשעננת עראק מרחפת תדיר מעל פדחתו.

     

    "ברור שאני מתחרט שפגעתי באנשים, אבל זו לא היתה המטרה. תמיד הבעתי דעות שכולם הסכימו עליהם, רק כולם פחדו לומר. אין לי משהו אישי נגד או בעד בני ציפר, מתי שמואלוף או איתמר בן כנען. רבים באינטליגנציה הישראלית סובלים מקרייריזם נטול כל עניין בעולם, ועל כן כל ביקורת מצלצלת באוזניהם כהתחשבנות אישית, כאילו איתמר בן כנען לא החזיר לי את המחבת ועכשיו אני נוקם בו על כך. ההפך הוא הנכון. אני מתקן אחרים כי אני רוצה בתיקון. אני רוצה בתיקון עולם. זה אולי נשמע רומנטי, אבל אני ענייני מאוד".

     

     

    מה אתה בדיוק רוצה לתקן?

     

    "אני רוצה ליצור עולם ספרותי מעניין, עולם שיהיה רלבנטי לקוראים רבים, עולם שיהיה אמנם אליטיסטי, אבל לא במובן המתנשא שלו. אני רוצה ליצור עולם שבו יותר ויותר אנשים וקוראים יבינו אחד את השני. לצערי, זה לא העולם הנוכחי. התרבות הגבוהה שלנו גמדה. נורא מכך, היא גמדה על עקבים. למבקרים איו ביקורת, למסאים אין רעיון ולמשוררים אין נושא. על הסבון שלי כתוב "עד 50% עור נעים יותר". זה לא משפט שקר, זה נונסנס, נונסנס מוחלט שאף אחד לא נותן עליו את הדעת ודורש הסברים. לא רחוק היום בו מו"ל יכתוב על גב ספר "עד 50% ספרות גבוהה יותר". אני פועל ליצירת עולם ספרותי שחושב על הדברים."

     

    היקום לא עושה את תפקידו

    כרמלי לא רק רוצה ליצור עולם כזה, אלא יקום כזה, ושם ספרו מעורר המחשבה איננו מקרי. "היקום הוא מקום מסוכן, לא ראוי למגורי אדם, רוב החומר בו הוא ריק, אלים וחרישי, והאדם הוא הישות היחידה בו שפיתחה תודעה, והתודעה הזו -השאיפה העיקרית שלה זה להיות מובנת לזולת, ולהבין את הזולת עצמו. היקום הזה, הפלא הזה, לא עושה את תפקידו".

     

    כרמלי ממשיך מבחינה רעיונית מסוימת את האג'נדה (או לפחות אחת האג'נדות) של דרור בורשטיין בספרו האחרון "נתניה". בורשטיין קרא בין היתר לקוראים להתחיל להסתכל למעלה, ולהכניס את היקום לתוך החיים הספרותיים. "אני מסכים איתו בהחלט, יש ביקום מבחינה פיזיקלית רגעים ספרותיים הרבה יותר חזקים מרוב הדברים שנכתבו אי פעם".

     

    בכל זאת, כרמלי מחפש הבנה, אבל רוב הקוראים יתקשו למצוא אותה ב"ליקום אין אופוזיציה". מדובר בשירה דחוסה, ריבועית, שלא עושה לרגע הנחה לאף אחד. אחד מהתמות המרכזיות בספרו של פרופ' ניסים קלדרון "יום שני", היתה שבעבר קוראים מצאו בשירה ציטוטים ורגעים שהגדירו להם מחשבות ורגשות. עם הזמן הם נטשו את המשוררים ועברו למוזיקאים. במובן מסוים, קריאה בספרו של כרמלי יכולה להוות הוכחה ועדות למה הם עשו זאת.

     

    "ניסים קלדרון ומנחם בן חושבים שאלף המעריצים השרים יחד עם הזמר את הלהיט 'אני אוהב אותך' מבינים מה הם שרים", הוא אומר. "אבל מה הם מבינים מהמילה 'אהבה'? האם אהבתם זהה לאהבת הזמר? לכתוב "אני אוהב אותך" זאת פייסנות מבחינה אמנותית ובגידה מבחינה חווייתית. אין ספק שהשירה הפכה בחמישים השנים האחרונות למורכבת יותר, אבל היא מורכבת יותר כי חיינו מורכבים יותר. צריך היום להתאמץ יותר כדי לחלוב אמת מן השפה, וזה נכון לשירה כמו גם ליומיום.

     

    "הקונספט שלי היה לכתוב על רגעים ורעיונות חסרי תקדים מבחינה שירית. לייצר טיעונים פיקטיביים. אני בעצם לוקח את עשרת הקוראים שלי למקומות שעל פניהם הם לא מובנים, אזורים של אי הבנה אנושית מוגדרת, אבל אני מאמין שהקוראים שכן יצליחו להבין אותי, הם בעצם המפתח ליצור יקום של הבנה. תראה, אני רוצה להיות מובן ולא לספר סיפור. יש יותר מדי סיפורים ביקום הזה, אני רוצה לגרום לאנשים לא 'להתבגרף', מלשון ביוגרפיה".

     

    מה העניין עם נושא ההבנה, אתה לא מובן בקרב היקום הזה?

     

    "היקום הזה מלא בהמון מילים חסרות משמעות. אני זוכר שפעם הייתי בלונדון, אבוד, שתוי, חיפשתי את הרחוב בו אני אמור לישון. ניסיתי לפנות לקבוצת מקומיים ולשאול אותם איך מגיעים. הם בטוח ידעו, אבל הם אפילו לא נתנו לי לשאול. אם רק היו מבינים אותי, הכל היה מסתדר, וזו רק דוגמה. מתחשק לי לפעמים להיכנס למונית ולהתווכח רבע שעה עם הנהג על פוליטיקה, אבל לא לצאת משם עד שהוא הבין לגמרי את עמדתי ואני הבנתי לגמרי את עמדתו".

     

    אבל אתה מודע לזה שהספר לא ממש יגרום לאנשים להבין אותך, אלא ההיפך

     

    "תראה, זה לא שאני אהיה במרכז, זה ברור, אבל אני רוצה להעביר את המרכז אלי. אמנון נבות אמר לי פעם דימוי יפה: אתה מוציא ספר, דלת עולם הספרות נפתחת בפנייך, אבל בסוף אתה מוצא את עצמך יושב בחצר. אנחנו מוצפים בספרים לא הכרחיים".

     

    זה נכון שאתה רואה את עצמך כיורש טבעי ואולי היחיד של דוד אבידן?

     

    "לא, זה בהחלט לא נכון. אני מאוד מעריך ומוקיר את שירתו של אבידן, אבל אין לי שום סיפור מיוחד איתו כמו שאתה

     רומז. אני באותה מידה מעריך ומוקיר משוררים כמו יונה וולך, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, אפילו אבא קובנר, ואני עומד מאחורי ההצהרה שלי בעבר לעיתון הארץ שאני המשורר הכי משמעותי פה מאז חזי לסקלי.

     

    "שוב, אם לא הייתי חושב כך, הייתי הופך להיות רואה חשבון או משהו כזה, אני פשוט אומר את זה, ואני מאמין שגם משוררים אחרים חושבים כך על עצמם, אחרת לא היו מפרסמים. אבל בהחלט קרו בספרות ובשירה העולמית דברים משמעותיים גם לאחר מכן, אותם דברים שאני קורא להם הכרחיים, כמו למשל אסכולת לאנגוויג' פואטרי, שזה בלתי נתפס שאף אחד עוד לא תרגם אותם לעברית".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים