שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ירון ברנר

    חוק חופש המידע - לא חופשי ועולה הרבה כסף

    בניגוד למשתמע משמו הליברלי, חוק חופש המידע לא באמת מאפשר לקבל מידע בקלות. התהליך להשגת המידע מייגע, גוזל זמן רב ועולה לא מעט כסף. אגרת בקשה, אגרת טיפול ואגרת הפקה – הכל על חשבוננו

    אל אחד מאנשי ynet הגיעה באחרונה הודעה לעיתונות שהוציא דוברו של משרד ממשלתי גדול, ובה פורט תוכנה של החלטה מסוימת שהתקבלה במשרד. הכתב לא הסתפק בנאמר בהודעה לעיתונות ורצה לראות את ההחלטה עצמה. לשם כך פנה לדובר המשרד, אך אז נענה, כי על מנת לקבל מסמכים מלאים עליו להפנות בקשה לפי חוק חופש המידע לממונה על התחום באותו משרד ממשלתי.

     

    לכאורה, הכל בהתאם לחוק. אז היכן בעצם הבעיה? בואו נראה מה – למעשה – קבוע בחוק חופש המידע ובתקנות הרלבנטיות, ואיך במסווה של חוק ליברלי הוא למעשה משמש מסלול מכשולים ארוך, מייגע ויקר בדרך לקבל מידע שרובו ככולו הופק מלכתחילה על חשבון משלמי המסים.

     

    הגופים הציבוריים לא חייבים להזדרז

    במישור הרטורי, חוק חופש המידע יכול להצטייר כחוליה חשובה במשטר דמוקרטי. הנה מה שאומר הסעיף הראשון בו: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". הכשל הגדול טמון למעשה בארבע המילים האחרונות בסעיף – "בהתאם להוראות חוק זה". נתחיל בלוחות הזמנים לקבלת המידע.

     

    תחת הכותרת "נוהל הגשת בקשות והטיפול בהן" אנו לומדים כי בקשה לקבלת מידע יש להגיש בכתב. ואז מתחילה הסאגה: הגוף הציבורי שמתבקש למסור את המידע צריך להודיע למבקש המידע "ללא שיהוי", אך "לא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה" מה החליט – האם לתת לו את המידע או לדחות את בקשתו. לא ממש מהר. אבל זה ממש לא הסוף: הגוף הציבורי רשאי להאריך את התקופה הזאת, במקרה הצורך, ב-30 ימים נוספים, וכל שעליו לעשות הוא להודיע על כך למבקש המידע בכתב, ולנמק מדוע יש צורך בהארכת התקופה.

     

    אבל גם כאן זה לא נגמר. הגוף הציבורית רשאי להאריך גם את תקופת 30 הימים הנוספים, "אם בשל היקפו או מורכבותו של המידע המבוקש יש צורך להאריך את התקופה", ולשם כך עליו לשלוח למבקש המידע החלטה מנומקת. בכל מקרה, ההארכה לא תהיה לתקופה של יותר מ-60 ימים.

     

    ואז, אם סוף סוף החליט הגוף הציבורי למסור את המידע, הוא צריך לעשות זאת "תוך זמן סביר בנסיבות העניין אך לא יאוחר מ-15 ימים" – אלא אם כן קבע "מטעמים מיוחדים", שההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר.

     

    סיכום ביניים: במקרה הטוב, גופים ציבוריים יכולים לדחות את ההודעה על ההחלטה, אם בכלל ימסרו את המידע – עד חודש מיום קבלת הפנייה. לגבי עיתונאים העוסקים באקטואליה משמעות הדבר היא אי יכולת לפרסם מידע מלא על נושא מסוים בעת התרחשותו. ולכן, תשובה מעין זו שקיבל כתב ynet, שהזכרנו קודם לכן, היא למעשה שליחתו לכל הרוחות.

     

    אך גם לאזרח מן השורה זהו פרק זמן לא סביר, מה שמחזיר אותנו להמשך סיכום הביניים. כאמור, בנימוקים מנימוקים שונים יכול כל גוף ציבורי להוסיף לעצמו עוד 60 ימים – נוסף על ה-30 הראשונים, וגם אחר כך – מסיבות שונות ומשונות – הוא אינו חייב להזדרז בטרם ימסור מידע לאזרח. כלומר, המשחק הזה יכול להימשך חודשים רבים, שבהם נמנע מן האזרח מידע שמגיע לו על פי חוק.

     

    עושים רווחים על הדרך?

    אם כבר כעת מתחיל להתברר שהחוק הזה לא ממש ידידותי לאזרחים, וגם לא ממש מעודד נכונות, חריצות וזריזות של הגופים הציבוריים החייבים למסור מידע לאזרחים, בואו נראה איך מגבילים את הנגישות למידע באמצעי ותיק ובדוק – כסף.

     

    נחזור ונזכיר כי רובו המכריע של המידע המצוי בגופים הציבוריים הופק על ידי הגופים הללו או הגיע לרשותם תוך שימוש בכספי האזרחים. כלומר, האזרחים הם אלו ששילמו, כבר מזמן, עבור המידע הזה. אך כשהם זקוקים לו, ותלויים בחסדי הגופים הציבוריים שימסרו אותו להם, הם ייאלצו לשלם לא מעט כסף. אם נדמה לכם שרק מס על הדיו/טונר של המדפסת חסר ברשימה הבאה, אתם לא לגמרי טועים. הנה:

     

    אגרת בקשה – אגרת בקשה לקבל מידע תעלה כיום 95 שקל.

     

    אגרת טיפול – בעד איתור המידע המבוקש, מיונו והטיפול בו – 51 שקל לכל שעת עבודה באיתור המידע, במיונו או בטיפול אחר בבקשה, החל בשעה השלישית.

     

    אגרת הפקה של מידע בכתב – 1.28 שקלים לכל עמוד צילום או עמוד פלט מחשב שהופק או 5.07 שקלים חדשים לדיסקט מחשב שנמסר.

     

    לגבי מידע מוקלט, מוסרט או מצולם – מבקש המידע יישא בעלות ההפקה או ההעתקה של המידע.

     

    51 שקל לכל שעת עבודה, ולוּ מן השעה השלישית? הרי סביר שהעובד שיפיק את החומר הזה לא משתכר את הסכום הזה לשעת עבודה. 1.28 שקל לכל עמוד צילום או פלט מדפסת? כל זה נראה לא כמו מסלול כיסוי עלויות, אלא כמו ערוץ להפקת רווחים.

     

    הכל על חשבון האזרח

    כדאי לדעת, שמדינת ישראל אינה משאירה מקום לסיכונים ואינה נותנת אמון רב במוסר התשלומים של אזרחיה. עובדה, בתקנות הרלבנטיות נאמר, כי מי שמבקש מידע ישלם את אגרת הבקשה, ויתחייב לשאת באגרת טיפול ובאגרת הפקה עד לסכום שלא יעלה על 252 שקל חדשים. וזה לא הכל.

     

    "היה לממונה יסוד סביר להניח, עם הגשת בקשה למידע, או בכל שלב משלבי הטיפול בה, כי הטיפול יהיה בהיקף שיחייב תשלום אגרת טיפול ואגרת הפקה בסכום כולל העולה על 240 שקלים חדשים, יודיע הממונה (הממונה על חוק חופש המידע בגוף הציבורי – י.א) למבקש על הסכומים המשוערים של אגרת הטיפול ואגרת ההפקה, ורשאי הוא לדרוש מן המבקש להפקיד את הסכום המשוער או חלק ממנו או להמציא ערובות להבטחת תשלום הסכום במלואו".

     

    ברור, נכון? יש המשך. "הודיע הממונה למבקש כאמור... לא ימשיך הממונה בטיפול בבקשה עד שיודיע המבקש על הסכמתו לשאת בעלות המשוערת, והפקיד את הסכומים או המציא את הערובות, לפי הנדרש".

     

    ערובות? במה מדובר כאן בכלל? במכרז לביצוע הרכבת הקלה בירושלים? סתם הודעת תשלום כבר לא מספיקה? ואם בשעה טובה החליט הגוף הציבורי כי לאזרח מגיע לקבל את המידע, עליו להודיע בכמה מסתכמות אגרת הטיפול ואגרת ההפקה – והמבקש ישלם את הסכום כתנאי לקבלת המידע.

     

    רגע, ומי ישלם עבור משלוח המידע למבקש. צדקתם. הדבר, לשון התקנות, "ייעשה על חשבונו של המבקש".

     

    מי מרוויח מהמצב הזה?

    לוח זמנים איטי ומסורבל, מרווחי זמן גדולים לדחיות בנימוקים כאלה ואחרים, עלויות לא מבוטלות לשם קבלת המידע – ועוד לא דיברנו כאן על מידע שעל פי החוק ניתן שלא למסור אותו – כל אלה אינם מסממניו של משטר שמעוניין באמת בפתיחות כלפי אזרחיו. הדעת נותנת, שרבים יתעייפו ויוותרו במהלך המסלול המתיש הזה, בגלל הזמן הרב, הסחבת, ובהחלט גם עקב העלויות.

     

    חישבו למשל על אדם שמבקש לקבל סיוע בדיור מהמדינה, ולשם כך עליו להוכיח חסרון כיס. אם, למשל, יוכיח שתקופה ממושכת קיבל קצבת הבטחת הכנסה, זו תהיה הוכחה טובה לטענתו. אך מה אם אין בידיו מסמכים המוכיחים זאת? במצב זה הוא ייאלץ לפנות למוסד לביטוח לאומי. כעת חיזרו לסכומי האגרות, ותבינו שעבור אדם אשר מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה, אבל גם עבור מי ששכרו מעבודה נמוך, אלו סכומים משמעותיים. מי שמוותר על תרופות כי אין לו די כסף, יוותר גם על מידע חיוני בשל כמה מאות שקלים.

     

    מי שיכול להרוויח מן המצב הזה הוא לרוב המדינה ומוסדותיה. כבר הבנו שהיא גורפת כספים באמצעות האגרות, ובהחלט ייתכן שעקב הסרבול ויוקר האגרות גם יימנע מאזרחים לממש את זכויותיהם.

    ברוחו של ג'ורג' אורוול ניתן לסכם ולומר "חופש מידע הוא כליאת המידע".

      

    הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות ומנהלת פורום צרכנות ב-ynet

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים