תנו לי מאה רבנים ונציל את הסביבה בישראל
דן חמיצר מקונן על החמדנות והטיפשות שחיסלו את נופי ארץ התנ"ך וקורא לגייס את הרבנים למלחמת חורמה מול מי שפוגע בנשמת אפה של המסורת היהודית - ארץ הקודש
האנרגיה האדירה שהכוח הדתי והחרדי משקיע בימים אלה אל מול "סכנות קיומיות" כמו זוטות מקוממות בהליכי הגיור הצבאי - הביאו אותי לחשוב על "סטארט-אפ" חדשני שעשוי לחשוף את העולם ואת ישראל למקור אנרגיה חלופי שלא נודע כמותו.
אין עוד מקום גיאוגראפי על פני כדור הארץ שנופיו וערכיו הסביבתיים קודשו על ידי בני אדם כמו ארץ ישראל. אין עוד דת ששרדה לאורך זמן כה ארוך באמצעות התרפקות על סמלי ארץ, טבע ונופים כמו היהדות. והנה, בעוד שסמלי הנוף המקודש ממשיכים להישמע בפי כל - מרביתם נעלמו מנופי ארצנו.
אך שוו בנפשכם תעתוע אוטופי, שבו הרב יוסף והרב אלישיב מוציאים פסק הלכה שאוסר באיסור חמור לפגוע בקו הרקיע הקדוש והמוכר של ירושלים מזה אלפי שנים.
במשפט קצר אחד הייתה נמנעת צמיחתו של מתחם הולילנד, שיאפיל לנצח על מגדל דוד המגומד - שלא לדבר על איסור הלכתי מדאורייתא לפגוע ב"ירושלים הרים סביב לה", ובכך להציל את כל הטבע שנותר בין ירושלים למעלה החמישה.
ארץ הצבי נרמסה ונכבשה
"ארץ הקודש" - מה לא קרה כבר בשמה של המליצה הנרמסת. אלו הן שתי מילות המפתח להבנת חלק ניכר מהתפתחותה של התרבות המערבית, שבעבורן קמו וקרסו ממלכות ונישאו אלפי שנות תפילה, ושממצות למעשה, את גורלנו העכשווי ממש כאן.
והנה, בפחות ממאה שנות גאולה והגשמה כמעט בלתי נתפסת, במהלכן שב העם היהודי לארץ קודשו - הצליח זה להשמיד כמעט לחלוטין את מרבית נופי התנ"ך ו-"ארץ הצבי". אלה נכבשו ונרמסו בידי חמדנות, טיפשות, חוסר אחריות, חוסר תכנון ומוסר כפול.
האובדן השיטתי של מרבית עוגני הנוף המרכזיים במסורת היהודית והציונית שקשורים לארץ ישראל, אינם מובנים מאליהם מול המשך נשיאת שמם של אותם סמלים לשווא.
משום כך, אולי מן הראוי שכוחות ההצלה הירוקים יחרגו מהמקובל עד כה במלחמת המאסף האקולוגית, ולצד המאבק בנזקים הפוגעים באדם ובאיכות סביבת חייו - ירכזו מאמצים בכיוון חדש, שונה, ולהערכתי גם יעיל פי כמה: גיוס רבנים וגדולי תורה להצלת "נשמת אפה" של המסורת היהודית - היא "ארץ הקודש".
הפרדוקס שבין הקודש למציאות הטמאה
נכון, זה לא סוד שהסביבה הדתית והחרדית היא המוזנחת והמזניחה ביותר בכל הנוגע לערכים סביבתיים. סיור קצר ב"קהילות הקודש" המתרחבות, ממחיש את גודל הפרדוקס שבין המילה קודש למציאות הטמאה.
אך למרות שלא תמצאו עובד אדמה או עץ צמא (או עץ בכלל) במאה שערים או בבני ברק - נוהים עדיין תושביהם בהמוניהם לתפילת הגשם בכותל. אולי זו העדות לקיומו הלטנטי של שבריר חיבור לטבע וצרכיו?
אוי - איזו אנחת רווחה הייתה בוקעת מתהום סביבתנו הדוויה, לו פשקווילים, נערי אתרא קדישא ושאר צבאות השם, היו מוסבים בצו מאה רבנים למלחמת חורמה בפוגעים השיטתיים בנופי הארץ, בנחליה, בהריה, בצמחייתה ובחיות הבר שלה.
וכך יישמעו הקולות המבשרים את ימות המשיח: "גוועלד... לא יקום ולא יהיה... הפוגעים בשמורת האלונים הקדושה חוטאים לתורה".
לפנייה לכתב/ת 
