שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כשאת אומרת "לא", מי יודע/ת למה את מתכוונת

    התגובות הרבות לפרשת "המרכז לאמנות הפיתוי" העלו אצלי שוב תהיות לגבי הבלבול הרבתי והסתירות הרבות שדרים בכפיפה אחת, בכל הנוגע ליחסי המין שאנו מקיימים, בהסכמה מלאה, באי-הסכמה מלאה, וכל מה שביניהם

    1. לא כולם מסכימים על ההגדרה של "אונס", וכמה כמעט תמיד קשה לקום וללכת

    לפני כמה ימים קראתי את הפוסט "המרכז לאמנות האונס" בבלוג 'משהו לנשנש כשאורחים יגיעו'. בפוסט, הכותבת מביאה עדויות של גברים המשתתפים בסדנאות במה שמכונה "המרכז לאמנות הפיתוי". אם ברצונכם להבין במה מדובר – היכנסו לפוסט הנ"ל וקראו. על קצה המזלג – מדובר בסדנאות המיועדות לגברים שלא הולך להם עם המין הנשי. הגברים עוברים "אימונים" שמלמדים אותם להשיג נשים. אך מדובר באימונים שבעצם מביאים את הגבר לראות מולו לא אשה שהיא גם בנאדם, אלא חפץ בדמות אשה, חפץ שיש להשיגו בכל דרך אפשרית. כל האמצעים כשרים, גם העלבות והשפלות, וגם הטרדות ונגיעות.

     

    מה שהתחיל לכאורה כיוזמה לעזור לגברים חסרי ביטחון ליצור קשרים רומנטיים עם נשים, התגלה עד מהרה כשד סקסיסטי, כאשר המטרות שמציבים לגברים בסדנאות הן לא מטרות ליצור קשרים אנושיים עמוקים ומעניינים – שגם כוללים סקס – עם נשים, אלא ליצור קשרים שמבוססים אך ורק על "הצלחה מינית", עם כמה שיותר נשים במקביל, בכמה שפחות זמן.

     

    מעבר לכך שמדובר בשיטות "חיזור" פוגעניות בבסיסן ומשפילות עבור נשים שנקלעות לסיטואציות האלה עם הגברים שקיבלו את ההדרכה הקלוקלת, מדובר במדרון חלקלק; כפי שמראות עדויות שהביאה הבלוגרית בפוסט שלה, גברים שעברו את הסדנאות האלה, רואים פעמים רבות שוויון ערכים בין הטרדות מיניות ואף אונס, לבין חיזור קביל ולגיטימי. מלמדים אותם "להשיג את מה שהם רוצים" – אך מה כרוך בכך?

     

    קראתי את העדות המטרידה-במיוחד שהובאה בפוסט, על אינטראקציה בין גבר שעבר סדנאות ב"מרכז לאמנות הפיתוי", לבין תיירת. העדות מובאת כאן שוב. ראשי התיבות באנגלית הם מושגים שמלמדים בסדנאות (לדוגמה – FC = Fuck-Close, יעני "לסגור על זיון"):

     

    "ניסיתי לנשק אותה עם השאלה של מיסטרי: would you like to kiss me?

    היא אומרת לי no i dont know you :

    תרגיל מטומטם ואני לא ישתמש בו שוב ..אני פשוט ייגש וינשק

    וזה מה שעשיתי אחרי זה …בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק ..זה מה שהם רוצות (אל תקשיבו לה).

    מכאן לכאן העניינים התקדמו ..האמינו לי נתקלתי באין ספור התנגדויות

    בדרך לסגור FC אבל התמדתי והייתי עקבי עד הסוף .

    אוקיי התחלנו להתמזמז על המיטה והיא פשוט סירבה להוריד את הבגדים

    וזרקה לי מלא תירוצים .. אבל אני קרנף עיוור היא לא מכירה אותי

    השתמשתי בטכניקת פיתוי מהיר וזה בלבל אותה לגמריי , לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין

    לאט לאט סגרתי BJC … לאחר מכן חשבתי להסתפק בזה וזהו אבל משהו בפנים אמר לי לא לוותר

    מה גם שהחוזה של DURACULA עומד לי על הראש ..

    לא ויתרתי והמשכתי להיות עקבי עד הסוף

    ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!!

    ואז חשבתי או שאני עושה לה פריז אאוט או פיתוי מהיר ??

    הזזתי את התחתון ימינה ובום ! . הבחורה בהלם תאמת גם אני ..

    אחרי זה הכל זרם וגם הבגדים ירדו וFC נסגר."

     

    הבלוגרית קבעה חד וחלק: "למי שזה לא ברור לו, התיאור שקראתם עכשיו הוא תיאור של אונס. לא פחות." אני מסכימה איתה. מדובר בתיאור שאינו משתמע לשתי פנים: הבחורה אמרה "לא", ומבחינה חוקית, זה מספיק כדי להיחשב אונס לכל דבר ועניין. עדות הבחורה לא מובאת בפנינו, אך הבחור המדובר היה כה גאה בהישגיו, שנראה שלא חסך מקוראיו את הפירוט המלא של האקט המיני שהתנהל במיטתו, וחזר פעמים מספר על יכולותיו להשיג סקס על אף שהבחורה חזרה וסירבה. תחילה סירבה לנשיקה, אז סירבה להוריד את הבגדים, ולבסוף סירבה להוריד את התחתונים. ולמרות הכל – הבחור חדר גם חדר אליה, בעוד "הבחורה בהלם", לדבריו. הצלחה.

     

    בעודי קוראת את הטקסט המזעזע, נפניתי לקרוא את התגובות. לצד התקוממות רבה והזדעקות מוצדקת אל מול הטקסט, רבים ורבות המשיכו לכתוב ולתהות – מדוע הבחורה לא קמה והעיפה לו סטירה לאלף אלפי עזאזל? ואיפה חוש האחריות שלנו, הבחורות, לא להיקלע למצבים כאלה עם בחורים שאינם קשובים לנו כלל וכלל?

     

    בזמן כתיבת שורות אלה, ראיתי שהמתקפה על "המרכז לאמנות הפיתוי" התרחבה וגדלה, כאשר בלוגים רבים כתבו על התופעה, התארגנה הפגנה נגד המרכז, ויש מי שגם הגישו תלונה על אונס נגד הגבר שכתב את העדות הזו.

     

    אך לא אעסוק בפוסט הזה במרכז לאמנות הפיתוי; התגובות הרבות שעלו בהקשר לפרשה הזו, העלו אצלי שוב תהיות לגבי הבלבול הרבתי והסתירות הרבות שדרים בכפיפה אחת, בכל הנוגע ליחסי המין שאנו מקיימים, בהסכמה מלאה, באי-הסכמה מלאה, וכל מה שביניהם. מכולם יש הרבה, מספיק כדי לכתוב הרבה יותר ממה שכתבתי בפוסט הזה.

     

    אתחיל ממספר מצבים:

     

    בואו נתחיל ממצב א': אשה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו. היא אומרת לגבר שאיתה שהיא רוצה להפסיק. הוא מקשיב לה, מכבד את בקשתה, מאמין לה שהיא רוצה שהוא יחדול, והאשה הולכת לדרכה. יכול להיות שנותרת תחושת אי-נעימות אצל צד אחד או שני הצדדים, אך הנזק שנמנע הוא גדול לאין-ערוך מאי הנעימות הרגעית שמי מהם חש.

     

    נמשיך למצב ב': אשה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו, או שהיא מתחילה להתלבט. היא אומרת לגבר שאיתה, בצורה מהוססת ומתנצלת, שהיא רוצה להפסיק. הוא מקשיב לה, אך חושב שמדובר באמביוולנטיות לגיטימית ורווחת שסופה להיות מוכרעת לכיוון אחד, ולכן הוא וממשיך במעשיו, כי אינו לגמרי מאמין לה שהיא רוצה שהוא יחדול. גם היא עצמה לא בדיוק מאמינה לעצמה. היא גם מרגישה לא נעים לעצור את הסיטואציה. אולי היא לא רוצה "לייבש" את הגבר. אולי היא לא רוצה להיתפס "לא זורמת". אולי היא לא יודעת איך היא תרגיש יום למחרת. אי אפשר לדעת. קשה לה להחליט, ולכן היא מחליטה לא להחליט – וממשיכה לאקט המיני מתוך אמביוולנטיות. מי יודע מה תרגיש אחר כך.

     

    נמשיך למצב ג': אשה נכנסת לסיטואציה מינית, אך רוצה להפסיק אותה בשלב כלשהו, או שהיא מתחילה להתלבט. היא אומרת לגבר שאיתה, בצורה מהוססת ומתנצלת או לחילופין – בצורה נחרצה וברורה – שהיא רוצה להפסיק. הוא אינו מקשיב לה, וחושב שמדובר במכשול שיש להסירו בדרך להשיג את מבוקשו, ולכן הוא ממשיך במעשיו, כי אינו נותן את דעתו על כך שמה שהיא אומרת יכול לשקף רצון כלשהו שיש בבסיסו אמת. גם היא עצמה לא בדיוק מאמינה לעצמה תחילה. עכשיו היא אומרת שוב "לא", אבל גם כבר לא יודעת איך אפשר לעצור את הסיטואציה, שכן לקולה אין מקום. הגבר שאיתה אינו קשוב לה. היא כבר יודעת איך היא תרגיש יום למחרת. קשה לה לזוז, לנסות להתנגד, ואולי היא חושבת שגם אם תנסה – ייתכן וזה לא יעזור, ואף יחריף את המצב. אולי עדיף לה פשוט לא לזוז ולחכות שהכל ייגמר. היא מחליטה לצאת מהמצב כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות נזק – והמצב נמשך לאונס מתוך חוסר רצון. אנחנו כבר יודעים איך היא תרגיש אחר כך.

     

    אינטראקציות בין-אישיות לא ניתן לתאר בשלוש פסקאות שמתיימרות לתאר שלושה מצבים שחוזרים על עצמם בעולם כמו שבלונות קבועות ובלתי משתנות; כולנו חווות וחווים דברים מורכבים, בצורות שונות ובגרסאות סבוכות. אך מדובר פה במצבים שלושה, ששמעתי פעמים רבות מנשים שאני מכירה. לצד אקטים מיניים חיוביים ומהנים שאני, חברותיי ומכרותיי חווינו וחווות, נשים רבות שאני מכירה גם חוו את הסיטואציה הראשונה והסיטואציה השנייה בנוסחים שונים. שתי נשים חוו את הסיטואציה השלישית. כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

     

    למי שזה לא ברור – מצב ג' מתאר אונס, ללא כחל ושרק. מתי אקט מיני נחשב לאונס? כאשר מדובר באשה בגירה לפי חוק – אם האשה מביעה אי-הסכמה, מדובר באונס. "לא" יכול להישמע חזק וברור, או חלוש ואף מתחנחן. "לא" יכול לחזור על עצמו, או להישמע רק פעם אחת. "לא" יכול גם לא לבוא כלל, ועדיין האקט ייחשב לאונס, אם האשה נמצאת במצב בו אינה יכולה להגיד "לא" (למשל, אם היא תחת השפעת אלכוהול או סמים). לא מבינים? רוצים לדעת יותר? חושבים שאתם בכל זאת צודקים? קראו את החוק.

     

    2. מספר טרגדיות, תשוקה ליחסי כוח, ועדיין – כוחו של ה"לא"

    ישנן מספר טרגדיות חברתיות כשזה מגיע לאינטראקציות מיניות. ראשית, על אף מה שכתבתי בנחרצות לעיל, עמיתי לבלוג, חגי, ציין נקודה חשובה: בחורה שאמרה "לא" חלוש, אפילו אם התכוונה לכך, כנראה לא תקבל הגנה מהמדינה. בשיחה של חגי עם פרקליטה, היא סיפרה לו שמתלוננות רבות נחשבות ונקראות "מתלוננות בעייתיות", והתיקים שלהן – אם כבר החליטו להגיש תלונה – נסגרים מחוסר ראיות. כלומר, עד כמה שהחוק מנוסח יפה וברור, במקרי-אמת, הוא לא מספיק כדי להגן עלינו. וכך נשים נותרות פעמים רבות לבד במערכה של אלימות טהורה.

     

    טרגדיה נוספת היא ש"לא" יכול להישמע לגברים שחונכו לכך כ"משחק פיתוי", כמו שמלמדים במרכז לאמנות הפיתוי. האוזן המיומנת של הגבר הגדל בחברה שלנו קולטת פעמים רבות "לא" כהזמנה ברורה להמשיך, או כמילה שאין להתייחס אליה כלל. התנגדות של אשה יכולה להיתפס כמצב שיש לנטרל אותו או להתגבר עליו – האשה רק צריכה קצת "שכנוע", והרצון פשוט יצוץ מאליו. לבסוף היא תתרצה, תעשה סקס, ואפילו תיהנה מכך ("יבוא לך, אל תדאגי, יבוא לך").

     

    בעניין זה, נזכרתי במאמר שקראתי ב-ynet לפני כמעט שנה, מאת אבינועם בן זאב - "הגוף שלה אומר משהו, הפה אומר משהו אחר". שווה לקרוא את המאמר ואת התגובות השונות שהוא עורר בקרב טוקבקיסטיות וטוקבקיסטים כאחד, אך משפט הסיכום שלו שווה ציטוט: "הפנים של האשה יכולות להיות סמוקות מנשיפה גברית מאחורי תנוך האוזן, והדם שלה יכול לזרום לכל המקומות שמשפיעים על המראה החיצוני שלה, ועדיין זכותה הבלעדית להחליט מה היא עושה בסופו של דבר." מדובר על הנתק שנוצר לפעמים אצל נשים – אך לעתים נדירות אצל גברים – בין הרצון הפיזי שלהן לבין הרצון הנפשי-רגשי שלהן, לקיים יחסי מין; לפעמים הגוף מגורה ומשדר סימני רצון, אך המוח נותר במצב רגיעה שמעיד על חסם רגשי, חוסר רצון או אמביוולנטיות ביחס לסיטואציה. כלומר, אשה יכולה למצוא עצמה בסיטואציה מינית – יכול להיות שהיא רצתה לעלות לדירתו של בחור פלוני, להתנשק איתו, להיכנס איתו למיטה – אך פתאום להבין שאין המצב מתאים לה, או להסס ולהימלך בדעתה. אולי היא לא רוצה סקס הלילה. אולי היא לא בטוחה. אולי היא לא רוצה סקס עם הגבר הזה בכלל. או-אז יכולה סיטואציה לכאורה פשוטה ("מה הבעיה? שתקום ותלך"), להיגמר באין-ספור דרכים שונות, ולא פשוטות בכלל.

     

    אך מה לגבי טרגדיה נוספת? פן נוסף שעלה לדיון ביני לבין חברה טובה, הוא הפן של נשים שמשתמשות לכאורה במודע ב"לא" כחלק ממשחק פיתוי. האם ישנן נשים כאלה? יחסי הכוחות בין גברים לנשים בחברה מולידים לא-פעם תשוקות קמאיות למימוש יחסי הכוחות הללו גם בחדר המיטות. פנטזיות מיניות נשיות הכוללות בתוכן אונס אינן נדירות, והן מאפשרת לנשים לממש סיטואציה שאנו מכירות טוב-מדי מחיי היומיום, תוך שמירה על שליטה, כאשר הפנטזיה ממומשת בינינו לבין עצמנו, או כחלק מיחסים עם גבר שמכבד את רצונותנו. ננסי פריידי כתבה בספרה 'הגן הסודי שלי', משנת 1973:

     

    Rape does for a woman's sexual fantasy what the first martini does for her in reality: Both relieve her of responsibility and guilt… She gets him to do what she wants him to do, while seeming to be forced

     

    נשים חושקות ביחסי הכוח שהן מכירות מילדות, כמו שגברים חושקים בהם. פנטזיות עולות בנו בלי שנוכל לשלוט בהן. האם פנטזיות אונס הן "לא בסדר"? אי אפשר לומר כך. המיניות שלנו ספוגה יחסי כוחות, וגם כשאנחנו עושות ועושים סקס, זה לא נטול הקשר חברתי. קת'רין מקינון, ממובילות הזרם הפמיניסטית הרדיקלי, שמנתחת יחסים מגדריים בכלים מרקסיסטיים, מובילה שיח שמבוסס על ההנחה שאין הפרדה בין ציבורי לפרטי. לטענתה, הסקס שלנו תמיד יהיה קשור לחיים שאנו מנהלים בחוץ. אנו עושים סקס בהשראת מה שאנו רואים סביבנו – פורנו בתנוחות משפילות, יחסי הכפפה במקום העבודה, הטרדה מינית באוטובוס.

     

    בהמשך לטענתה של חברתי, שאומרת שישנן נשים שאומרות "לא" כחלק מרצון לפתות את הגבר ואף את עצמן, אני לא יודעת עד כמה זה נפוץ. אבל האם זה משנה? לא. שוב אותו "לא" נחלץ לעזרתי: אשה יכולה להיות מבולבלת לגבי רצונותיה. אשה יכולה אף יכולה להרחיק לכת ולחשוב שהיא משחקת משחק מיני לגיטימי. לצערי, נשים וגברים כאחד אינם זוכים לחינוך מיני אמיתי, פתוח לשיח, לתהיות, לשאלות. אנו נכנסות ונכנסים למצבים מיניים בלי ללמוד מה זה "לא", מה זה "לא יודעת". לא מלמדים אותנו להיות קשובות לתחושותינו. לא מלמדים גברים להיות קשובים לתחושותינו. לא מלמדים אותנו לקום וללכת. לא מלמדים גברים לתת לנו ללכת. לא מלמדים אותנו לחשוק ביחסים מכבדים. לא מלמדים גברים לכבד את עצמם על כך שהם מכבדים נשים. כולנו שרויים במעגל של לבטים תמידיים, קשובים-לא-קשובים לרצונותינו, רוצים-לא-רוצים במצבנו. לכן, אחזור על דבריי: כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

     

    אבל…

     

    3. אחריות על גורלנו, שיח נשים, ובלבול רבתי

    …איפה נמתח קו האחריות של כל אחד מהצדדים? מבחינה חוקית זה ברור, אפילו אם היישום לוקה בחסר, בלשון המעטה. מבחינה חוקית גם אין לאשה כל אחריות על סיטואציה בה היא הוטרדה או נאנסה, למרות שיש מספיק אנשים שמנסים לטעון אחרת.

     

    אך מה קורה כשאנחנו שמים את החוק היבש רגע בצד, וחושבים על אותם יחסים עדינים וחמקמקים, שחוקים מתקשים לתפוס תחת המלל המשפטי הקר והמנוכר? ישנם גברים שיודעים ומבינים כמה סיטואציה מינית יכולה להיות מסובכת, וכבר יצא לי להכיר בחורים שלמראה כל איתות של היסוס מצדי, הם לקחו צעד אחורה, ובדקו שהכל בסדר, לפני שהמשכנו / לא המשכנו הלאה. לכן, ברור לי מה המסר שלי לגברים: בדקו שאתם נמצאים במקום בו אתם רצויים ב – 100%. 90% זה לא מספיק. גם 99% לא. יש לכם ספק? אז אין ספק.

      

    מה לגבי נשים? יש מי שמתקוממים על דבריי. לטענת א/נשים מסוימים, דבריי מקבעים נשים בעמדה קורבנית, בלי יכולת כלל להשפיע על גורלן או לחלץ את עצמן ממצב שאינו טוב לנו. עמדה זו מסרסת אפשרות של "פשוט לקום וללכת", כמאמר אנשים רבים. הסכנות הגלומות בקיבוע עמדה קורבנית מוכרות. זה המקום האחרון שאני רוצה לקבע. אך האם יש בכלל אפשרות אחרת? האם יש לנו, נשים, אחריות שאינה חוקית גרידא על סיטואציות אליהן אנו נקלעות?

     

    באתר הכצעקתה, בו מוזמנות נשים וגברים להעלות סיפורים על הטרדות מיניות, יש מדיניות תגובות ברורה. חלק מהמדיניות מפרטת מדוע תגובות בעלות אופי שיפוטי או ביקורתי, לא מתפרסמות:

     

    "תגובה פוגענית, בהגדרתנו, היא בראש ובראשונה כל תגובה המכילה שיפוט כלשהו על מעשיה, תגובותיה, בחירותיה, חבריה או רגשותיה של המדווחת, גם אם תשעים אחוזים ממנה מוקדשים להתנצלות עמוקה על כך או לפמיניזם אולטרה רדיקלי. אנחנו כאן גם כדי להקשיב, ולא כדי לשפוט. כדי לקיים דו שיח על הדיווחים, אנחנו אלו שנדרשים, קודם כל, לעצור ולהקשיב – ולא להיפך. במילים אחרות: כל תגובה שתכיל את צירוף המילים 'חבל שלא עשית ככה' או 'למה לא עשית אחרת' לא תתפרסם. נקודה."

     

    אני מסכימה עם ההיגיון שעומד מאחורי מדיניות זו. בעולם בו נשים נשפטות כמעט באופן מיידי ומוחלט על הטרדות מיניות ואונס להם הן נופלות קורבן, צריך לפתח תרבות של הקשבה, הבנה וחמלה. נדמה שגברים רבים וגם נשים רבות אינם מבינים את המשמעות של היקלעות לסיטואציה מאיימת מבחינה מינית, על אף שנשים רבות חווות זאת על בשרן. גם נשים אומרות "למה לא עשית אחרת", לנשים שמספרות כיצד לא נלחמו כדי להציל את עצמן. לצד התופעה של נשים שמדחיקות את היותן פגיעות למצבים של הטרדה, ישנן גם נשים שרוצות להרגיש שכוחן בידיהן. שיש להן השפעה, כוח בחירה.

     

    ומה לגבי אותו מצב ב' שכתבתי – אותו מצב ביניים אפרורי שנשים רבות מוצאות את עצמן בו, ובדיעבד מכות על חטא במידה זו או אחרת? מה האחריות שלנו – נשים – כלפי עצמנו בעולם בו אנחנו גם רוצות ועושות סקס מזדמן? בעולם בו אנחנו יוצאות עם מישהו לדייט ראשון או שני, ורוצות להיכנס איתו למיטה, למרות ואולי אף בגלל שאיננו מכירות אותו עדיין? בעולם בו אנחנו עדיין מנסות לשמור על תדמית מושלמת וללא רבב, בעיקר מול גברים? בעולם בו אנו מצופות "לזרום" ולהיות מיניות, אך גם לדעת מתי ואיפה לשים את הגבולות שלנו באופן ברור – בנקודה x או y (ואם להמשיך את דימוי המשתנים – לעולם לא ב-x+1 או ב-y-2)? בעולם בו אנחנו רוצות להיות ספונטניות ובלתי מוגבלות, אך מגלות פעם אחר פעם שזה לא כל כך פשוט? אחזור על דבריי בשלישית: כמה קשה לקום וללכת, אפילו כשהדבר מתאפשר. והאם תמיד ברור שהדבר אפשרי?

     

    שיח נשים סביב אחריות על מצבים בין-אישיים מיניים הוא מסובך ולא מפותח, וכמעט תמיד מלווה ברגשי נחיתות, וקושי להבין איפה יש לנו כוח, מול איפה אנחנו נטולות כוח. מספיק לראות את הדיונים של גברים רבים וגם נשים, שבאמת אינם מבינים ש"לא" זה "לא", כדי להבין שדרכנו עוד ארוכה ומפותלת. אך גם הנשים לא מוצאות את מקומן פה, ולא יודעות כיצד לנהוג ואיך אפשר ולמה ומדוע. מעטות מדי מאיתנו יכולות לפעול כמו במצב א' שתיארתי. רבות יותר מוצאות את עצמנו מתישהו בחיים במצב ב', בו אנו נותרות חסרות הבנה לגבי מה קרה לנו (כמובן שגם מצב ג' – אונס – נחווה באופן לא ברור ומסובך על ידי הרבה נשים, אך השיח בתחום הפסיכולוגיה של קורבנות אונס מפותח בהרבה).

     

    בעולם בו חלקנו – הכותבת שורות אלה, הלומדות ומפתחות קריירה, המבלות ומסתובבות לבד בעולם – גם בוחרות חלק ניכר מגורלן, קשה לנו להבין ולתפוס כיצד יש מקומות בהם זכות הבחירה ניטלת מאיתנו, או בהם הבחירה אינה תמיד ברורה. הפרדוקס נוצר כאשר תודעת החופש שלנו מתנגשת עם ההבנה, שיש מקומות בהם אנחנו עדיין נטולות בחירה.

     

     


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים