שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני אקדוחן זקן שחייב לירות"
    גבריאל מוקד כבר בן 76, וחוגג 50 שנה לכתב העת "עכשיו", אבל בביקורנו בביתו הוא עדיין נשמע ונראה לוחמני כתמיד: "הכל דמה בקהילת התרבות בארץ. רוב השמאל הוא שמאל מזויף. אני עדיין מחכה ליורש האמיתי של סיפורת דור המדינה"

    "אני רואה עצמי כשמאל אמיתי, לא כמו אלה שכל הזמן מחבקים את הפלסטינים וההומואים. עם כל הכבוד להומואים, זו לא האג'נדה המרכזית של השמאל. בחסות המגדרים צמחה גרפומניה נוראית בישראל". כך אומר פרופ' גבריאל מוקד, המוציא בימים אלה כרך נוסף של כתב העת "עכשיו", ה-71 במספר, וחוגג 50 שנה לכתב העת המיתולוגי.

     

    מוקד בביתו (צילום: יהונתן צור. ערכה: דפנה קינן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "עכשיו" היווה, עם הקמתו, נמל בית ל"משוררי דור המדינה", מונח שטבע מוקד עצמו. הוא תרם רבות להפיכתם של יונה וולך ודוד אבידן למשוררים מרכזיים, ולמעשה תמיד מיפה והביא את הקולות החדשים והאיכותיים של הספרות העברית, תמיד בצמוד לאג'נדה חברתית-פוליטית מובהקת.

     

    מוקד מתכנן להוציא בזמן הקרוב חוברות בתדירות תכופה יותר, וכבר בחוברת הבאה יעסוק באופן ממוקד יותר במצב החברה הישראלית, בהתאם למשנתו כפי שניסח בכתב העת, ובצורך להקים גוף שייקרא "חברה עכשיו", בדומה ל"שלום עכשיו".

     

    "האג'נדה שלנו, חוץ מההערצה למודרניזם הקלאסי, היא ויכוחית בלי רחם. מצדי, אני מוכן להיות קול קורא במדבר. אני לא שם על קהילת התרבות בארץ, הכל דמה; היכל התרבות זה דמה, התיאטראות זה דמה, המציאות האמיתית זו הבטנה המחוספסת", אומר מוקד. "אמרתי לא מזמן לנשיא המדינה שמעון פרס: 'מעולם לא היית במצב שמנתקים לך את החשמל בגלל שלא שילמת 600 שקל. עד שלא תגיע לשם, לא תבין את המציאות בישראל'.


    "עכשיו" החדש. 50 שנה

     

    "אני רואה את עצמי באופוזיציה מתמדת לכל העמדת הפנים הזאת, לפיה אנו מצויים במדינה תרבותית. נכון, יש פה המון כישרונות, אבל זו מדינה פראית. לא רק חמאס והאיסלאם הם פראיים, כל המצב פה הוא חצי מטורף. אבל אני בעד מדינת ישראל".

     

    בית שהוא מנהרת זמן ספרותית

    מוקד, 76, הוא צאצא למשפחה יהודית שברחה מפורטוגל לפולין במאה ה-17. אביו היה רופא בוורשה, שנספה יחד עם אחיו (אף הוא רופא) בגטו. ב-1943 הצליח לצאת במועד מהגטו יחד עם אמו וב-1946 עלו ארצה. מאז גרה המשפחה באותו בית בו הוא מתגורר היום, ברחוב דיזנגוף בתל-אביב.

     

    כשנכנסים לביתו של מוקד, מרגישים כבמנהרת זמן ספרותית: מאות אלפי מסמכים, תיבות ארכיון בחדר האוכל,

    תעודות, ספרים מהמאה ה-19 של דודו ועוד. מוקד נמצא בתקופת מעבר של סידור הספרייה המאסיבית, ובכל מקום שלא דורכים מגלים איזה אוצר רב ערך, סיגריות משנות ה-60, מכתבים ופתקים. חובבי ספרות יכולים לבלות שם ימים שלמים בלי להרגיש שהזמן עובר.

     

    מוקד מלמד יום אחד בשבוע באוניברסיטת בן גוריון, ואת שאר זמנו מקדיש לכתיבה ועריכה: "אני כותב בעיקר בלילה. בתל אביב כמעט בלתי אפשרי לכתוב במשך היום, יש משהו לא טבעי בלקרוא במשך היום. אני לא ישן הרבה, יושב הרבה בבתי קפה ועובד שם".

     

    יש בך עוד להט כמו בהתחלה, או שמשהו התעייף עם השנים?

     

    "בלית ברירה יש בי להט. זה כמו במערבונים - אקדוחן קשיש אין לו לאן לפרוש, חייב להרוג אנשים, מה הוא יעשה? אני לא יקיר הממסד ובמשך הזמן העלילו עלי עלילות כל מיני דמויות גמדיות ובינוניות בחוגים לספרות, כמו שניסו לעשות לדוד אבידן".

     

    אבידן ומוקד היו מאוד מקורבים, ומוקד אף מציין שאבידן מככב באותם ארכיונים של "עכשיו", המצטופפים בארגזי הקרטון. "הוא היה אדם קשה, ללא ספק, קשה היה לשרוד איתו כמה שעות, אבל ברור שאין עוררין על חשיבותו", הוא אומר. "הוא נכנס לפאניקה כלכלית, היה חייב כסף לבנק, ואני לא מבין איך אדם שמלמדים אותו לבחינות בגרות, איך זה לא התבטא בתמלוגים? במשך שנים, לא משרד התרבות ולא עיריית תל אביב רצו לעזור לו. התגייסו קצת רק כשאני וקטי דור הצלנו אותו מהתמוטטות גופנית".

     

    לא מוכן לקבל את דיקטטורת המדיה

    למרות הגעגועים, מוקד לא נוסטלגי - לא לדמויות ולא לספרות, והוא לא חושב שעכשיו, הן התקופה והן כתב העת, פחותים בערכם מתקופות אחרות בעבר. "גם עכשיו זו תקופה חזקה, אבל היו תקופות קלאסיות", הוא טוען. "כשייסדנו היה מצבור כישרונות יוצא דופן, בתחילת הסיקסטיז - אבידן, זך, עמיחי, רביקוביץ', פגיס, גילן ועוד. אחר כך היתה תקופה שנייה של וולך, אהרון שבתאי וכו', וגם בפרוזה עם עוז ויהושע ואפלפלד.


    מוקד. אני אופוזציה לכל דבר פה (צילום: אביגיל עוזי)

     

    "אז נלחמנו עם מוסד בירוקרטי של מפלגות, והיו הרבה מחנות בתוך המרכז-שמאל, היום המצב הוא לגמרי שונה, קודם כל יש לחץ עצום של המדיה שלא היה פעם. אני לא נגד זה, אני אפילו חושב שכתבה טובה זה יותר מסיפור בינוני, אבל אני לא מוכן לקבל את דיקטטורת המדיה.

     

    "מאחורי עניין המדיה מתחבא שלטון הכסף, הכוח הממשי מצוי שם, כי צריך להתחרות עם סוג מסוים של פופולריות שקשורה גם במימון, אז המצב אחר משהיה, ועל הרקע הזה פיתחנו סוג של תפיסת אליטה ניאו-מודרנית. היום גם יש הרבה יותר איומים מסביב".

     

    ואתה מרגיש היום שאתה מדבר לפחות קולות?

     

    "במובן מסוים כן, היום אין אותה השפעה לכתב עת נטו שהיתה פעם. מצד שני, בכל זאת המצב מורכב. יש רבבות צעירים בראש טוב, הבעיה שהראשים הטובים האלה לא מתחברים לכלום. המשימה שלנו היום היא להגיע אליהם. בכל זאת, יש משהו המשכי באג'נדה שלנו, הן הספרותית-אמנותית והן הפוליטית. אנחנו סוציאליסטים נגד שלטון הטייקונים, ויש מצב חדש סוג של פאשיזם נאצו-איסלאמי, ויש לנו ויכוח גדול עם הימין כמובן".

     

    לא מנחם בן

    במציאות של היום, מוקד לפעמים לא מוצא את ידיו ורגליו. "תראה, יש דברים טובים, אבל אני לא שולט בכל מפת הסיפורת, לא בכוונה. יצאו יותר מ-500 רומנים בעשור האחרון, קשה להשתלט על זה, בניגוד למנחם בן אני קורא את כל הספר ולא רק מרפרף, אני מנסה ככל יכולתי, אבל אני פשוט לא עומד בקצב".

     

    וממה שאתה כן מצליח, ממה אתה מתרשם?

     

    "לדעתי, הפריצה הגדולה היתה של דור המדינה אחרי ס.יזהר, סופרים כמו יהושע, עוז, אפלפלד, קניוק ויעקב שבתאי,, ואחר כך יש את הדור של קנז, צלקה, גרוסמן - שבעיני אינו אחיד בכתיבתו, אבל הוא כישרון גדול. לאחר מכאן התמונה נתונה לוויכוחים, אני דווקא אוהב מספרים לא פופולרים כמו יותם ראובני, יובל שמעוני, אמנון נבות, ישראל ברמה.

    "בכל אופן, בקשר לשנים האחרונות, ברור שיש דברים פופולרים שהם לא טובים. ברור לי שאתגר קרת זה קוריוז, שיוכי ברנדס זה רמה של כיתה ז', מצד שני יש כישרונות אבל לא בטווח המרכזי.

     

    "המספרים המרכזיים, רובם, מאוד נחלשו, חוץ מעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. אפילו אפלפלד חוזר על המוצגים שלו. יהושע נחלש ואמרתי לו את זה, הוא לא מסכים איתי, ודווקא החדש שלו שאמור לצאת בקרוב אמור להיות חזק יותר.

     

    "מה שכן, מאוד הזדהיתי עם הסדרה שעשו על פי 'נבלות' של קניוק: לירות מיד ולחסל. דווקא בשירה המצב יותר ברור: יש בעיקר את קבוצות "כתם" ו"עמדה". בכל מקרה, בפרוזה, אני עדיין מחכה ליורש אמיתי של סיפורת דור המדינה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביתו של מוקד. מנהרת זמן ספרותית
    צילום: יהונתן צור
    7 לילות
    מומלצים