שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גלקסיה ושמה נתניה

    "נתניה" של דרור בורשטיין הוא ספר יוצא דופן שמשלב זיכרונות ילדות ותובנות טרנס גלקטיות, ובעיקר מניח יסודות מרשימים לכתיבה חדשה שכה נחוצה בספרות העברית היום

    מי שיבחר לקחת לידיו את ספרו החדש והמרתק של דרור בורשטיין, "נתניה", יתקל במהרה במשפט הבא: "אתה עובר את כל שנות בית הספר, חלפה בי מחשבה מבהילה, ואיש אינו מציע לך להרים את הראש בלילה".


    המלון המשפחתי, אז בנתניה (צילום באדיבות כתר)

     

    בורשטיין אינו מציב את הרמת הראש כמטאפורה לאיזו אמת פילוסופית, ידע נשגב או חוכמת חיים. הוא מכוון לפעולה עצמה: הרמת הראש בלילה אל השמיים, אל הירח, אל הכוכבים, אל מערכת-השמש, הגלקסיות, היקום וכל המתרחש בו. המחשבה שכה הבהילה אותו היא נקודת המוצא של הספר המיוחד הזה, ובו הוא מבצע מעין חשבון נפש עם עצמו, סבו, עם העיר נתניה, הספרות העברית ותושבי כדור-הארץ.

     

    בראש ובראשונה יש לומר כי בורשטיין צודק; בית הספר מחייב אותנו לקרוא טקסטים ולחשב נוסחאות, אך הוא לא מציע לנו להתבונן בעולם, לנסות להבין את מהלכיו, את בערתו, את הסכנות המאיימות על היכחדותו. וכשאנו עוזבים את בית הספר אנו ממשיכים לטמון את ראשנו באדמה, וההתבוננות בשמיים היא פעולה סתמית כמעט לחלוטין, בעוד שלמעשה היא רחוקה מכך.

     

    את הבעיה הזו מבקש בורשטיין להציג בפני הקהל הישראלי, והוא עושה זאת בוירטואוזיות הידועה שלו, תוך הישענות על ידע עצום בספרות, מדע, אסטרונומיה ואמנות. "נתניה" הוא בה בעת ממואר, בו שזורים סיפורים מילדותו של המחבר ואנקדוטות מחיי סבו ומבית-המלון שהקים בנתניה, ומונולוג ארוך ודחוס של אדם החי את הספרות העברית כמי ש"מתגורר זה שנים ארוכות כדייר בחדר צדדי של מלון ישן", לדבריו.


    בורשטיין. מניח יסודות של כתיבה חדשה

     

    "על הספסל הקשה עלה על דעתי כי אין בספרות העברית ולו רמז לעובדה המדהימה שתנועת היבשות, מה שמכונה כיום טקטוניקת הלוחות, והיווצרות הירח, הן כנראה תוצאה של אותו אירוע ממש (...) הסופרים מביטים בירח או באדמה וכותבים על חברי קיבוץ העולים על הקרקע, ובידיהם אקורדיונים ומעדרים וכמובן גם נשק חם.

     

    "הקרקע בספרות העברית היא תמיד קרקע מוצקה או מגודרת הרשומה במרשם המקרקעין ולא קרקע שמתחתיה סלע מותך בטמפרטורה הקרובה לזו השוררת על פני השמש (...) מה אני שח, אפילו טיגריס שנחרבי או דינוזאור או ממותה לא מצאתי בספרות העברית".

     

    בורשטיין לא תוקף ואינו מתרעם, הוא מופתע ונחוש, וכך נמנע מן הספר להיתפס ככתב יד טרחני, מטיף וקטנוני. המונולוג הארוך שהוא כותב בקטעים לא ארוכים, תוך פזילות לעברו ולחיי סבו, רצוף באבחנות מדעיות שליקט מקריאה בספרים מדעיים, ובראשם "ארץ נדירה" מאת פיטר וורד ודונלד בראונלי.

     

    תמונת נפש אדם עשויה מכשלים

    הקטע המצוטט מדגים את אופיו של הספר: כתיבה דעתנית וביקורתית המבקשת להיות ברת-סמכא, המנוסחת בנימה אישית, לעתים צינית או הומוריסטית. הכשלים שמוצא בורשטיין בהתנהלות הספרות העברית, בהתנהגות חסרת האחריות של בני-האדם כלפי כדור-הארץ ובסיפור הפרטי-המשפחתי, הם לא רק הכוח המניע לכתיבת הספר, המחקר המקדים או מאחורי-הקלעים של הספרות.

     

    הכשלים הללו הם למעשה הספרות עצמה, ומתוכם ובאמצעותם מעוניין המחבר להציג תמונה כנה ומקיפה של נפש

    האדם. לא עוד רומאן בדיוני בו מתהלכות דמויות בדיוניות, כי אם ספרות שלבה הפועם הוא הלבה במעמקי כדור הארץ.

     

    קריאה בספר מבהירה כי בורשטיין אינו מנתב את הספרות לידי כך שתציב דינוזאורים, בקטריות או גלקסיות רחוקות כדמויות שסביבן יטווה סיפור עלילתי. בורשטיין מבקש להפסיק להסתכל על האדמה רק בהקשר הפוליטי שלה, להפסיק לראות בשמיים רק רקע לעיצוב סצנה רומנטית, ולכתוב על היופי שבפריחה, להתייחס לירח כאלמנט בעל חשיבות בל-תתואר לחיינו וכך הלאה.

     

    כלומר: לראות את הדברים כפי שהם ומתוך כך לומר דבר-מה על האנושות והנפש. אך "נתניה" אינו עושה זאת. הוא מתפקד כחלוץ, כנושא הבשורה, ופחות כיצירה ספרותית המיישמת מלכתחילה את כל אותן השגות ששופך בורשטיין בלהט כה רב.

     

    הזיכרון שלנו הוא הזיכרון של העולם

    בורשטיין הוא אינטלקטואל אמיתי וסופר מוכשר, ועל-כן תהיה זו טעות להניח כי התכוון ליישם ב"נתניה" את אותה כתיבה אחרת שהוא עורג לה. אך בכל-זאת קשה שלא לראות באותם קטעי זיכרונות ובחלקים החורגים מן המונולוג המדעי והעובדתי ונוזלים לבדיה, מעין ניסיון שלא מגיע לכדי מימוש מוחלט, לאחד בין האוניברסאלי לפרטי, בין עולם המורכב מתאים לעולם המורכב מרגשות.

     

    בורשטיין בוחן את הזיכרון האישי, המדיני והגלובלי דרך סיפור חייו, סבו והעיר נתניה, אך הוא עושה זאת תוך שהוא מבקש לאחד בין זיכרונות לאלו לזיכרון של כדור-הארץ מלפני עשרות אלפי ומיליוני שנים.

     

    הכחדת הזיכרון הפרטי עומדת בספר זה תמיד לצד הכחדת הזיכרון של כדור-הארץ (עידן הקרח למשל), ובורשטיין זועק את ההרס העתיד לבוא על מקור חיינו, משום שאנו לא זוכרים את העבר. העבר שלנו – וזוהי כנראה האבחנה העיקרית של הספר – הוא לא היום הראשון בכיתה א', כי אם המפץ הגדול, העבר של כדור-הארץ והיקום כולו. אם נשכח זאת ונתעלם מכך אזי להווייתנו אין ערך של ממש, כי היא מתעלמת ממקור החיים עצמם.


    המלון המשפחתי היום

     

    ואף-על-פי שבורשטיין צודק במידה רבה, ולמרות שהוא מבצע מהלכים ספרותיים מרשימים, בעיקר במקוריותם, נדמה כי ב"נתניה" ביקש המחבר בעיקר להצביע ולסמן. כתיבתו של בורשטיין, יפה ככל שתהיה, זהה לחלוטין לרשימות שהוא מפרסם בבלוג המוצלח שלו.

     

    קוראי הבלוג ימצאו עצמם ודאי בטריטוריה מוכרת ואהובה, אך כספר של למעלה ממאתיים עמודים, ספר פרוזה אחר ומיוחד, כתיבה שכזו מפספסת לעיתים. זאת בניגוד למשל, לספרו של קארל צ'אפק, "שנת הגנן", הכותב בפרוזה מצומצמת ועדינה על האדמה והצומח ובשל כך גם על האדם.

     

    בורשטיין בחר לצטט את המשוררת אלחנדרה פיסארניק בפתח ספרו: "גם כשאני אומרת שמש וירח וכוכב אני מתכונת לדברים שקורים לי." ואכן, בורשטיין מדבר על חוג האסטרונומיה ב-1984, על כך שלאף אחד לא אכפת שמיליוני

    דבורים נכחדו, על שמעון, האיש שמסתו נדחסה כל כך שנהיה כחור שחור.

     

    הוא מהרהר על כתיבה והתהליך התקשורתי בין סופר לקוראיו מתוך עובדות מדעיות הקשורות לשדרים, והוא מציע להתקין מרפסות מיוחדות לצפייה בירח במקום בטלוויזיה. כשבורשטיין אומר שמש וירח וכוכב הוא אכן מתכוון לדברים שקורים לו, אך הוא מבטל את הדימוי, מוריד את המעטה הספרותי והופך את המסמן למסומן. בני-האדם הם השמש והירח והכוכב ומה שקורה להם קורה לנו, ועל זה יש לכתוב.

     

    האם יהיו ל"נתניה" המשכים ספרותיים? האם הוא ישנה את הספרות העברית? מוקדם לדעת, כמובן. אבל אין ספק כי הוא מניח יסודות מרשימים לכתיבה חדשה, שכה נחוצה בספרות הנכתבת כיום.

     

    "נתניה" מאת דרור בורשטיין, עריכה: דרור משעני, הוצאת כתר, 226 עמ'

     

    לביקורת על "קרוב" של דרור בורשטיין לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נתניה. עיר היהלומים, הספרותיות
    לאתר ההטבות
    מומלצים